המלכוד של תחושת "האשמה הלבנה"

כמו בדרום אפריקה של אחרי האפרטהייד, כך גם בישראל של הכיבוש, רגשות אשם על מעשי עבר יכולים להניע אנשים לפעולה או להסתגרות בבועה. לפעמים זו הדרך ללקיחת אחריות ולתיקון

א א א

בשנים האחרונות אני מתגורר בדרום אפריקה. החופים הפראים של הטראנס סקיי, הקארו היבש והצחיח, היערות הסבוכים של ציציקמה, מחוזי היין המטופחים ליד סטלנבוש, הפסגות המושלגות של הדראקנסברג ונטאל הטרופית למחצה הם רק חלק מהפסיפס שנקרא דרום אפריקה. אך מעבר לטבע המרשים, האנשים המקסימים הם מה שעושה את הארץ בה אני חי ליחידה במינה. קולות צחוק וקריאות "יו יו", סיפורים מוגזמים, חיוכים מאוזן לאוזן, ריקוד ושירה מרוממת; את הכל אפשר למצוא בכל פינה בה מתגודדים דרום אפריקאים ביחד. גם אם הם גרים בפחונים ומרוויחים פחות מ- 750 שקל בחודש. "אומת צבעי הקשת" (Rainbow Nation), שכוללת עמים רבים, אחת עשרה שפות רשמיות ואינספור גוונים ומנהגים.

שיהיה ברור, החיים בדרום אפריקה מאד לא פשוטים. השחיתות גואה, הפערים  הכלכליים והתרבותיים גדולים, העוני קשה ואין יציבות כלכלית ולרבים יש היכרות אישית עם הפשע האלים (גם לי).

במשך שנים הדרום האפריקאים הלבנים ספגו, ובצדק, ביקורות קשות על המדיניות הגזענית של האפרטהייד. אך יש לציין שלא כמו המתנחלים הלבנים בארה"ב, קנדה ואוסטרליה, הלבנים הדרום אפריקאים מעולם לא ביצעו רצח עם. לכן, עכשיו יש לפחות הזדמנות לאחות הפצעים.

כמובן שכל אחד מאיתנו חווה זווית שונה של המציאות, אך בכל אופן בשלוש השנים האחרונות אני חוויתי כמעט אך ורק אהבה אמיתית וקרבה אינטימית בין אנשים מהעמים השונים פה בארץ שמארחת אותי. דוגמה קטנה: בבית ספר בו אני עובד כמורה ציינו השבוע את החג הלאומי "יום המורשת" (Heritage Day) חלק מהילדים (גם לבנים) לבשו בגדי קוסה (Xhosa) וקישטו את פניהם בצבעים מסורתיים. ילדים שחורים לבנים וכל הגוונים שבינהם, דוברי אפריקאנז, קוסה, אנגלית וסוטו, גדלים ביחד פה ויוצרים קשרים אינטימיים בכל הרמות.

הפגנה נגד המתקפה בעזה, תל אביב, ה-17 ליולי, 2014. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

כישראלי שגדל בתוך הקוטביות היהודית-ערבית, אני חייב לציין שהחיים פה מאד מרתקים, מרפאים ונותנים לי המון תקוה שיבוא יום והדמוקרטיה תגיע גם לארץ שבין הנהר לים. דרום אפריקה בשבילי היא מעין מכונת זמן שמראה לי מה ארץ הקודש יכולה להיות.

ממשלות יכולות ליצור מדיניות שתכליתה להתמודד עם בעיות כמו עוני, פשע אלים, שחיתות ואי שיוויון. אבל רק התושבים עצמם יכולים לפתור אותן. צדק חברתי מתאפשר רק על ידי התגייסות המונית של האוכלוסייה.

יש רגעים נדירים בהיסטוריה בהם התגייסות כזו מתרחשת ועוולות מסוימות מחוסלות. אולם מה יכול להניע התגייסות שכזו? בדרום אפריקה יש מושג שנקרא White guilt – ובתרגום מילולי: אשמה לבנה. הכוונה היא לתחושת האשמה שחלק מהלבנים חשים ביחס למשטר הגזעני ההיסטורי של האפרטהייד, ולפריבילגיה שחלקם עדיין נהנים ממנה הנובעת מאותו משטר גזעני. בעיני, תחושת האשם גבוהה יותר אצל הצעירים הלבנים מאשר דור הוריהם וגבוהה במיוחד אצל אלו שנולדו אחרי שלטון האפרטהייד.

אני מכיר בחור שעוזר ליצור ותומך בקואופרטיבים חקלאים של נשים שחורות. פעם, שאלתי אותו איך הוא הגיע לפעילות הזו. הוא הסביר לי שאבא שלו התחיל ביוזמה בגלל מה שהוא חווה בשנות השמונים. כשהקשיתי עליו ושאלתי אותו מה הוא בדיוק חווה באות שנים, הוא ענה שאביו, כחייל בצבא דרום אפריקה בעשור האחרון לפני פרוץ הדמוקרטיה, היה מעורב בפשיטות על ישובים של שחורים וירי המוני על אזרחים. לא יכולתי שלא לחשוב על עזה.

מאשמה לפעולה

האם "אשמה לבנה" יכולה להניע ציבור לכדי אקטיביזם חברתי? לצערי לא תמיד. ואנו רואים כאן גם כיצד אשמה לבנה פעמים רבות גורמת  לתוצאה ההפוכה – לסלידה ויאוש מהמציאות הקשה של שחיתות, עוני, אי שיוויון משווע ופשע אלים. רבים הם "האשמים הלבנים" בדרום אפריקה שמסתגרים בבועה הפריבילגית או מהגרים לאוסטרליה. אפשר להבין אותם – רבים הם האנשים שצופים שחורות לאומת צבעי הקשת. נכון שהאפרטהייד האפריקנרי והקולוניאליזם הבריטי שקדם לו אחראים במידה רבה לבעיות שצפו בשני עשורים האחרונים, אבל זו תהיה טעות טראגית ובריחה מאחריות לטעון שהם האחראים לשחיתות השלטונית ולכנופיות הפשע שגרמו לרצח של עשרות אלפי אנשים רק בשנה האחרונה (הקורבנות אגב,ברובם המכריע, הם שחורים). האשמה הלבנה יכולה אם כן להוות מעין מלכוד שמוביל את האדם להסתגר בתוך עצמו.

אני מניח שבישראל המונח המקביל לאשמה הלבנה מסוג זה הוא "יורים ובוכים". תחושת האשמה והמעמד הפריבילגי שלנו כיהודים בישראל פעמים רבות לא מיתרגמים לאקטביזם, אלא להיפך. המתנצלים היהודים (כפי שבנט מכנה אותם) חשים יאוש כלפי המציאות, טומנים את ראשם בחול או לפעמים אפילו מטפחים שנאה כלפי הערבים שגורמים להם לנהוג בחוסר צדק שכזה. חבר פעם אמר לי שדווקא בגלל שהוא מבין שהצדק לא עמנו היהודים אנחנו צריכים להשתמש כמה שיותר בכוח כנגד אויבינו שיודעים שהצדק עמם. האשמה הופכת להיות מן סוג של אובססיה עצמית (אפשר לומר אפילו סוג של אוננות) של 'תראו כמה נאור אני' – אבל לא מתרגמת לשום פעולה או תיקון.

פעילי "תג מאיר" מחלקים פרחים לפלסטינים במהלך "מצעד הדגלים" ביום ירושלים. 14 במאי 2018, ירושלים העתיקה. (אורן זיו / אקטיבסטילס)

פעילי "תג מאיר" מחלקים פרחים לפלסטינים במהלך "מצעד הדגלים" ביום ירושלים. 14 במאי 2018, ירושלים העתיקה. (אורן זיו / אקטיבסטילס)

המלכוד של האשמה הלבנה בישראל הוא פי כמה יותר חזק מאשר בדרום אפריקה, מכיוון שכיהודים בישראל אנחנו בהגדרה פריבילגים ולכן כל פעולה אקטיבית של תיקון המצב שגורם לנו אשמה (כיבוש, חוקים גזענים וכו') תפגע בפריבילגיה שלנו. מי רוצה לפגוע בפריבילגיה של עצמו? יש אמרה באנגלית האומרת שכאשר אתה מתרגל לפריבילגיה, שוויון מרגיש לך כמו דיכוי.

האם אשמה וחרטה הן תחושות חסרות תועלת או אפילו אנוכיות? לפי ההגות היהודית ולפי דעתי: לא. מושג התשובה הוא אחד העוצמתיים בתרבות היהודית (גם הדתית וגם החילונית) וגם אחד הפחות מובנים (לפחות בחברה החילונית). החזרה בתשובה מפחידה את הציבור החילוני ומאיימת לשבור משפחות וקונספציות מושרשות. באותו הזמן, נדמה שתהליך התשובה התכווץ לכדי אימוץ תרי"ג מצוות ההלכה.

אשמה וחרטה הם שלב ראשוני וחיוני בדרך לתשובה, אבל הם לא השלב הסופי. אש האשמה בוערת באדם ובתנאים מסוימים יכולה לזכך את נשמתו ולהביא אותו לשלב הבא: שלב הפעולה בו בעל התשובה מתקן את מקור אשמתו. כשאני מסתכל אל תוך עצמי אני מזהה את התהליכים האלה. אני בהחלט זוכר את תחושת האשמה שליוותה אותי בעשר השנים אחרי שהשתחררתי מהצבא. למזלי אין לי דם על הידיים. אך יחד עם השנים, כשהתוודעתי להיסטוריה שלנו מפרספקטיבה לא ציונית-ישראלית, הבנתי את התפקיד שמילאתי במנגנון שאחראי על דיכוי העם שאיכלס את הארץ אליה הגיעו סבתי וסבי. אני זוכר מהתקופה הזו תחושות של אשמה, בלבול וחוסר אונים. הייתי מודע לכך שמה שקרה ועדיין קורה הוא לא בסדר אבל לא ידעתי מה בדיוק מה הדבר הנכון שאמור לקרות. זכור לי שבזמן תקיפות של צה"ל (בלבנון אני חושב) דיברתי בטלפון עם אבי ושעה אחר כך עם חבר מוסלמי אנגלי. באבא שלי הטחתי ביקורת (כאילו הוא הגנרל שמפקד על הכוחות) על האלימות חסרת הריסון של צה"ל ועם חברי המוסלמי התווכחתי שהלחימה באה מחוסר ברירה. נשמע מוכר, נכון?

בשלב מסוים, אני חושב שעבורי זו היתה המלחמה בעזה ב-2008,  פתאום הבלבול חדל. הבנתי שהלחימה והכיבוש לא מוצדקים ו… אין אבל. הם פשוט לא מוצדקים. ברגע שאמרתי את זה לעצמי בקול, תחושת האשם נפסקה ובמקומה באה תחושת אחריות. אני לא מרגיש אשמה ביחס לאלימות כלפי פלסטינים כי אני נגד דיכוי העם הפלסטיני, אבל בתור יהודי פריבילגי אני אחראי למדיניות הדיכוי ולכן עלי לפעול נגדו. אחריות היא תחושה הרבה יותר מועילה מאשמה בגלל שאחריות מובילה להסתכלות החוצה ולא פנימה. אחריות מובילה לאקטביזם או מה שביהדות מכנים "תיקון". הדרך לאחריות, לפחות במקרה שלי, עברה באותה תחושת אשמה.

מי יתן ונפסיק קודם כל לירות, נעבור את דרגת הבכי והאשמה ונגיע במהרה לדרגת האחריות, הפעולה והתיקון. אמן.

טל לשם הוא מורה למדעים ומתמטיקה באיסטרן קייפ, דרום אפריקה.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מנכ"ל בצלם חגי אלעד (צילום: גארי ביצ'י)

מנכ"ל בצלם חגי אלעד (צילום: גארי ביצ'י)

למה אני הולך לדבר במועצת הביטחון של האו"ם

הפרת זכויות אדם היא עניין אוניברסאלי, ולכיבוש צריך להתנגד גם בניו יורק ולא רק בח'אן אל אחמר. לקראת נאומו ביום חמישי הקרוב (17:00 שעון ישראל), חגי אלעד, מנכ"ל בצלם, כותב על מה ולמה הוא נוסע לדבר באו"ם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf