הנשק של ארדן מסוכן לנשים בישראל

השר למה שמכונה "ביטחון הפנים" מודיע שהממשלה לא יכולה להגן על האזרחים, ולכן חובתנו להתחמש בנשק ולהגן על עצמנו. הניסיון מלמד שנשים הן הראשונות לשלם את מחיר הביטחון המופרט הזה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: רלה מזלי

מדיניות כלי הירייה של מדינת ישראל משתנה. ממש בימים אלה, ממש לנגד עינינו. המדיניות בתחום לא הייתה משהו גם לפני השינוי. אבל עכשיו היא משתנה מלא-משהו לאסון מתמשך, אסון שילך וייפרט להרבה אסונות "קטנים", מחרבי-חיים "קטנים", כאלה שהם צפויים מראש ובני-מניעה אבל לא נמנעו אלא נבחרו בעיניים פקוחות. במסגרת מדיניות.

בשטחים הכבושים מדיניות כלי הירייה של ישראל היא אסון מתמשך כבר מזמן. בגדה המערבית, כוחות ביטחון ומתנחלים יורים בפלסטינים ובמפגינות כשגרה ומבלי להידרש לדין וחשבון. כך כבר שנים. עכשיו, בימי התקפות היחידים והיחידות במסגרת גל האלימות הגובר, אף עוד יותר. לפי נתונים שאנחנו, מובילות "האקדח על שולחן המטבח", עדיין שוקדות על השלמת איסופם, במהלך החודשיים הראשונים של ההתקפות, באוקטובר ונובמבר, דווחו בתקשורת ובדוחות ארגוני זכויות אדם כ-107 אירועי ירי בידי ישראלים מתוכם כ-64 בשטחים. כיוון שמדובר באירועים שדווחו, אין ספק שמדובר רק בחלק מהשימוש בירי, בעיקר בידי חיילים ומעבר לקו הירוק.

מדיניות כלי הירייה בתוך הקו הירוק ומחוצה לו מתקדמת בימים אלה באותו כיוון. במהירות. בקרוב גם "ישראל הישנה" תהיה אמריקה. גם 43 אירועי ירי בתוך הקו הירוק (מתוך 107 בסך הכל באוקטובר-נובמבר) הם הרבה. בתקופה של שלושה חודשים מקבילים לפני כשנתיים (אוקטובר-דצמבר 2013) מספר תקריות הנשק הכולל – בתוך הקו הירוק ומעבר לו – היה כ-45 – קצת למעלה מ-40% ממספר מקרי הירי תוך חודשיים בתקופה הנוכחית.

> החשד: חיילים הרגו נער בירייה בעורף. האישום: "מעשה פזיזות"

גלעד ארדן, השר ל"בטחון הפנים". (יותם רונן / אקטיבסטילס)

גלעד ארדן, השר ל"בטחון הפנים". (יותם רונן / אקטיבסטילס)

מדיניות כלי הירייה היא מדיניות שקובעת חיים ומוות. היא קובעת מי רשאי לקנות, להחזיק ולהפעיל מכשיר שהכוח הקטלני שלו מופעל בלחיצה. היא קובעת איפה, מתי ובאיזה נסיבות מותר ללחוץ ואיזה מן פיקוח מתנהל על המורשים והיורים. כאן כמו במקומות אחרים, היא מתווה תרבות ומנהגים רווחים ואווירה. היא בונה תודעה ומחנכת נוער. היא גם ניזונה מכל אלה בתהליך הדדי.

העידוד הפעיל של השר המופקד על מה שנקרא ביטחון הפנים לעשות שימוש בנשק, הוא ייבוא האסון הגזעני המתמשך שרווח בשטחים לתוך תחומי הקו הירוק.

ממשלה שדוגלת בהמשך חיים על החרב והאקדח, בהכרח נעדרת דרכי התמודדות רלבנטיות מול התקפות היחידות והיחידים. אין לה כלים להתמודדות עם עשייה בלתי מאורגנת ובלתי ניתנת לחיזוי שמתקרבת למה שנקרא בזמנו בדרום אפריקה ungovernability – שמתורגם לעתים לעברית כ"חוסר משילות".

שינוי המדיניות שמוביל השר הוא אחיזת עיניים, אך יותר מזה: הוא התפרקות קיצונית של השלטון מההצדקה לקיומו ומהלגיטימיות שלו. הצעדים שארדן נוקט שקולים להצהרה כי: "לנו, כשלטון, אין מה לעשות, אז עשה זאת בעצמך – תתחמש ותגן על עצמך" (והקריאה היא לא במקרה בגוף שני זכר). שינוי המדיניות מותח עד לקצה את תהליך הפרטת הביטחון והסרת האחריות של השלטון. אין ביטחון לאומי, אין ממסד אחראי, נותר רק חימוש אישי. הבשורה על פי ארדן, מציבה כל גבר בתוך ביתו-מבצרו צופה החוצה דרך הכוונת. החוץ כולו תוקף או חשוד בכוונת תקיפה וכל דירה, כל בית, כל משרד ומכונית ומוסד הופכים למבצר ולמצבור (נשק).

מה, בפועל, מקדם השר? הרחבה משמעותית של מעגל האנשים שזכאים לשאת נשק ברישיון, כמובן על פי מוצא והכשרה צבאית. הקלה בתהליך חידוש הרישיון, שיהפוך לפעולה כמעט אוטומטית. עידוד פעיל, בקריאות פומביות חוזרות, לחימוש אישי, נשיאת נשק קבועה, ובעיקר ירי כמו בסרטים: שלוף ותירה – כביכול להצלת חפים מפשע מידי הרעים. לא נורא אם יפגעו על הדרך כמה שבבים.

ובדיוק כמו במערבונים, המדיניות הזאת היא עניין לגברים. היא עיוורת-מבחירה לנשים שבשם ההגנה עליהן (כביכול) היא מפזרת נשק בכמויות. נשים נתונות לסיכונים ייחודיים במצב של ריבוי כלי ירייה. המספרים בעולם וגם כאן מוכיחים שנשק שנוכח בתוך משפחות, מסכן נשים יותר משהוא מגן עליהן. זה לא מפתיע. להרבה מאוד נשים, הבית הוא לא מבצר. הוא המרחב שבו הן הכי חשופות לפגיעה. מכשיר שקוטל בלחיצת הדק, הופך את המרחב הזה – בכל העולם – ליחיד שבו נשים "זוכות" לייצוג-יתר בין קורבנות המכשיר הזה. בכל מרחב אחר מלבדו, נשים הן אחוז קטן יחסית מבין קורבנות הירי. בבית, כלי ירייה מסכנים דווקא אותן.

> הפתרון לפשיעה בחברה הערבית הוא לא עוד אכיפה

אזרחים מתאמנים בנשק בחנות נשק, ירושלים, 15 אוקטובר, 2015. יותם רונן / אקטיבסטילס

אזרחים מתאמנים בנשק בחנות נשק, ירושלים, 15 אוקטובר, 2015. יותם רונן / אקטיבסטילס

בית המחוקקים עומד לדון בימים אלה בהצעה של השר לביטחון פנים לתיקון החוק, במסגרת המייק-אובר הכולל שהוא מוביל במדיניות כלי הירייה. התיקון לחוק כלי ירייה יעקר מתוכנו תיקון קודם מ-2008, את סעיף 10ג(ב) שאסר על חברות אבטחה לאחסן את נשקן בבתי מאבטחים.

למרות שנחקק ב-2008, הסעיף לא נאכף עד 2013, ככל הנראה משיקולי עלות. בחמש השנים בין החקיקה לאכיפה, נהרגו 18 נשים וגברים (בעיקר נשים) בנשק אבטחה שנשלח לבית המאבטח. בעשור-פלוס שבין 2002-2013 נהרגו בנשק כזה 33 חפות וחפים מפשע (18 נשים ו-15 גברים). החוק נאכף סוף-סוף, באיחור של 33 קורבנות לפחות, אך ורק בעקבות הלחץ הפמיניסטי שהובילה שותפות הארגונים "האקדח על שולחן המטבח".

מאז אכיפתו (החלקית עדיין) בקיץ 2013, לא היה אף מקרה רצח בנשק אבטחה במרחב הביתי. שנתיים וחצי הן התקופה הארוכה ביותר מאז תחילת תיעוד התופעה (ב-2002) שלא אירעו בה רציחות בנשק אבטחה בבית. לפני כן לא עברה ולו שנה אחת בלי מקרה אחד או יותר של רצח כזה.

בחוות דעת מגדרית שהוביל השבוע "האקדח על שולחן המטבח", עליה חתמו 20 ארגוני נשים וארגוני חברה אזרחית, הבענו התנגדות נחרצת לתיקון המוצע. השר מצדיק את הצעת התיקון בצורך בעיבוי ההגנה מפני טרור. תוך כך, הוא בוחר להתעלם מהצורך בהגנה מפני טרור מגדרי, מהצורך בביטחון אישי ונשי שלא נופל מהצורך בביטחון מהסוג המכונה לאומי.

נוסף לזה, הטיעון שנשק אבטחה שיוחזר הביתה יוסיף משמעותית להגנה מפני טרור מוטל בספק. על פי נתונים שאספנו ואמתנו, "האקדח על שולחן המטבח", בחודש באוקטובר 2014, ירי בידי מאבטחים היווה כ-10% בלבד מהירי נגד תוקפים או נגד חשודים בתקיפה (6 מתוך 55 אירועי ירי), בעוד שכל אחד מששת המאבטחים היורים היה באותו זמן בתפקיד. למרות שנורו בזמן המשמרת, לכאורה מתוך ערנות, שליש-עד-חצי ממעשי הירי האלה היו שגויים: 2 בוודאות (ביניהם הירי שהסתיים במותו של מבקש המקלט הבטום זרהום) ועוד אחד בסבירות גבוהה.

כפי שכתבו השבוע ביזמת "האקדח על שולחן המטבח", עשרים ארגוני נשים וארגוני חברה אזרחית, לשרה לשוויון חברתי ולרשות למעמד האשה: "תיקון החוק מהווה צעד לאחור בהגנה שמספקת המדינה לנשים, ולאזרחים בכלל… אנחנו פונות אליכן כאחראיות לקידום ויישום שוויון מגדרי, לפעול בנחישות לעצירת התיקון המוצע עקב הסיכונים החמורים הכרוכים בו בעיקר עבור נשים. אנחנו קוראות למניעת העיוורון וההטיה המגדרית המבטלים ביטחון של נשים מפני מה שנתפס בתור ביטחון לאומי".

רלה מזלי היא סופרת וחוקרת אקטיביסטית פמיניסטית, ממובילות קמפיין "האקדח על שולחן המטבח".

> תמיד חלמתם לנפוש במאחז לא חוקי ללילה אחד? חפשו ב-AirBnb

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

כשנוקטים במדיניות של "אפלייה סטטיסטית" גם אנשים שהמדיניות לא מכוונת אליהם יתפסו לפעמים ברשת, כמו זוג ההומואים שביקשו לאכול סושי או מוקפץ במסעדת פרנג'ליקו בנצרת עלית. אילוסטרציה. (צילום: לירון אלמוג / פלאש 90)

פרנג'ליקו. סיפור על תרבות, מעמד ומגדר לא על הומופוביה

עסקים לא רוצים שגברים ערבים או מזרחים ממעמד נמוך ישבו אצלם. בגלל שאי אפשר להגיד: "ערסים החוצה", הם מוצאים דרכים מתוחכמות. במועדונים בת"א ובקיבוצים יש סלקטור. במסעדות בעולם הערבי קובעים ש"הכניסה לזוגות ומשפחות". הומופוביה זה לא

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf