כָּל הָעַרְסִים יָבוֹאוּ: המזרחים והמתנחלים יביאו את השלום

אולי יש כאלה שפוחדים מהאחר ולכן מתנגדים לשלום, אך זה עובד גם הפוך - בלי שהאחרים יבואו, לא יהיה שלום. אחרים זה ערבים, מזרחים ואפילו מתנחלים. כן, הסיוט הכי גדול של השמאל זה הסיכוי היחיד שלו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: אבי דבוש

הגעתי, לפני כשלושה שבועות, להפגנת "שלום עכשיו" בכיכר רבין. עמדתי שם עם "מחנה השלום", פגשתי אנשים רבים שאני אוהב ומעריך. מחויבים, מסורים, מזיזים את התחת מהכורסא להפגנות ופעילויות לקידום השלום.

בין נאום לנאום חשבתי על שירו של רועי חסן, שנגמר במסקנה מהדהדת "אלה לא רוצים שלום… אם יהיה שלום – כל הערסים יבואו". גם הפוך זה עובד, גוטה, חשבתי. כדי שיהיה שלום – כל הערסים צריכים לבוא.

> "ככל שהם יפרידו אותנו למעמדות, שבטים ומגזרים אנחנו חייבים לחבור יחד"

אני לא חושד במי שמילאו את הכיכר שהם לא רוצים שלום. אבל, הכיכר ועוד מאות מעשים שמקדם המחנה הליברלי – הלבן, לא ממש מקדמים את סיום הכיבוש ופתרון לסכסוך. הם לא פוגשים תכנית פוליטית אפקטיבית. כבר חמישים שנה שהם לא מייצרים כח פוליטי מספיק על מנת להביא שינוי משמעותי בסטטוס קוו המדיני. הפוך. לקבוצות מסוימות, שיח השלום הנוכחי הוא חלק משמעותי בסימון מחודש של האליטה והגמוניה ישנה. כולם מדברים על שלום כדי להיות עילאיים ומתנשאים. בדיוק ההפך מפוליטיקה אפקטיבית.

מי בדיוק אתם חושבים שיביא את השלום המיוחל?

התיקון חייב להתחיל ב"ערסים". כל הסיוטים של השמאל, הם הסיכוי היחידי שלו. ללא שותפות עמוקה עם מי שהשמאל דוחה קטגורית, לא יכולה להיות הצלחה. זה מתחיל במזרחים ובערבים – אלה שבלעדיהם גם תהליך אוסלו לא היה מתרחש. כששואלים אותי על מי אני נשען בתפיסתי המדינית, הרב עובדיה יוסף הוא מהראשונים שבהם. הפסיקה שלו, שנתנה רוח גבית לשלום עם מצרים, ודחפה את ש"ס לאפשר את אוסלו, היא קריטית בבניית ברית פוליטית שתחולל שינוי.

הערבים אזרחי ישראל? שוחחו איתם. לעומק. על התסכול ששם אותם בין המחויבות הלאומית הפלסטינית לבין המחויבות האזרחית הישראלית. הם לא נספח ולא גשר. יש להם קול עצמאי מרתק ומתחדש, בהתחדשות הדורות. לכן, עמידתו של אימן עודה על הבמה בכיכר רבין הייתה הבשורה המשמעותית של ההפגנה, לצד דבריו האמיתיים של אלי ביתאן, עורך ב"בחדרי חרדים" שהתחנך במוסדות ש"ס.

ומי עוד? המתנחלים. כן, "האחר" האולטימטיבי של השמאל. שרובו המכריע כלל לא מכיר אותם. הם אלה החיים במרחב פלסטיני. הרבה יותר מכל אחד מאתנו. הם הבעיה? הם חייבים להיות חלק משמעותי מהפתרון. נכון, בקרב המתנחלים הדתיים (כשליש בערך מכלל המתנחלים, לצד חילונים וחרדים) ישנו ימין משיחי אלים ומסוכן, המפנטז על מרחב נקי מערבים וחותר לשם. יש ימין משיחי גם בתוך קווי 67'. מולו צריך לעמוד זקוף וחזק ולהיאבק ללא פשרות. לצד אלו, יש גם מתנחלים רבים המקיימים קשר רציף עם שכניהם הפלסטינים, מתוך תפישה של שגשוג הדדי וחיים משותפים. לצד המודעות ליחסי הכוח, מתקיימים שיתופי פעולה, היכולים לסמן דרכים לפתרון.

כל אלו חייבים להיות במנהיגות של מחנה שלום פוליטי. בבריתות הפוליטיות. בקטר.

ומה לגבי התכנית הפוליטית? התסכול של מחנה השלום הליברלי מביא להקצנה את מחשבת ההפרדה. לפעמים נדמה כאילו הכל עניין של מספרים. הכיבוש אפשרי כל עוד אין פלסטיני אחד יותר בין הים לנהר. הפחד שולט, כפי שאבחן מיכה גודמן ב"מלכוד 67'". יאיר לפיד רוכב על הפחד הזה. נתגרש מהם. נעיף אותם לעזאזל. נבנה חומה גבוהה והם יהיו מאחוריה. פנטזיה ישראלית בורגנית שהערבים ייעלמו. ממש כמו הערסים…

> קהל חדש, דיון כלכלי וקריאת תיגר: מתיחת הפנים של מפלגת העבודה

אלפים בהפגנה בכיכר רבין, קוראים לסיום הכיבוש (חגי מטר)

אלפים בהפגנה בכיכר רבין, קוראים לסיום הכיבוש (חגי מטר)

הפנטזיה מובנת, אבל לא מציאותית. היא מחוברת לעומק לתפישת ה"וילה בג'ונגל". אנחנו לא במזרח התיכון. פתרון של הפרדה מוחלטת לא קיים ולא ישים. כל פתרון שייצר איים פלסטינים אוטונומיים במצור, נוסח עזה כיום, סופו כישלון. סופו הגשמת התחזיות הימניות של מדינות טרור. "הערסים" מבינים את זה. המתנחלים, בחלקם, מבינים את זה.

פתרון נוסח "שתי מדינות- מולדת אחת" מסמן דרך אחרת. שתי מדינות לאום עצמאיות, עם מרחב חצי- פתוח, השומר דלת למזרח התיכון ולא רק חלון לים ולאירופה שאחריו. שלא במפתיע, את היוזמה מובילים, בין היתר, פלסטינים, מהרשות ומישראל, מתנחלים, מזרחים וחרדים.

בשנת היובל ל-67', אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: האם אנחנו רוצים לדבר על שלום, לקוות ולייחל לו, או להביא את היום? האם לחכות למי שיעשה שלום עלינו, או לעשות זאת הלכה למעשה? אם אנחנו רציניים ואחראיים – המנהיגות והתוכן חייבים תיקון עמוק.

אבי דבוש הוא חבר מנהיגות תנועת הפריפריות, ממובילי "צעדת השוויון בחינוך ורווחה"

> ראיון עם אבי דבוש: "יש למרצ נקודות עיוורון, אבל עכשיו מרצ זה גם אני"

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
המחאה נכנסה לה לחיים. רפקת רוסק עמינח על דוכן העדים בבית משפט השלום בתל אביב (צילום: מוטי מילרוד, הארץ)

המחאה נכנסה לה לחיים. רפקת רוסק עמינח על דוכן העדים בבית משפט השלום בתל אביב (צילום: מוטי מילרוד, הארץ)

רוסק עמינח: אני לא פושעת. ברק כהן: הבנקאים עומדים למשפט

משפטם של קבוצת "באים לבנקאים", הפך להתנצחות אישית בין מנכ"לית בנק לאומי רוסק עמינח לעו"ד ברק כהן. "אתה שואל אותי שאלות אזוטריות", אמרה רוסק עמינח. "אני נאשם באשמות אזוטריות", ענה לה כהן

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf