הנתונים מראים: מי שאובחן כחולה נפש לא מסוכן יותר מהאחרים

המרצות בכנס האגודה הישראלית לקרימינולגיה טענו שמי שאובחנו כחולי נפש מסוכנים יותר מאשר כלל הציבור. אני טענתי ההפך. ציפיתי לוויכוח, אבל הוא לא בא. כנראה הטענה הזו עדיין נועזת מדי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בסוף מאי התקיים הכנס הדו-שנתי של האגודה הישראלית לקרימינולוגיה במלון רמדה בנתניה. זהו האירוע החשוב ביותר של האגודה, ובאופן מסורתי לוקחים בו חלק אקדמאים, שופטים, בכירים במשרת ישראל, פרקליטות המדינה, סנגוריה הציבורית, משרד לביטחון פנים ועוד.

אחד הנושאים המרכזיים בכנס השנה עסק בממשק בין בריאות הנפש ובין מסוכנות. מושב שלם הוקדש לתחום עם ארבע הרצאות שונות. אני הייתי אמור לשאת אחת מהן.

כהכנה להרצאה שלי, קראתי את התקצירים של חברותיי, והבנתי שאני בבעיה. לכן הפכתי כל אבן בתחום המסוכנות של האנשים שאובחנו כחולי נפש והשתכנעתי עוד יותר שאין קשר בין אבחנה נפשית למסוכנות. הגעתי לכנס במלוא הביטחון.

מדוע כל כך בטוחים שחולי נפש מסוכנים מבלי לבדוק את הנתונים? אילוסטרציה (Raul Lieberwirth, flickr, CC BY-NC-ND 2.0)

שום תגובה

המושב התחיל עם הרצאה של פרופסורית מן המניין באחת האוניברסיטאות בארץ, שהציגה מחקר שעשתה ובו לא הצליחה למצוא קשר סטטיסטי מובהק בין כליאה ובין מי שעבר אבחנה נפשית, להוציא מי שהשתמש בחומרים פסיכואקטיביים או מי שנמצאה אצלם הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. יש לציין שהחוקרים חלוקים ביניהם עד כמה האבחנה של "הפרעת אישיות אנטי- סוציאלית" תקפה, בין היתר משום שלרוב האבחנה נעשית בדיעבד. כלומר רק אחרי שהאדם ביצע עבירות אלימות חמורות, מאבחנים אותו כמי שיש לו "הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית", מה שעשוי להצביע על כך שהגורם לאבחנה הוא לעתים קרובות ביצוע המעשה ולא קריטריונים רפואיים.

את ההרצאה השנייה נשאה עובדת סוציאלית קלינית, שעובדת באחת ממחלקות הפסיכיאטריות הסגורות, היא טענה שהמחקרים מראים ששבעה אחוזים מהאוכלוסייה הכללית נוהגת באלימות מול 16 אחוזים מאוכלוסיית המאובחנים כחולי נפש, אך היתה לה בשורה: ניתן לנתב את הדחפים התוקפניים ליצירתיות (דרך אומנות וכדומה). כלומר, לדבריה אנשים שאובחנו כחולי נפש הם אנשים מסוכנים, כל עוד לא נעזרו במטפלים יצירתיים.

בירכתי האולם ישבה קרימינולוגית מאחת המכללות בארץ. היא קטעה את המרצה מספר פעמים במהלך הרצאתה וצעקה: "אבל חולי נפש הם באמת אנשים מסוכנים", המרצה ענתה לה: "כן, אבל אפשר לעצור את זה".

אחריה דיברה עובדת אחרת מאחת ממחלקות הסגורות. היא הציגה מחקר בתחום מאפייני רצח של אנשים שאובחנו בפסיכוזה. לפי טענתה, קיים קשר סטטיסטי מובהק בין פסיכוזה למסוכנות, אך היא הדגישה שלמרות זאת רוב האנשים שאובחנו כחולי נפש הם לא מסוכנים.

כאן הקרימינולוגית מאחור חזרה לצעוק: "אבל חולי נפש הם באמת מסוכנים". והמרצה ענתה לה: "אכן, אבל רוב חולי הנפש הם לא מסוכנים".

לסיום עליתי אני. הטענה המרכזית שלי היתה שלא הוכח קשר סטטיסטי מובהק בין אבחנה נפשית לבין מסוכנות.

הטענה הראשונה שלי היתה שרוב המחקרים לא הצליחו למצוא הבדל בביצוע עבירות אלימות חמורות בין אנשים "מהשורה" ובין אנשים שאובחנו כחולי נפש. כך לדוגמה ציטטתי מתוך מחקרה של וירג'יניה אלדיג' היידי (Hiday, 2006) שסקרה עשרות מחקרים שטענו שאנשים שאובחנו כחולי נפש מסוכנים יותר מאנשים שלא אובחנו ככאלה, והסיקה שטענות החוקרים לא הוכחו אמפירית. חשוב לציין שהמחקרים שהיידי מצטטת בדקו אנשים המאובחנים עם מחלות על רקע פסיכוזה, ובכל זאת הם מצאו פער קטן יחסית (אם בכלל) באחוזים בין מקרי אלימות קשה שאנשים אלה מבצעים לבין מקרי אלימות קשה שמבצעים אנשים ללא מחלות נפש, פער שלטענת היידי הוא תוצאה של הטיה או טעות במחקר.

