סערת המורה המפוטר מבאקה מציפה את הנתק בין מנהיגי המפלגות לדור הצעיר

בכנסת ובוועדת המעקב יושבים יחד שייח'ים, לאומנים וקומוניסטים שהחליטו לשים בצד נושאים שנויים במחלוקת ולהיאבק יחד. אבל פיטוריו של המורה מבאקה-אלע'רבייה שהקרין לתמידיו את הסרט "עומר" העלו לסדר את המאבק החילוני-דתי שהופך למרכזי אצל צעירי המפלגות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: מוחמד קדח

סערה התעוררה בימים האחרונים בעיר באקה-אלע'רבייה והתפשטה במגזר הערבי, בעקבות השעייתו ופיטוריו של מורה תיכון, פעיל פוליטי בבל"ד, לאחר שהקרין לתמידיו את הסרט "עומר" של הבמאי האני אבו אסעד (במאי הסרט "גן עדן עכשיו").

המתנגדים להקרנת הסרט טוענים שהוא כולל תכנים אינטימיים בלתי מוסריים ובאים בסתירה לנורמות הדתיות. לעומתם התומכים ביוזמתו של המורה רואים בפיטוריו השתקה והקצנה דתית. בין הצדדים מתנהלת מאז פורסמה הפרשה מערכת השמצות והאשמות שזירתה ברשתות החברתיות, ושהבשילה אף לתביעות משפטיות.

סערה זו מתווספת לסערות קודמות דומות, כגון "ריקוד הדבקה המשותף" בחודש רמדאן בין צעירי וצעירות בל"ד באום אלפחם. מה שהתחיל כוויכוח בתוך מסגרת פוליטית מסוימת, התפתח לוויכוח ציבורי חריף בין שני זרמים פוליטיים (הדתי והחילוני). "סערת עומר" האחרונה בבאקה, למרות שהיא מתרחשת במסגרת חינוכית, היא לטעמי עוד תחנה בסכסוך הדתי-חילוני (שנשאר בינתיים בעיקר וירטואלי) בקרב צעירי המפלגות.

מסתבר שהשותפות שצמחה לאחרונה בתוך ועדת המעקב ו"הרשימה המשותפת" בין השייח'ים, הלאומנים והקומוניסטים לא מחלחלת לשכבת צעירי המפלגות, שכל מקרה יש בו כדי לעורר ויכוח חריף בקרבם. הדתי משתדל להראות שהחילוני הוא עושה תועבה שמורד בדת, ואילו החילוני מאשים את הדתי בקיצוניות "דאע"שית" בכל הזדמנות, גם אם אינה קשורה לדת.

> הדיקטטורה של השבט הישראלי-יהודי

ראאד סלאח בעצרת התמיכה בתנועה האסלאמית, אום אל-פחם (דוברות הרשימה המשותפת)

ראאד סלאח ולצידו חברי כנסת מהרשימה המשותפת בעצרת התמיכה בתנועה האסלאמית, אום אל-פחם (דוברות הרשימה המשותפת)

עולה השאלה, אם כן, מדוע מתרחב השסע בין צעירי המפלגות, שעה שמנהיגיהם המבוגרים יותר מתחבקים זה עם זה ומגבירים את שיתופי פעולה? לצורך המענה על השאלה, צריך להשוות בין סדרי העדיפויות שקבעו המנהיגים לאלו שקבעו הצעירים לעצמם. בין מנהיגי המפלגות ישנן מחלוקות רבות בסוגיות מהותיות כמו הייצוג בכנסת והאביב הערבי, והשאלה אם הוא אכן אביב. אבל במקביל, עולות על סדר יומם סוגיות בוערות כגון מצוקת הדיור, מחסור הקרקעות ואחרות, שהן מצוקה משותפת, שהטיפול בה כרוך בשותפות, ואז הנושאים השנויים במחלוקת נדחקים לשוליים.

אצל הדור הצעיר המצב שונה, וחלק ממנו בוחר להתעסק דווקא (כצפוי) בנושאים השנויים במחלוקת, במה שהמנהיגים זנחו והגדירו כאש שאל להם לשחק בה: ובראש ובראשונה בנושא הדתי.

בראש האג'נדה של הצעירים המשתייכים לזרם הדתי ניצב המאבק במגמות החילוניות. כידוע בחברה הערבית ובעולם הערבי בכלל, החילוניות אינה נפוצה במובן של אתאיזם, אלא כחילוניות שדוגלת בהפרדה בין דת למדינה. זה הרקע למאמץ של צעירי הזרם הדתי להוכיח שהזרם האחר הינו אתאיסטי שנלחם בדת ומתנגד לה.

לעומתם, על סדר יומם של הצעירים החילוניים נמצאים נושאים שונים לגמרי, נושאים שמנהיגיהם נמנעים מלהעלות, ואף גמגמו כשנשאלו עליהם בראיונות לתקשורת, כמו מין ומגדר, נטייה מינית, לגליזציה של קנאביס ועוד. יתכן שהמעבר הגובר של צעירים מיישובים ערביים למגורים בערים המעורבות (תל אביב-יפו וחיפה בעיקר), סלל את הדרך להעלאת נושאים כאלה לדיון. על כך כתב העיתונאי ניסן שור בטור שפרסם ב"הארץ": "חברים מחיפה ספרו לי שיש בתי קפה, מועדונים, מסיבות הומואים, אירועי תרבות. כולם של ערבים".

כל אלה כמובן לא נקבעו כאג'נדה בהחלטה שנתקבלה בהתכנסויות של צעירי המפלגות הדתיות או החילוניות, אלא משתמעים מהמחלוקות המתגלעות ביניהם.

את השוני בין האג'נדה של המנהיגים לבין זו של הדור הצעיר ניתן אולי להסביר בכך שהצעירים מצאו את המאבק הדתי-חילוני ככזה שקל יותר לנצח בו, בהשוואה למאבק הכושל של מנהיגיהם בענייני הדיור, הזדמנויות העבודה והייצוג במוסדות הציבור. יתכן גם, שנוח לצעירי המפלגות להתעסק בנושא הדת-כן-או-לא משום שבכך קל להם יותר להשפיע, בהשוואה ליכולתם המינורית להשפיע בפועל על המדיניות והעשייה בתוך מפלגותיהם.

חוסר ההתאמה בין האג'נדה שמובילים מנהיגי המפלגות לזו של הצעירים מעידה על חולשתו או אף היעדרו של דיאלוג בין שני הצדדים. אבל מי שמאמינים בחיוניות של החיים המפלגתיים ככלי לפיתוח תרבות דמוקרטית בחברה, חייבים להתחיל לשוחח. והאחריות היא עליכם, מנהיגי המפלגות: שוחחו עם צעיריכם!

מוחמד קדח הוא סטודנט למשפטים, וכותב בנושאים חברתיים. 

> בית המשפט ביטל כתב אישום נגד יהודי, כי בנגב הורסים בתים רק לבדואים

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

ההיסטוריה הסודית של המאבק הפמיניסטי נגד הכיבוש

למה נשים לא כותבות ביוגרפיה? איך זה להיות "אויבת העם"? האם לאמהות יש תפקיד במאבק? בעקבות "נאילה והאינתיפאדה", יולי נובק יצאה לדבר עם זהבה גלאון, עו"ד לאה צמל והעיתונאית ענת סרגוסטי, מהנשים שעומדות עשרות שנים בחזית המאבק בכיבוש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf