שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

המסר הרדיקלי של דונלד טראמפ לישראלים

מאת |

טראמפ צודק. השאלה היא באמת לא מדינה אחת או שתיים, אלא האם אנחנו מוכנים לקבל את נקודת המוצא שכל פתרון מחייב שותפות מלאה עם הפלסטינים. נתניהו ורוב השיח הפוליטי בישראל כיום יתקשו לקבל את זה

"מסתכלים על שתי מדינות, או מדינה אחת, ואני אוהב את הפתרון ששני הצדדים יאהבו". מאז אתמול בערב מנסים כל הפרשנים והפוליטיקאים לנתח את האמירה הזאת של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. הכותרות מתמקדות בעיקר בחלק הראשון של המשפט, בכך שלראשונה מזה שנים רבות נשיא אמריקאי מעלה את האפשרות של תחליף לפתרון שתי המדינות – הפתרון היחיד שהיה מקובל עד עכשיו פחות או יותר על כל מדינות העולם, ולפחות בהצהרה גם על רוב הישראלים ורוב הפלסטינים.

אבל לפחות מנקודת מבט ישראלית המסר הרדיקלי של טראמפ נמצא בחלק השני של המשפט. הרי מה מציעים לנו במיינסטרים של השיח הפוליטי על הכיבוש? מצד אחד ישנם הגנרלים שמקדמים היפרדות חד צדדית. מצד שני בנט ושותפיו שמקדמים נוסחאות שונות של סיפוח חד-צדדי. גם הם וגם פחות או יותר כל מי שביניהם ומי שרוצה (כמו נתניהו) פשוט לשמור על המצב החד-צדדי הקיים – כולם מקבלים כנקודת מוצא את השימור של העליונות היהודית בכל הארץ, ובלעדיות יהודית או ישראלית על הזכות להחליט מה יהיה הפתרון הרצוי.

> פליטת הפה שחושפת את כוונותיו האמיתיות של נתניהו

דונלד טראמפ ובנימין נתניהו, מסיבת עיתונאים בבית הלבן (אבי אוחיון, לע"מ)

דונלד טראמפ ובנימין נתניהו, מסיבת עיתונאים בבית הלבן אתמול (אבי אוחיון, לע"מ)

מבחינת טראמפ, לפחות אם לשפוט לפי דבריו אמש (שהם כידוע לא בהכרח מדד לעמדותיו היום), הפתרון הרצוי הוא פתרון שיתקבל בהסכמה על ידי שני הצדדים. כלומר: לא נסיגה לגבולות שאנחנו רוצים ובתנאים שלנו, לא סיפוח חלקי (רק בחלקים מהגדה, אני מעריך שאפילו רובי ריבלין לא מדבר על סיפוח עזה), אלא הסכם הדדי.

לא שיש לי אשליות בקשר לדונלד. אני לא בונה על יזם הנדל"ן המיזוגן והגזען שיבוא להציל אותנו מעצמנו, כמו שבכלל לא צריך לתלות את כל הציפיות שלנו באיזו הצלה מבחוץ. אבל העובדה שאפילו הנשיא האמריקאי שבו תולה הימין את תקוותיו רואה לנכון להבהיר שהדגש בהסכם חייב להיות על כך ששני הצדדים ירצו בו היא ראויה לציון. זו גישה שלמרבה הצער עם השנים נעדרת יותר ויותר מהדיון הפוליטי בארץ, וצודק טראמפ כשהוא מנסה להחזיר אותה ללב הבמה.

הדיון על מדינה אחת או שתיים הוא דיון חשוב. אבל כבר היום הרי אפשר להגיד שאנחנו נמצאים בסוג של מדינה אחת (ישראל בפועל שולטת חמישים שנים על כל השטח בין הירדן לים, ואין כאן מדינה אחרת), או בסוג של שתי מדינות (מובלעות עזה ושטחי A בגדה המערבית שמוקפות בישראל). אבל מה שהדבר הזה לא יהיה – הוא בטוח משמר עליונות יהודית בכל המרחב, עם אוסף של משטרים שונים שישראל בחרה עבור הפלסטינים באזורים שונים (בתוך ישראל, בירושלים המזרחית, בשטחי C, בשטחי A ובעזה) ולא משתף את הפלסטינים בשום החלטה שגורלית לחייהם.

אם נאמץ את רוח הסיפא של דבריו של טראמפ במסיבת העיתונאים אתמול – שאלת השיתוף וההסכמה והזכות לשוויון של כל יושבי הארץ במעמד קבלת ההחלטות על עתידנו כאן היא השאלה החשובה ביותר על הפרק כרגע. ועם כל הכבוד ליחסים הנפלאים בין שני ראשי המדינות, זה הדבר האחרון שנתניהו מוכן לקבל.

> לא פה, לא שם: לאן נעלמה העיר הערבית?

חגי מטר הוא עיתונאי ופעיל פוליטי-חברתי. במשך חמש שנים עבד במקומונים בתל אביב ("העיר" ו"זמן תל אביב"), היה ממייסדי ופעיל בוועד עיתונאי מעריב במשך שנתיים, ופרסם גם ב"הארץ" ובכלי תקשורת נוספים בישראל ובעולם. בשנים האחרונות מטר כותב במגזין 972+, וסדרת כתבות שפרסם באתר במלאת עשור לגדר ההפרדה זיכתה אותו בפרס אנה לינד לעיתונאים מאגן הים התיכון לשנת 2012.

כיום מטר הוא אחד מעורכי "שיחה מקומית", חבר הנהגת ארגון העיתונאים, חובב חתולים, תה ובישול טבעוני וחותר בירקון. נשוי לאורטל האהובה.

ב-2002 היה מטר מחותמי "מכתב השמיניסטים" ונכלא לשנתיים בשל סירובו להתגייס לצבא. מאז ועד היום הוא פעיל במסגרות שונות נגד הכיבוש ובהתאגדויות עובדים, מעורב בפרויקטים חינוכיים שונים ושותף ליוזמות למען שלום, שוויון וצדק חברתי בארץ.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

הניוזלטר השבועי של שיחה מקומית מביא את מיטב הכתבות והטורים שלנו עד המייל שלך. להרשמה לחצו כאן
silencej89sjf