לדברי היידי, המחקרים שכן מצאו הבדלים לא הפרידו בין משתנים, ולכן לא יכולים לטעון לסיבתיות. לשון אחר, אם נוציא את המשתנה של האבחנה הנפשית, ייתכן מאוד שנתוני הפשיעה לא ישתנו, כיוון שהמחקרים חקרו אוכלוסייה שבכל מקרה יש לה ייצוג יתר במקרי אלימות קשים – מבחינת גיל, מגדר, מצב סוציואקונומי וכולי.

בהמשך ציטטתי ממחקר של הפסיכיאטר ג'ון מונהאן (Monahan, 1991) ולפיו אין כל בסיס לדעה הרווחת כי אנשים שאובחנו כחולי נפש הם בעלי מסוכנוּת חברתית.

עוד ציטטתי מספר שפרסמו כמה מבכירי פסיכיאטרים בישראל ב-2010 (אליצור, טיאנו, מוניץ ונוימן) הטוענים שמקרי רצח המבוצעים על ידי אנשים שאובחנו עם הפרעה פסיכוטית שכיחים הרבה פחות מהנהוג לחשוב.

ציטטתי גם ממחקר טרי (Bonfine, 2018) שערך מטא אנליזה ומצא שבין 80 ל-95 אחוזים מהפשעים המבוצעים על ידי אנשים שאובחנו כחולי נפש כלל אינה קשורה למחלתם הנפשית. לפי המחקר, היא קשורה בין היתר לשימוש בחומרים פסיכואקטיביים (ובהיעדר שירותי גמילה נאותים לאוכלוסייה זו), לחוסר זמינותם של שירותים בבריאות הנפש (מחקרים מצביעים שכשחוסכים כספים בתחום בריאות הנפש, ההוצאה של כליאה עולה), להיעדר זוגיות יציבה (מה שבעצם מצביע הרבה פעמים על היעדר נגישות של מוסד הנישואין לאנשים שאובחנו כחולי נפש), להיעדר תעסוקה יציבה (ושל שירותים מתאימים העוזרים לאנשים אלה להשתלב בתעסוקה), ולסטיגמה. מחקרים מצביעים שהקשר בין מסוכנות למגבלה נפשית חזק בהרבה אצל אוכלוסיית השחורים בארה"ב, כיוון שהסטיגמה שם עמוקה מאוד.

טענתי טענה שהיא לא שגרתית בשיח הישראלי, אבל התכוננתי לכך, והגעתי אחרי קריאת מאות מאמרים, שיחות עם עשרות חוקרים בכירים מהארץ ומחו"ל. זה לא עזר לי, בעוד שחברותיי זכו למחיאות כפיים, שאלות ומשובים, אני אפילו לא זכיתי שהקרימינולוגית שישבה מאחור תצעק: "אבל חולי נפש הם באמת מסוכנים". שום שאלה, שום משוב ושום התעניינות לא זכיתי לקבל.

כנראה עוד לא הגיע הזמן שבמדינת ישראל יתחילו להתעניין בצורה כנה בשאלה האם אנשים שאובחנו כחולי נפש הם באמת מסוכנים?

הכותב מסיים בימים אלה תואר שני בקרימינולוגיה התמחות שיקום ותקון באוניברסיטת חיפה, עבודת גמר (תזה) שלו עוסקת בתרומת התקשורת להבניית תפיסת מסוכנות ביחס לאנשים שאובחנו בעבר כחולי נפש, מרצה למוגבלות בקריה אקדמית אונו, מרצה אורח במרכז אקדמי לב ומאובחן בהפרעת אישיות (קלסטר בי) דיכאון וחרדה.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מר אראקאווה באחת מחממות פרחי היפעה שלו (צילום: טל טארו)

מר אראקאווה באחת מחממות פרחי היפעה שלו (צילום: טל טארו)

בחזרה לפוקושימה: כך נראים החיים אחרי אסון גרעיני

שמונה שנים אחרי התאונה הגרעינית שהובילה למותם של עשרות אלפים, אנחנו כמעט לא שומעים על התושבים שפעם התגוררו בעיירות מלאות החיים שננטשו ברגע – כמו מר יושיזאווה, שסירב לנטוש את פרותיו; או מגדל הפרחים אראקאווה, שהחלטתו לחזור עלתה לו בנישואיו – אך אינו מתחרט עליה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf