הסיכוי החתרני הטמון בתנועת "נשים עושות שלום"

בתוך ניגודים של מיקוד וערפול, "נשים עושות שלום" מאפשרות לקשת רחבה של נשים לאחד קולות בדרישה לחתור להסכם מדיני, אשר בניגוד לסברה הרווחת נמצא בהישג יד. עירית קינן משיבה לאלינור דוידוב ואינה מיכאלי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: עירית קינן

מאמריהן של אלינור דוידוב ואינה מיכאלי, שפורסמו כאן, מאפשרת לנו – החברות בתנועת "נשים עושות שלום" – להסתכל על עצמנו מבחוץ ולהבין אילו חלקים במסר שלנו זקוקים לחיזוק. מאמר זה מבקש לעסוק בשאלות שהעלו הכותבות, בתקווה ליצור דיאלוג עם כל מי שמעוניינת לקדם הסכם שלום בין ישראל לבין הפלסטינים.

תנועת "נשים עושות שלום" הוקמה ביוזמתה של עו"ד עירית תמיר, ומיד סחפה אחריה אלפי נשים (עד כה כ- 2000 חברות ומעל 4000 עוקבות בפייסבוק, והמספר גדל בהתמדה). באינטואיציה יוצאת דופן (נשית?), הציעה תמיר לרבות ושונות ברחבי הארץ תחליף לייאוש וסיכוי לתקווה. הייאוש לאחר המלחמה האחרונה בעזה ("צוק איתן") חיבר נשים בעלות דעות שונות למסקנה משותפת שהדרך היחידה להתמודד עם מציאות של מבצע רודף מבצע, סבל אזרחי כבד בשני הצדדים, ירידה מתמדת בתחושת הביטחון ובמקביל עליה מתמדת בהוצאות הביטחון על חשבון חינוך ורווחה, היא להיאבק נגדה בכוחות משותפים. ואכן, התנועה מציעה פלטפורמה לנקיטת יוזמה, עשייה ותקווה לפרוץ את חוסר המוצא באמצעות שותפות ממוקדת כלפי מטרה אחת בלבד – הסכם הוגן ומכבד על בסיס זכות ההגדרה העצמית של שני העמים, ומוסכם על הצדדים.

מטרת העל הזאת מכילה בתוכה ניגודים של מיקוד וערפול, ובמרכזה שיתוף בין שונים. מצד אחד – מטרה ממוקדת כאמור, ומצד שני ערפול מסוים: איננו קובעות את הגבולות, את סידורי הביטחון, את ההסדרים לגבי המקומות הקדושים וכיו"ב. את אלה אנו מותירות למנהיגי שני הצדדים, ובלבד שיקיימו דיון כן, אינטנסיבי וסובלני, שלא יתפוצץ על כל אמירה לא מוצלחת של הצד השני, ויתמידו בו עד חתימה על הסכם.

> מה צריך לדעת כשבונות תנועת נשים למען שלום?

"נשים עושות שלום". מפגש רכזות התנועה להכנת פעילות שטח

"נשים עושות שלום". מפגש רכזות התנועה להכנת פעילות שטח

בגישה של מיקוד וערפול ישנן סכנות: שאלות שנשאלו כאן במאמרים הקודמים, למשל – איך אפשר לדבר על שלום בלי לדבר על הכיבוש; ומנגד – שאלות כמו איך אפשר לדבר על הסכם בלי לדבר על שמירת חלקי-ארץ מקודשים, עלולות להרחיק מהתנועה נשים משני הצדדים. אולם זהו רק ערפול לכאורה. למעשה, אנו מביאות מסר חד מאוד, שמתבסס על המשותף בין הניגודים. עמדתנו היא, שמלבד הקיצונים, שעל שותפותם אנו מוותרות מראש, שלל הפתרונות המוצעים כיום על-ידי תנועות וארגונים שונים מכיל ליבה משותפת: פתרון מוסכם על בסיס הגדרה עצמית של שני העמים אפשרי ונמצא בהישג-יד. הליבה הזאת איננה מובנת מאליה. להיפך, ראש-הממשלה וחלק משריו ושותפיו משקיעים מאמצים רבים בהפרכתה. המשימה שלנו היא להבהיר להם, שלמרות חילוקי-הדעות, רוב הישראלים רוצים ומאמינים בהסכם מדיני, ולהכריח אותם להשיגו. למעשה, זוהי נקודת מוצא חתרנית, שכן מזה זמן רב משכנעים אותנו שליבה כזאת איננה קיימת.

זהו הרעיון המארגן של התנועה, שמכילה קולות רבים ומגוונים, והוא ניצב על שלוש רגליים:

1. מלחמה איננה גזירת גורל – הרטוריקה של שאיפה לשלום צריכה לבוא לידי ביטוי במאמצים פרקטיים כנים ונקיטת יוזמה.

ההבדלים בין ההצעות השונות להסכם נובעים בחלקן מתפיסות עולם שונות, ובחלקן מהערכות מעשיות שונות. אולם, עצם קיומן של הצעות רבות מחזק את ההערכה שהפתרון אפשרי. ועוד, עיקרי ההסכם ידועים פחות או יותר, וברור לרוב הציבור שהפרטים יסוכמו במשא-ומתן. הוויכוח על הפרטים יהיה קשה ומר, ולכן ראש-הממשלה ושאר הפוליטיקאים מעדיפים להעביר מסרים סותרים, על פי הטעם של הקהל שאליו הם פוזלים. תפקידנו הוא למנוע מהם להמשיך בכך ולהכריח אותם להפנות את מירב מאמציהם לסיום הסכסוך. ההתמקדות של התנועה בלחץ על הממשלה לוקחת בחשבון שכל אחת מאתנו תהיה חייבת להכיר בכך שהסכם הקבע לא יבטא באופן מלא את אמונותיה ושאיפותיה האישיות. זה כמובן איננו פשוט. פשרה מחייבת הכרה בכך שהאמת שלנו איננה האמת המוחלטת, וויתור על השגת החלום המדויק והנפרד. ויתור כזה, מנטאלי ורגשי על סמלים ועל אמונות, הוא אחד הדברים הקשים ביותר לביצוע, במיוחד כשמדובר באמונות עמוקות.

לכן, נכונותן של נשים בעלות תפיסות שונות להתחבר למאבק היא במידה מסוימת הרואית. היא משקפת הבנה שהפסקת המלחמה חשובה יותר מהאמונה של כל אחת מאתנו בצדקת דרכה, ושהאמת הנפרדת של הזרמים השונים לא הצליחה עד כה לקדם את הישראלים והפלסטינים לעבר חיים טובים יותר.

אם נסכים על המטרה המשותפת, לא יוכלו ראש הממשלה וחברי הקואליציה שלו להמשיך לעוור את עיני הציבור במיני טענות שווא, שמטרתן לשכנע שאי אפשר להגיע להסכם.

מדוע הם עושים זאת? חלקם שבויים בסמלים, מיתוסים, וזיכרון קולקטיבי טראומטי. אולם, חלקם משתמשים בהם לחיזוק מנהיגותם כמי שמצילים אותנו מהסכנות האורבות לנו בכל דור ודור, ומשכנעים את עצמם ואת הציבור שאין פתרון רציונלי לסוגיות הנתונות במחלוקת. זוהי תופעה מוכרת בסכסוכים עקשניים, שמובילה למעגל סגור של נבואה שמגשימה את עצמה. במקום לדון בסוגיות הסוציו-פוליטיות, כגון: גבולות, משאבי טבע, סידורי ביטחון וכו', עוסקים המנהיגים בשאלות פסיכו-היסטוריות ובעיקר בהאשמת הצד השני בזלזול בסמלים ובמיתוסים של הצד האחד: טענות על אי-הכרה בזהות, האשמות ברצון של כל צד "למחוק" את ההיסטוריה והתרבות של הצד השני, ותחרות על מי סבל ממי יותר. כל אלה מסווים את העובדה שלסוגיות הפרקטיות, הסוציו-פוליטיות, יש פתרון בהישג-יד.

תפקיד התנועה הוא להסיר את ההסוואה הזאת ולסלול את הדרך לדיון רציונלי.

> מה נשים רוצות? שלום

נשים עושות שלום בעצרת לזכר רבין (חגי מטר)

נשים עושות שלום בעצרת לזכר רבין (חגי מטר)

2. השאיפה לסיום המלחמות משותפת לנשים (ולגברים) למרות חילוקי דעות בדברים אחרים, ולמרות נסיבות חברתיות, כלכליות, דתיות ותרבותיות שונות. מינוף השאיפה המשותפת הזאת לכוח משותף רב עוצמה, יכריח את הפוליטיקאים להגיע להסכם.

פמיניסטיות ולא פמיניסטיות, למשל, חלוקות בדעותיהן על דברים רבים, אך יכולות להסכים על ההכרח בהסכם, כאמור. כיום, למרות שרוב הציבור – מלבד הקיצוניים – מעוניין בסיום המלחמה, הוא איננו מאוחד סביב המטרה הזאת, אלא נחלק לפילוגי-פילוגים סביב סוגיות עקרוניות מהותיות וחשובות כשלעצמן, אך רובן אינן סותרות את עצם ההסכמה על ההכרח בהסכם מידי.

אישה שמאמינה בקדושת הארץ ומסרבת לקבל את המונח "כיבוש", יכולה להסכים על כך עם אישה שבעבורה הנוכחות הישראלית בשטחים היא כיבוש שמפר את הקודים המוסריים שלה. מי שחולמת ומאמינה בזכות של היהודים להתפלל במקומות הקדושים, יכולה להסכים עם מי שאלה אינם מדברים לליבה, שרק הסכם עם הפלסטינים יעשה את הגישה למקומות אלה לאפשרית ובטוחה. לצורך כך אין חשיבות לוויכוח על משמעותם או חשיבותם של המקומות הקדושים. הדבר הרלבנטי היחיד הוא ההסכמה שהדרך להגיע לאפשרות הזאת עוברת דרך הסכם עם הפלסטינים בעוד שניסיון ליצירת עובדות בכוח מוביל למשפט שלמה, שבו איש לא יוכל להתפלל במקומות המקודשים לשני העמים.

באותה רוח, נשים בעלות אידיאולוגיות שונות יכולות להסכים שסיום המלחמה הוא הדרך היחידה להגדיל את תקציבי החינוך והרווחה, כי צורכי הביטחון יקטנו. לצורך כך, אין חובה להסכים מהם צורכי הביטחון "האמתיים", והוויכוח על כך איננו רלבנטי. הנקודה המשותפת היא הרלבנטית: הסכם יקטין את צורכי הביטחון, ויתפנו תקציבים לצורכי חינוך ורווחה. לדוגמא, צוק איתן הוביל (ואין זה משנה אם לדעתנו זה בצדק או שלא בצדק) לתוספת של 6 מליארד ₪ לתקציב הביטחון, בעוד שלהמלצות הועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף) הוקצו רק 1.7 מליארד ₪, שמהווים פחות מ-40% מדרישותיה (שהיו נמוכות מידי מלכתחילה).

3. לנשים יכולות וסיבות להיות המנוף לשינוי המציאות.

נשים מודרות בדרך-כלל ממוקד הדיונים בנושאי מלחמה ושלום, אך משלמות את מחיר ההחלטות. מנהיגינו הפוליטיים, ואלה העוסקים בסוגיות אלה, רובם הגדול גברים, משמיעים שוב ושוב את הטענה שהמלחמה היא גזירת גורל. ואילו אנו טוענות, שיש ברירה בתנאי שיושקע מירב הזמן והמרץ לקידומה. איננו משחררות גברים מהמאבק. רק קוראות לנשים לסחוף אותם אחריהן.

בתוך טענה זו, טמונה הדרישה לשיתוף משמעותי של נשים בתהליך לפתרון הסכסוך, ברוח החלטת האו"ם 1325. בכך, איננו מתיימרות להמציא דבר חדש, ואנו נשענות על הישגיהם המופלאים של ארגונים פמיניסטיים בישראל ובעולם. עצם ההישענות על ההישג הזה מהווה הכרה בעבודתם רבת השנים, ותפיסתנו את ההחלטה כדבר מובן מאליו, שיש לממשו, מבליטה את עוצמתו.

חובת ההוכחה של יכולתנו להתאחד ולמנף את שאיפת השלום המשותפת, לכוח רב עוצמה שיחייב את הממשלה להגיע להסכם, מוטלת עלינו, הנשים הישראליות על כל גוונינו. זהו אתגר עצום – אם נעמוד בו, הניצחון יהיה של כולנו ולטובת כולנו.

ד"ר עירית קינן עומדת בראש התוכנית לתואר שני בחינוך חברה ותרבות במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, וחברת הנהלה וראש התכנית לאחריות חברתית במכון לאחריות אזרחית.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

תלמידים בבית הספר סאלם בשכם משתתפים בקמפיין הסולידריות עם מעאד' עמארנה (נאסר שתייה / פלאש 90)

ממיטתו בביה"ח, הצלם שאיבד עין מירי מג"ב הפך לסמל

מעאד' עמארנה, שאיבד את עינו אחרי שנורה בזמן שסיקר הפגנה ליד חברון, מאושפז מאז יום שישי האחרון בירושלים. אשתו טרם קיבלה אישור לבקרו, אך עמיתיו הפלסטינים נמצאים ליד מיטתו מסביב לשעון. למרות שנפגע מירי חי, עד כה לא הגיע איש לגבות ממנו עדות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf