המרצה צודקת: יש הבדל בין חיילים לבין אזרחים

בניגוד לפרסומים, הילפריך לא השפילה סטודנטית כיוון שלבשה מדים. אבל היא כן עשתה הבחנה חשובה שבלעדיה אי אפשר להבין לא את הספירה האזרחית וגם לא את מהותו של הצבא עצמו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בסיפור הזה, לפני שצוללים ללב המחלוקת, חייבים להפריך את השקרים. בניגוד לדיווחים המקוריים, אף סטודנטית פלסטינית לא תקפה את החיילת, הדר לסרי, בכיתה. המרצה, קרולה הילפריך, לא הוציאה את החיילת מהכיתה, לא השפילה אותה מול אחרים, ולא אסרה עליה להגיע עם מדים לשיעור. שום דבר מזה. החיילת, כפי שחשף אתמול אורן זיו ב"שיחה מקומית", הייתה בעבר פעילת "אם תרצו" (דבר שבארגון שכחו לציין כשפרסמו את הסרטון). וגם זה: אף אחד לא טוען שיש להתייחס אחרת לסטודנטים בגלל דעותיהם.

כל מה שכן קרה באותו שיעור באוניברסיטה העברית היה שהתנהל דיון סביב כתיבתו של פרויד על תודעת העדר, ועל הצבא (כל צבא) כהתגלמות של תודעת העדר. סטודנטית פלסטינית העלתה שאלה בנוגע לנפגעים פלסטינים מידי הצבא, אבל לא פנתה לחיילת ולא עסקה בה. כשלסרי פנתה לאותה סטודנטית, מיוזמתה, בסוף השיעור – זו בחרה שלא לדבר איתה מכיוון שהיא לובשת מדים. בהמשך פנתה לסרי, מיוזמתה, להילפריך, ואחרי דיון ענייני על תחום הלימוד, וכשהמרצה כבר ממהרת לשיעור הבא, הוקלטו הדברים שפורסמו בתקשורת. זה הכל.

עכשיו אנחנו נשארים עם מה שכן נתון לדיון: האם היה משהו פסול בדבריה של הילפריך? הנה עיקר דבריה מההקלטה: "את לא יכולה להיות כאן במדים ולבקש שיתייחסו אליך כאזרחית כשאת מבקשת להיות במדים… את חיילת בצבא של ישראל ואנשים יתייחסו אליך בהתאם… זה אנשים שפותחים למשל את המיליטריזציה של חיי היום-יום בארץ. ישנם אנשים שהחברה האזרחית חשובה להם כמו שהצבא חשוב לך, ואת חייבת לקבל בסובלנות את סדר העדיפויות שלהם כפי שהם מקבלים ומתעמתים עם סדר העדיפויות שלך".

שוב: לא הדרה, לא איסור להגיע במדים, רק אמירה שהחיילת צריכה לגלות סובלנות לאחרים, ושאחרים צריכים לגלות סובלנות כלפיה, לצד עימות מובן בין הצדדים על סדרי עדיפויות בחברה, בין אזרחות לצבא.

ההפרדה בין האזרחות לבין הצבא נועדה להגן על שני הצדדים. (חיילות וסטודנטית בשיעור. צילום אילוסטרציה: משה שי / פלאש 90)

וכן, כמו שהדגישו בוואינט, היא גם אמרה לחיילת שהיא צריכה לצפות "שיתייחסו אליך בהתאם" למדים. כדי להבין את זה צריך קודם כל ללכת לעצם הרציונל של קיומם של מדים. מדי צבא נועדו להבחין חיילים מאזרחים. הם נועדו לסמן את מי שהוסמכו על ידי המדינה להפעיל אלימות נגד אויב, את מי שמהווים מטרות לגיטימיות לאויב, ואת מי שחלות עליהם החובות וההגנות של דיני המלחמה. הם נועדו גם לסמן את מי שלובש אותם כמייצג של המדינה. לכן, למשל, נאסר על חיילים במדים להשתתף בהפגנות, להתבטא באופן פוליטי, או להתראיין לתקשורת בלי אישור של דובר צה"ל (כפי שקרה בדיוק ללסרי עצמה כשפנינו בבקשה לראיין אותה) – מכיוון שהם מייצגים את המדינה, את הממסד, את השלטון. המדים, והשירות הצבאי כולו, נועדו למחוק את הפרטי, את האינדיבידואלי, ולהכפיף אותו בפני משמעת ואחידות וציות. לצד החובות והזכויות שלהם כחיילים, האזרחות והעצמאות של מי שמשרתים מצומצמות ומוגבלות באופן משמעותי.

לא מדובר במצב ייחודי לישראל. זה ההגיון של צבאות ושל מדים בכל מקום בעולם, וההפרדה בין האזרחות לבין הצבא נועדה להגן על שני הצדדים, ובעיקר על חוקי המלחמה מצד אחד ועל הדמוקרטיה מצד שני. בכל חברה, ובטח בחברה שבה קיים גיוס חובה, יש מקום לדיון על הגבולות בין העולמות האלה, או במילותיה של הילפריך: יש מקום לדון על המיליטריזציה של החברה.

אין צבא שקוף

ומהמקרה הכללי, למקרה הפרטי של ישראל: בעוד שגיוס וכניסה לצבא הם פעולות "שקופות", "ניטרליות" או "מובנות מאליהן" מבחינת חלק גדול מהיהודים בישראל, במציאות של כיבוש אי אפשר להתייחס אליהן כך באופן אבסולוטי, ולהתעלם מנקודת המבט הפלסטינית. מזה 51 שנים שישראל שולטת בשטחים באמצעות משטר צבאי, כלומר שהצבא הוא הריבון. בגדה המערבית כבר 51 שנים הצבא הוא שקובע את החוק, והוא שיוצר משטר בעל אופי כפול: מערכת חוקים אחת, אזרחית, חלה על יהודים, ומערכת חוקים אחרת חלה על הפלסטינים תושבי השטחים, שישראל שולטת בהם. תחת המשטר הזה חיילים מייצגים את השלטון ביתר שאת, יותר מאשר במצבים רגילים, כי הם מי ששולטים ביום-יום של מליוני אנשים, בחופש התנועה שלהם, בהיתרי הבנייה שלהם, ביכולתם לעבוד ולהתפרנס, באפשרות שלהם לייצא או לייבא, ללמוד או לקבל טיפול רפואי או לפגוש קרובי משפחה, ועוד.

וחיילים הם גם מי שמוסמכים על ידי המדינה להפעיל כמויות אדירות של אלימות כדי להמשיך לקיים את המשטר המפלה הזה, ומי שרק בעשור האחרון הרגו 3,346 פלסטינים בשטחים – כולל נשים, ילדים, אנשים שנורו בגב, אנשים שנורו כשלא היו חמושים, ושלא סיכנו אף אחד. רק לעתים נדירות חיילים נענשים על כך. וזה עוד לפני שדיברנו על הפציעות, או על הריסות הבתים, או על הפלישות הליליות לתוך בתים, ועוד.

אפשר לאהוב את הצבא ולתמוך בלב מלא בכיבוש, ולגבות כל חייל בכל מעשיו – אבל אי אפשר להכחיש שחיילים הם לא אזרחים, ושכאשר הם לובשים מדים הם מייצגים משהו אחר לגמרי מעצמם.

אז כשסטודנטית פלסטינית בוחרת שלא לדבר עם חיילת במדים – היא רואה את החיילת כמייצגת של המשטר הזה. והיא צודקת. וכשמרצה מסבירה לחיילת שיש משמעות לכך שהיא לובשת מדים, ושצריך להבין את מי שמנסים לקדם חברה אזרחית ומודאגים מהבולטות של הצבא בחיי האזרחות – גם היא צודקת. כי זה הרעיון של מדים.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מטה הרשימה המשותפת בנצרת, 17 בספטמבר 2019 (צילום: סמאח סלאימה)

מטה הרשימה המשותפת בנצרת, 17 בספטמבר 2019 (צילום: סמאח סלאימה)

"המצב יותר טוב מאפריל, אבל זה לא מספיק"

בקלפיות בחברה הערבית המצב מעורב. בכפר טורעאן, הצביע מדד קיוסק הפלאפל על שיפור בשיעור ההצבעה. בכפר כנא המצב היה הפוך. בנצרת שיעורי ההצבעה היו טובים לעומת אפריל, אך לא לעומת 2015. ובמטה הרשימה המשותפת חוששים כי היהודים מצביעים בשיעור של 2:1 לעומת הערבים, והמצב מסוכן

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf