newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסודות של לוד: מי מעלים את ההיסטוריה הערבית של העיר?

במהלך עבודות לשיקום השוק של לוד התגלו שרידים להיסטוריה הערבית של העיר. בעירייה לא חשבו פעמיים לפני שהרסו את השרידים. סיור בעקבות ההיסטוריה שהמדינה היתה רוצה למחוק

מאת:

כותבת אורחת: איה זינאתי

בשבועות האחרונים מבצעת עיריית לוד הריסות של שרידים היסטוריים, באזור העיר העתיקה, מקום ילדותי. המקום בו גדלתי, שיחקתי, המקום שלא ידעתי ולא הבנתי אז את משמעותו, וכיום הרשויות מנסות בכל הכוח למחוק את ההיסטוריה שלו. אלה אינן מעוניינות שיהיה זכר לתקופות הערביות השונות ששלטו וכיהנו בעיר לוד, כדי שלילדי העיר ולתושביה הערבים לא תהיה שום זיקה, והם לא ידעו כלל על משמעותה ההיסטורית, כי מי אמר שההיסטוריה חשובה כשהיא אינה תורמת לאידיאולוגיה הציונית? מההיסטוריה הרומית אפשר לעשות כסף ואפילו להקים מוזיאון, אבל מההיסטוריה הערבית –  רק נזק, ולכן הורסים ומוחקים ולא מדברים.

לאחרונה עברתי לחיפא. כאב לי נורא לעזוב את לוד, כי אני מרגישה שעוד לא עשיתי מספיק. לפני כמה ימים המוזיקאי תאמר נפאר הרים אליי טלפון והציע להתחיל לפעול בכל הקשור להריסות. לא היססתי לרגע. ככה אני מרגיעה את הכאב ואת ההרגשה שלא משנה איפה אני נמצאת, העיקר שהעשייה שלנו בלוד ממשיכה. הוחלט לארגן סיור בעקבות ההריסות, ללמוד ולדעת על מה שנהרס, מה היה פעם ומה כבר הצליחו באמת למחוק.

האמת ההיסטורית מאיימת על הרשויות. סיור בלוד (איה זינאתי)

האמת ההיסטורית מאיימת על הרשויות. סיור בלוד (איה זינאתי)

את הסיור הוביל ד"ר תאופיק דעאדלה, אחת הגאוות של לוד, מרצה וחוקר בעולם הארכיאולוגיה והאומנות האסלאמית. תאופיק פרש בפנינו את ניתוחו לגבי בניית המסגד והכנסייה בעיר העתיקה, קרוב לאזור בו מתבצעות כעת ההריסות, הסביר לנו באילו חומרים השתמשו כדי לבנות בתקופות שונות בהיסטוריה, ומה הייתה האסטרטגיה של הסולטאן הממלוכי ט'אהר ביברס בנוגע לבנייה בלוד ורמלה בעת ששלט בהן. מדובר בידע שחשוב מאוד ואף הכרחי להעביר אותו לדורות הבאים, כדי שנוכל לדעת על התרבות שלנו, להשכיל ולהתגאות. תוך כדי הסיור אמרתי לעצמי "זאת ההיסטוריה שרציתי שילמדו אותי בבית הספר, זאת ההיסטוריה שאני רוצה שהבת שלי תלמד כיום". ברור לי שהרשויות הישראליות יעשו הכול כדי למנוע מאיתנו השכלה תרבותית ערבית, ואף ישמידו את השרידים שנשארו, שלא יהיה על מה לדבר ולא יהיה איך להוכיח את הדברים.

המשכנו בסיור. עמדנו בין הכנסייה למסגד, המקום שהיווה לי מסלול לגן ולבית הספר, ולקייטנה בה ביליתי בקיץ. חוויות רבות רצו במוחי, והרגשתי כאב, כאב על כך שלא הבנתי אז את גודל המשמעות של המסלול היומי שלי בילדותי במקום העתיק והחשוב הזה, וכאב על מה שקורה היום.

המשכנו בסיור לכיוון ח'אן אלחילו. תאופיק הסביר לנו שמתחת למקום בו אנחנו עומדים פעל פעם חמאם טורקי, ממולו היה בית קפה, ערבי יעני. הרגשתי עוד יותר כאב, כי מזה שנים רבות, מאז שאני זוכרת את עצמי אין בית קפה ערבי בלוד. תמיד רציתי שיהיה מקום כזה לשבת בו, לקרוא עיתון ולדון בו על עניינים חשובים עם אנשים אחרים. תמיד הרגשתי צביטה בלב שאין בית קפה שאני יכולה להזמין אליו חברות ולהתגאות בכך שאנחנו יושבות במקום ערבי, כשלפתע אני מגלה שהיה אחד כזה, והוא הפך לשרידים מוחבאים שמהוות איום על הרשויות הגדולות.

תמיד שמעתי על ח'אן אלחילו, ידעתי את גודלו ומשמעותו והתאבלתי על כך שבקושי נשאר ממנו זכר, ושגם עליו אני לא למדתי ולא מלמדים בבתי ספר ערבים. לי היה מזל שבילדותי השתתפתי בקייטנות עם אג'נדה פוליטית ערבית פלסטינית חזקה ושם למדתי חלק מהדברים האלה. כיום, ישנן קבוצות ערביות פלסטיניות (ופעילים ופעילות) שמנסות להחיות את הח'אן מנקדות מבט ערבית גאה, אך ידוע לנו שניסיונות כאלו יכולים להיתקל בהרבה מאוד מכשולים ומגבלות.

> לטובת חברי מרצ: ציונות 2017, קווים לדמותה

מה שנותר לאחר ההריסות באזור השוק בעיר העתיקה בלוד (איה זינאתי)

מה שנותר לאחר ההריסות באזור השוק בעיר העתיקה בלוד (איה זינאתי)

המשכנו בסיור, ובעודי נכנסת לח'אן כדי לשמוע את דבריו של תאופיק ולשמוע יותר על החדרים שבו, איך נבנו ומה שימשו, קלטתי בעיני מידעון של פסטיבל הקולנוע החברתי בלוד, שהתקיים בשבוע שעבר בעיר. בין הגופים שעומדים מאחוריו נמצא בין היתר גם "הגרעין התורני". לא מפתיע כלל. דפדפתי בתכנייה של הפסטיבל, ולתדהמתי גיליתי שהוקרן בו סרט על גולשים בעזה. עזה, המקום שישראל מטילה עליו סגר והפכה אותו כלא לתושביו, אותם הפציצה בפעם האחרונה לפני שלוש שנים. אותה עזה שכאשר פעילים ופעילות פלסטיניות הפגנו בלוד למענה ונגד אותה מתקפה קטלנית, ראש העיר עמד מולנו יחד עם כוחות יס"מ ומשטרה ובוצעו מעצרים אלימים.

בעמוד הבא אני מגלה שמקרינים סרט על העיר א-רקה, שהיתה לזירת קרבות במלחמת האזרחים הסורית. איזו אירוניה, חשבתי לעצמי. ט'אהר ביברס ששלט ובנה בלוד, היה הסולטאן במצרים ובא-שאם, סוריה הגדולה. ח'אן אלחילו שימש סוחרים מסוריה. לוד הייתה אז חלק מאזור א-שאם, חלק מהאזור הערבי. והנה כיום, שנים רבות לאחר כיבושה, לאחר שהרסו את הח'אן כמעט כליל, מתבצעות שוב הריסות של השרידים מתקופה בה אנשים מסוריה ביקרו בלוד, וכך מונעים שיח ערבי על התרבות וההיסטוריה הזו.

סיימנו את הסיור בשוק, באזור ההריסות החדש מהשבועות האחרונים. באזור לא נותר זכר למה שפעם היו, כנראה, בתים מלפני 48, אבנים בעלות ערך היסטורי שהיו אמורות לשמש לי בסיס לתרבות ולהיסטוריה שלי, שלנו כערבים פלסטינים בלוד. העירייה חפרה באזור השוק כדי לשקם ולפתח את התשתיות באזור, מצאה את השרידים, וגילתה במו עיניה שכאן חיו ערבים פלסטינים. מישהו הבין שצריך למחוק את זה מהר מאוד, כדי שהשקר שכאן לא היה כלום עד שהגיעו הציונים יוכל להמשיך.

פעילים מהעיר ניסו לעצור את ההריסות האלו ללא הצלחה. תאופיק ושאר עמיתיו הארכיאולוגים לא הספיקו לחקור את השרידים את המידע רב הערך שאבד וכבר לעולם לא נוכל לרכוש.

אנחנו נמשיך לארגן עוד סיורים. חשוב להמשיך בכל סוג של פעילות שתחייה את החלק הערבי בלוד, שתחייה אותנו בעיקר. אני לא יודעת מתי יבוא הרגע בו נרגיש מיואשות ומיואשים ונרים ידיים שוב, כפי שקרה בפעילויות אחרות שיזמנו וארגנו בעבר. זה מה שקורה כשאנחנו מנסים ומנסות לפעול ולקדם דברים ונתקלים בהרבה מאוד מכשולים. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה, ומקווה שיותר ויותר אנשים יצטרפו אלינו, ושנוכל לדעת יותר, ולהעביר את המידע היקר הזה לדורות הבאים, לאלו שרצים היום באזורים האלו בדרך לגן ולבית הספר. אני מקווה שנוכל לשמש עבור האנשים ונשות העיר מקור לזהות ולהיסטוריה הערבית בלוד, כחלק מהמאבק הערבי הפלסטיני שמתמשך שנים רבות, למרות ההרס שקורה סביבנו, וקורה בתוכנו.

איה זינאתי היא פעילה פמיניסטית ופוליטית.

> הסירחון של בית אלפא בשירות משטרים רודניים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf