בלי כיתה ובלי בית - המלחמה הכפולה נגד ילדי מזרח ירושלים

14 אחוז מילדי מזרח ירושלים הם "ילדים נעלמים" שאין אחריהם מעקב. במזרח העיר חסרות כ-2,500 כיתות לימוד. אבל במקום לבנות כיתות, העירייה ממשיכה להרוס בתים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אתמול הייתי בעיריית ירושלים לאיזשהו סידור. מחוץ לבניין העירייה עמדו עשרות תלמידות והורים מהכפר עיסאוויה שבמזרח העיר. יום שני ללימודים והן עומדות בכיכר ספרא ולא יושבות בכיתות כי ל-76 מהן, כיתות א-ו, אין איפה להתחיל את שנת הלימודים. אין. פשוט אין כיתות. תושבות ירושלים שחוק חינוך חובה חל עליהן במלואו, ומחייב גם את הרשויות לספק להן גישה לחינוך. אבל אין.

אלפי תלמידים במזרח ירושלים מוצאים את עצמם באותו מצב בתחילת כל שנת לימודים. על-פי דו"ח חדש של ארגון "עיר עמים", עם תחילת שנת הלימודים הנוכחית חסרות בירושלים המזרחית 2,476 כיתות לימוד. כ-18,600 ילדים מוגדרים בדו"ח הזה כ"ילדים נעלמים", כלומר ילדים בגיל חינוך חובה שלא רשומים באף מסגרת לימודית ידועה ואין אחריהם כל מעקב. מדובר ב-14 אחוז מילדי ירושלים המזרחית.

כך ירושלים: במערב העיר בונים ובונים ובונים בכל פינה, ובמזרח העיר לא מצליחים לספק לתלמידים מספיק כיתות לימוד. הפתרון כתמיד יצטרך להגיע מצד ההורים – או שאלה ייאלצו לגייס את הכסף שאין להם כדי לשלוח את הילדים לבתי ספר פרטיים, או שימירו עוד מבנים לא מתאימים בלשון המעטה לכיתות למוד, כמו מחסנים, לולים ועוד, ויחיו בפחד המתמיד מפני דחפורי העירייה שיבואו להרוס. או שלא ילמדו בכלל, ואז נראה את הילדים האלה מסכנים את חייהם בצמתים כדי למכור לנו מסטיקים ומצתים בשקל.

היה מכמיר לב לראות את הילדות הקטנות האלה, תיקי בית ספר סמליים על גבן, מסתובבות בכיכר. חלקן נשאו שלטים, חלקן שרקו בכל הכוח במשרוקיות כדי להסב אליהן תשומת לב; לשווא. במהלך השעה הארוכה שעמדתי שם, לא ניגש אליהן או אל הוריהן ולו אדם אחד מבאי הכיכר כדי לשאול על מה הם מפגינים. פלסטינים מפגינים, מה עוד חדש בעיר. ועוד עם שלטים בערבית. מי יטרח לקרוא. כשביקשו להיכנס עם אחד ההורים לבניין העירייה, השומר חסם את דרכן. ילדות פלסטיניות שאין להן איפה ללמוד לא רצויות במבנה הזה.

הנפש מתפצחת

בערך באותו זמן שהילדות והוריהן הפגינו בכיכר העירייה, זו שלחה דחפורים כדי להרוס ארבעה בתים בכפר וולאג'ה שחלק ממנו נכלל בירושלים בבולמוס הרחבת גבולות העיר ומאז עיריית ירושלים לא מסוגלת לא לבלוע אותו ולא להקיא והקשר היחיד שלה עם תושבי הכפר הוא צווי הריסה ודחפורים.

דחפורים הורסים את אחד הבתים בוולאג'ה. נגד 55 בתים נוספים עומדים צווי הריסה (צילום: אביב טטרסקי)

דחפורים הורסים את אחד הבתים בוולאג'ה. נגד 55 בתים נוספים עומדים צווי הריסה (צילום: אביב טטרסקי)

ארבעה בתים באבחה אחת. איבדתם פעם טלפון נייד? מכירים את התחושה הזו, כאילו פתאום איזה איבר חסר, העוגמה שמלווה לאורך היום? קרס לכם פעם המחשב? הבעתה הזו, האבל על כל החומר שעכשיו צריך לשחזר ומי יודע אם נצליח בכלל ומה הדברים שהלכו לאיבוד לעד? פרצו לכם פעם לבית? הצמרמורת הזו למחשבה על הידיים הזרות שפלשו ופשפשו, החפצים יקרי הערך שנעלמו, אלה עם הערך הסנטימנטלי שנהרסו, הכעס, הזעם, חוסר האונים?

יצא לי לעמוד ליד אנשים שמסתכלים על הדחפור הורס את ביתם. גם בתוך מהומת האלוהים והרעש הבלתי נסבל יכולתי לשמוע את הנפש שלהם מתפצחת. זה לא העוגמה, הבעתה, הזעם או חוסר האונים מהסוג שיצא למי מאיתנו אולי לחוות פעם. זאת קריסה פנימית. זה מה שמשיתה ישראל על פלסטינים על בסיס יומי. מכל מופעי הכיבוש, הריסת בתים היא אחד הברבריים והנתעבים, ואחד השגורים ביותר.

תראו בציר של יום אחד, אקראי לחלוטין: החרבת בתים של אנשים שחטאם הגדול הוא שנשארו על אדמתם, ושלילת החינוך של ילדיהם כדי לוודא שלא רק הווה, אלא גם עתיד לא יהיה להם. פרוייקט יסודי מאוד, הכיבוש הציוני.

ילדים פלסטינים על מחסום בכניסה לראס אל-עמוד בירושלים (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

אילוסטרציה. ילדים פלסטינים על מחסום בכניסה לראס אל-עמוד בירושלים. למצולמים אין קשר לכתבה. (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

כיצד ניתן לאהוב עיר שבה חבריי הם אסירים, שמתקשרים אלי בפייסטיים רק כדי שאצא למרפסת ואראה להם את חיפה? רמאללה בלילה (פליקר, קרן היינריך בל C BY 2.0)

למה אני שונא אותך כל כך, רמאללה?

בילדותי, הערצתי את הצעירים רעולי הפנים שיידו באומץ אבנים בכובשים בכיכר מנארה. 30 שנה אחרי, רעולי הפנים הובסו, והובסה גם רמאללה. איך אפשר לאהוב עיר שבה הכיבוש מונע ממך להתאהב?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf