המדריך המלא לשמאלני שרוצה להפסיק לדבר רק עם עצמו

כותבת אורחת: נעם שוסטר אליאסי

בשנים האחרונות סוף כל סוף נפל האסימון לארגונים ולכותבים רבים, שהבינו שמחנה השלום גוסס כי הוא שכח בדרך את… כולם, בעצם.

היום רבים כבר מודים שבמשך השנים שבהן נפגשו פעילים מתל אביב בנוחות עם פעילים מרמאללה נוצרה מעין ברית אליטות שכזו. החברים בברית יצאו למשלחות וניהלו שיחות בלי אנשי דת, בלי מזרחים, בלי פעילי ציונות דתית, בלי פעילים ממוצא אתיופי, בלי דוברי רוסית, בלי פלסטינים אזרחי ישראל והרשימה עוד ארוכה – וזה רק מהצד שלנו.

ברור שאני מכלילה, וברור שעכשיו אתם מיד חושבים על האנשים הבודדים מהקבוצות האלה שנתקלתם בהם במעגלי מחנה השלום, ואולי גם חתמו על יוזמת ז'נבה, אבל השאלה היא אחרת: האם חלק מהם היו שותפים מלאים, בייצוגם ובמספרם, לכתיבת יוזמות כמו יוזמת ז'נבה? לא. וכאן הבעיה.

> המאבק שלנו להכניס חרדיות לכנסת זקוק לתמיכת שוחרי השוויון

מעולם לא הייתה בעלות מקומית על התהליך ומעולם לא נספר קולן של קהילות שמחנה השלום היושב בתל לא סופר אותן כ"אנשי שלום". מי קבע מהו פרופיל "פעיל השלום", ולמי מותר להניף את דגל ההידברות? מי אמר שהפתרונות אשר דוברו בין רמאללה ותל אביב כל השנים האלה הם הפתרונות הכי טובים לשני העמים? הגיע הזמן שנתחיל לפרק את הסוגיה הזאת. ויש לנו הרבה עבודה.

בשנים האחרונות, לצד הרדיפה הגוברת של השמאל מצד הימין, נהיה טרנדי להגיד שאנחנו צריכים "להרחיב את המחנה". מלא כותבים על זה. מאמרים ודוברים בשנים האחרונות כתבו ארוכות על עיוורון השמאל, והמשיכו לשכנע בזה את המשוכנעים בלבד. רק שלא מספיק להצביע על כישלון השמאל – צריך להציע גם אלטרנטיבות ואיך ליישם את זה.

אני אמנם גדלתי בנווה שלום, היישוב הערבי יהודי שהכי צבוע בצבעי מחנה השלום, אבל החוויה שלי מאוד שונה כי רוב חיי לא הרגשתי חלק ממחנה השלום הזה. לפעמים זה היה בגלל שאני דוברת ערבית, ורוב פעילי השמאל היו רוצים לדעת ערבית אבל לא עושים עם זה כלום, ולפעמים לא הרגשתי שייכת פשוט בגלל שאני מזרחית. התחברתי יותר לפלסטינים ולא הצלחתי למצוא הרבה מכנה משותף עם פעילי שמאל. בראיונות עבודה למשרות ב"תחום" ובמישור המקצועי לא פעם ולא פעמיים חוויתי אטימות, גזענות ובורות נוראית שהרסה לי את האמון במחנה בו גדלתי.

שמונה צעדים בדרך לשילוב ושיתוף פעולה

אבל לא הרמתי ידיים. ראיתי וחשתי שעוד המון מרגישים כמוני ושיש מה לעשות. במקום כל היום לשבת ולבקר את השמאל הלבן, החילוני והמתנשא – הגיע הזמן שנקום ונעשה. אז מה עושים? הנה המדריך שלי, שגובש מתוך ניסיוני רב השנים ומהאינטואיציה הנשית שלי, שלרוב לא מטעה:

1. תשקלו לרדת מהבמה. כן, ממש ככה. תלמדו לתת את הבמה גם לאנשים מפרופילים ומרקעים מפתיעים, שונים ומאתגרים. זה אומר, למשל, לסרב להשתתף בפאנל או בכנס באירופה שרובו גברי ולבן. פשוט לסרב. תשרפו קצת גשרים אולי, תגידו דברים שהשותפים שלכם לא רוצים לשמוע, ותתעקשו שיהיו בחדר גם נשים חרדיות ומזרחיות, כתב מהציונות הדתית או אחרים.

וכן, זה קשה. טבעי שבני אדם רוצים קרדיט ורוצים להתבטא ולהשמיע את הדעות שלהם, אבל תאמינו לי שזה אקט מנהיגותי הרבה יותר מאשר להמשיך לשכנע את עצמכם ואת הדומים לכם באותם הדברים שוב ושוב. נסו את זה. אל תשתפו פעולה עם מחנה שמדיר את רוב האוכלוסייה. רדו מהבמה קצת.

2. כמו עם הפאנלים, כך גם ביום-יום. תצרו מנגנונים בפרויקטים שלכם, בכתיבה שלכם, בקבוצות שלכם, בכל פעילות שלכם – שיבקרו וידאגו לייצוג רחב של אוכלוסיות בקרב המשתתפים. תעבדו קשה בשביל זה. תתרוצצו בארץ. אל תגידו לי "אין אנשים מתאימים". יש, יש המון, מכל הגוונים והצבעים, שעושים עבודת קודש יותר קשה משלכם, מכיוון שלמישהי שמגיעה מקהילה מסורתית וימנית יותר קשה להרים את הדגל של השלום מול סביבתה ולדבר על הנושאים האלה. לכו תמצאו את המישהי הזו ואת חברותיה. זה העם שלכם, תשקיעו בו מחשבה ועבודה.

3. תלמדו לשבת בכנות, באומץ ובנחישות עם בני העם והדת שלכם שחושבים אחרת. למה אתם יושבים בקלות כל כך עם פלסטינים שאתם לא מסכימים איתם אבל בתוך ביתכם אתם לא מסוגלים לשבת עם אוהד בית"ר או שומר מצוות אדוק? למה? תשאלו את עצמכם את השאלות הקשות האלה. הידברות היא לא רק מעבר לגדר. מזה שנים כבר יש דיאלוג ישראלי-פלסטיני, וזה דבר חשוב מאין כמותו, אבל בתכלס – אנחנו חייבים לשבת גם בינינו לבין עצמנו ולדבר על החזון של המקום הזה בלי להתעלם אחד מהשני. אם תתעלמו מהתהליכים הפנים חברתיים שקורים לנו ורק תכתבו על זה ב"הארץ" ותסרבו לשבת, להבין ולדבר עם אנשים שאינכם מסכימים איתם – לא נתקדם לשום מקום.

4. ובחיאת רבקום, אל תעשו פגישות שתי שניות לפני כניסת שבת. אתם מאוד רוצים, מאוד מתלוננים שאין דתיים בשיח השלום ואז קובעים לי מפגש דקה לפני שבת, או יום עיון בצוותא בשבת. אז פשוט די עם זה. ותזמינו אוכל כשר למפגש. לא כזה קשה.

5. תתפשרו על העמדות שלכם: כן. זוזו קצת. תתגמשו. תקשיבו. אפילו הפלסטינים יהיו שמחים לשמוע קצת אלטרנטיבות ומחשבות חדשות אחרי שפתרון שתי המדינות תקוע כבר עשרים שנה. תסתמו שנייה ותקשיבו. תשאלו שאלות אמתיות מתוך רצון להבין, ולא מתוך ניסיון לחשוף בורות של מי שיושב מולכם כי הוא או היא לא התעסקו בנושאים האלה כמוכם בעבר. אל תתנשאו על אנשים שנקודות הפתיחה שלהם ממש לא מתקרבות לשלכם. תהיו מנהיגים, לא אליטיסטים אטומים.

חשבו מסלול מחדש. משהו לא עובד במסלול הידוע שבחרתם במחנה השמאל או באקטיביזם הספציפי שלכם. כולנו מרגישים את זה. הגיע זמן לחשב מסלול מחדש. זה אומר שתצטרכו לשים את התבניות בבלנדר ואולי לרסק אותן קצת. אל תפחדו מזה. תעזו קצת להיות מהפכניים. תהיו העיגול המבולבל הזה בווייז שמסתובב קצת כשהוא מחשב מסלול מחדש. התפיסה הציבורית כיום היא שרק הימין מציע כיוון, ושהשמאל תקוע במחשבה ישנה ולא רלוונטית. בואו תראו שאפשר אחרת.

6. המילה "שלום" לא הומצאה על ידי רבין ולא שייכת בלעדית לדיירי רחוב דובנוב בתל אביב. תפרקו את המילה הזאת ותנו לפעילים ולאנשים ממקומות שעוד לא שמעתם בארץ להגדיר מה זה שלום מבחינתם, ותקשיבו. אתם תופתעו מכמות הקולות ואפילו תרגישו בעיטה בבטן מהמחשבה שאולי המחנה בו גדלתם בעצם לא היה כזה מחנה שלום לעומת מה שאתם שומעים. יש עיתונאים וכתבים מצוינים בעיתון "מקור ראשון", ב"יתד נאמן" וגם ב"בחדרי חרדים" ובערוץ 9 – והרשימה עוד ארוכה מאוד – שיכולים להשמיע לכם קולות של שלום שהם שונים ומגוונים. קבעו פגישות. לכו תשמעו. אתם ממש טובים בקביעת פגישות. קדימה.

> יש שמאל חרדי: צעיר חרדי מסביר – למה הצטרפתי לתא החרדי במפלגת העבודה?

7. אנשי דת הם לא מכשול לשלום, הם המפתח לשלום. פסקי הלכה אשר תורמים לתהליך פוליטי אמיץ של פיוס קיימים בשפע. צאו ותלמדו, שבו עם חכמים מכם. ישנן דוגמאות בלי סוף החל מהרב שך, דרך הרב עובדיה, ועד רבנים מהציונות הדתית. שום סכסוך מדמם כמו שלנו מעולם לא נפתר בלי אנשי דת גדולים וחכמים. עוד לפני שאתם הייתם בתכנון של הקדוש ברוך הוא, חכמים יהודים היו חלק מהעולם הערבי ומהמזרח התיכון, ולעולם הדת יש ידע וניסיון טובים משלים לגבי איך שיהודים יכולים לחיות בשלום ובאחווה עם שכנים מוסלמים. אני לא אומרת שצריך ושאפשר להעתיק הכול מניסיון העבר, אבל יש ידע שאפשר לשאוב ממנו השראה. גם הדיבור בשפה הלכתית של מקורות יהפוך את הידע והעבודה שלכם למשהו אחר והרבה יותר רלוונטי. תאמינו לי.

8. אל תדברו בשם קבוצות אחרות. אין דבר מביך מזה. אתם לא ישבתם עם כל העם הפלסטיני בשביל לדבר בשמו. אתם גם לא יודעים מה הקשיים הנוכחיים של יוצאי ברית המועצות לשעבר רק כי קראתם מאמרים. אתם לא יודעים מה קורה במאבק המזרחי כי קראתם שיר של רועי חסן. אל תדברו בשמם, ותחזרו לסעיף 1.

צאו לשטח. שבו שעות, ימים ושבועות עם כולם. הדבר הכי מסוכן שאפשר לעשות היום זה לשכוח עוד יותר מהאנשים שהמחנה שלכם כבר שכח אותם לפני עשורים. אל תשכחו אף אחד.

נועם שוסטר אליאסי גדלה בנווה שלום – וואחת אל סלאם, ועוסקת מטעם האו"ם בשילוב אוכלוסיות בחברה הישראלית שלא נכללו בעבר בתהליך השלום.

> כך נראית מהפכה: מנהיגות המאבקים שמטלטלים את סדר היום החרדי