לשבור את האזיקים: הסרט ג׳נקשן 48 דרך עיניה של אישה ערבייה

ג'נקשן 48 מביא את הפרדוקס שבו חיות נשים פלסטיניות בישראל למרכז הבמה. הסרט, שבועט בכל המוסכמות המגדריות והמסורתיות, מעיז לחלום בשביל חברה מפורקת שהאבק שלה לפעמים חונק את יופיה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הסרט ג'נקשן 48, שיצרו הראפר והתסריטאי תאמר נפאר והבמאי אודי אלוני ומוקרן כעת בבתי הקולנוע בישראל, דובר בעיקר ערבית. אבל לא סתם ערבית. זאת השפה של העיר ליד (לוד), עיר שנשכחה עם קום המדינה פעמיים. פעם אחת היא נשכחה מעיני החברה הישראלית, שהפכה את העיר, הממוקמת לא הרחק משדה התעופה המפואר, למרכז קליטה לעולים יהודים מכל הכיוונים, לחצר האחורית של מרכז הארץ, בה מרוכז כל מי שנחשב בעיני המדינה בתור "הפסולת" החברתית כלכלית של גוש דן, והכתירה אותה כעיר העוני, הפשיעה והסמים. פעם שניה, ננטשה העיר הפלסטינית הגדולה, שמעטים מתושביה שרדו את "מבצע דני" והטבח של 48', בתודעה של הפלסטינים מהגליל, חיפה והמשולש, שבשבילם היא דרומית מכדי שתזכר.

הערבית של ליד (לוד) מהולה במילים עבריות עממיות, בתנועות גוף ובטון דיבור שרק תושביה האסלים או מי שנקלט בעיר הזו במשך שנים רבות יכולים להבין. לקט המילים בעברית צץ לו בשירים הראשונים שמושמעים בסרט, עד שבסופו העברית נעלמת לה בתוך הערבית החדשה שהתפתחה עם עיצוב זהותו הלאומית הפלסטינית של גיבור הסרט, כרים (תאמר נפאר), בידי אהובתו מנאר (הליידי של הסרט, סמר קובטי), ומגיע השיר האחרון של הסרט "יא רית" (הלוואי), שיר פלסטיני-ערבי עד מח העצם.

אז מרחף תאמר/כרים אל מעבר לחלומותיו של המשורר מחמוד דרוויש. הוא חולם על הזמן שבו נהיה עם משוחרר, בו אישה תוכל להתמוגג מתיאור גופו של רקדן בלי פחד משתק, שבו משורר יכתוב על כבוד האישה במקום על כבוד המשפחה הלכוד בגופה של נקבה. מתוך מודעות פמיניסטית עמוקה הוא מייחל לזמן שבו נוכל להשתחרר כולנו מתסביך הפליטות ונחזור למולדת האבודה בתוכנו, נשלים אחד את השנייה ולא נקבור את חלומותינו במזבלת הכיבוש והדיכוי.

> "הצל" ניסה להפחיד "אנרכיסטים טבעונים", אבל הם חטפו לו את הכובע

אין לי מושג איך עשה זאת אודי אלוני, שהצליח לחשוב כמעט כמו פלסטיני למרותו זהותו היהודית ולביים סרט כזה שסוחט מכל צופה – יהודי או ערבי, פלסטיני או ישראלי ובכלל – רגשות עזים. סרט שמדגים מה עלולה לעשות מכונת המלחמה והדיכוי הפוליטי לכל אדם באשר הוא. (וזה המקום גם להוסיף: אזהרת ספוילרים)

למי מיועדת הבמה?

ג'נקשן 48 חורט בסלעי החברה הפלסטינית מיצג חי ומורכב של חיי האזרחים הערבים בישראל, שנותרו עם כמות עצומה של שברירי חברה מפורקת שהאבק שלה חונק את התרבות והאמונות והיופי בתוכה. שם, בין הבתים הקטנים והצפופים של ליד, בחיקה של משפחה חמימה ואוהבת, צמח לו גרעין מזן אחר, שבוקע לעולם מפיו של צעיר שחולם להפוך לזמר ראפ מפורסם. ג׳נקשן 48 הוא סרט על ההתנגדות אנושית הכי עדינה, על הישרדות של בני אדם מדוכאים באמצעות האומנות, המוזיקה והמלים שחודרות עם שיריו של תאמר נפאר הישר לתוך התודעה והנפש.

לצד סיפור האהבה בין גיבור הסרט כרים לזמרת מנאר, שמתובל בתשוקה של שניהם למוסיקת הראפ, חולם כרים על הקמת להקה מפורסמת יחד עם חבריו, אחיו ואהובתו. הצעירה הזאת – המורדת בכל תבנית מגדרית, חברתית, משפחתית או דתית – חיה יום יום את הפרדוקס שמעיק על חייהן של נשים פלסטיניות בישראל בעשורים האחרונים. היא לומדת באוניברסיטה ביום ומתנשקת בחשאי עם אהוב לבה בחדרי חדרים, יוצאת לבלות במועדוני הלילה הסוערים ובורחת לפני חצות כמו סינדרלה לביתה, עובדת ומתפרנסת בכוחות עצמה אבל עדיין הצל של בן דודה רודף אותה בכל מקום, בדירתה הקטנה והפרועה היא מפזרת את שיערה לכל עבר ומחוררת את גופה בתכשיטי כסף עתיקים וחוזרת לשחק את הילדה הצייתנית שהוריה מכירים בביתם בסופי השבוע.

עם זאת, היא זאת שמעצבת את זהותו החדשה של כרים והופכת אותו מזמר ערבי שמחפש במה במועדוני יהודים רוויי סמים אלכוהול וגזענות לצעיר פלסטיני שלא מפחד מזהותו הלאומית הנסתרת. יחד עם מנאר לומד כרים מהי משמעותו של העמל הרב שצריך להשקיע כדי לבנות במה איתנה שתישא אותו ואת צעדיו הנועזים בדרך לתהילה.

> האשמות נגד משוררת: הקריאה שיר ביום האישה ושיתפה תמונה בפייסבוק

מנאר וכרים. מתוך הסרט ג'נקשן 48.

הפרדוקס של הנשים הפלסטיניות בישראל. מנאר וכרים. מתוך הסרט ג'נקשן 48.

הראפר תאמר נפאר דפדף באלבום של חייו האמיתיים בלוד וחשף בפני המצלמות של אודי אלוני כישרון נוסף שלו שלא ידענו עליו, המשחק. זוהי ההופעה הקולנועית הראשונה שלו, וכך גם כמעט של כל השחקנים המשתתפים בסרט, והוא מצליח לגלם דמות כל כך אמיתית ושובה לב ולהביא את עצמו ואת סיפורו האמיתי אל הקהל.

השכונה בה גדל תאמר בלוד מוצגת כאן בדיוק כמו שהיא. כאן נהרס ביתו של חבר, כאן נהרג ידיד נפש. וזוהי הצומת בה קורה הכל. באותה צומת נהפכים גם חייה של אימו של גיבור הסרט על פניהם, בדיוק כמו סיר המקלובה (ההפוכה) המפורסמת בסצינה הראשונה, לאחר מותו של האב.

מזמרת ופעילה קומוניסטית היא הופכת למטפלת רוחנית שמגייסת את כוחות האהבה והחמלה כדי לרפא את הנפש של כל מבקש – בין אם זו השכנה המזרחית או סוחר הסמים שנטל האשם חונק את ליבו. למרות שסלווא נקארה המגלמת את האם הקסימה אותי בחן שלה בסרט, המעבר הקיצוני בחיי אמו של כרים צרם לי קצת והיה מהיר מדי בעיני. עם האינטואיציה הנשית והחוכמה והנשיות של האמא לא היה צריך להעמיס על כתפיה כל עוולות העיר וכשרון "גירוש השדים".

> כך איבדתי את דגל פלסטין בצעדת השיבה

תאמר נאפר, סמר קובטי על הבמה בהקרנת הבכורה בסינמה סיטי. (צילום: זאהר אבו אלנסר)

תאמר נאפר, סמר קובטי על הבמה בהקרנת הבכורה בסינמה סיטי. (צילום: זאהר אבו אלנסר)

הסיפורים של מנאר ושל אמו של כרים לפניה מציגים שתי צורות של מאבקן של נשים ערביות על מקומן בחיים. הן מגלות בשלב מסוים את העוצמות שלהן ומהססות להשתמש בהן עד הסוף, מגיעות שוב ושוב לנהר ולא חוצות אותו. מנאר המשוחררת בנפשה לא יכולה לאמץ את שמלת השפחה עליה. היא מגיעה כמעט עד לבמה כדי לשיר אולם אז מבקשים ממה לסגת אחורה. במת התהילה לא מיועדת לנשים. כי אם היא תעלה ותפתח פיה ישברו גם האזיקים שלה, היא תגיד מה שאסור לומר ואלת האהבה והחירות לעולם לא תחזור לקומקום.

צעדת החירות

כרים כבר עלה לבמה ושם הוא חיכה למנאר שתקבל את ההחלטה, לבד. ובמובן מסוים הוא בוגד בה בעת צרה כשהיא נופלת במלכודת הכבוד הכלוא בגופה. אותה במה קטנה ומאיימת הופכת את משפחתה הנאורה, ששולחת את הבת שלה לשחות בים של החיים, לקומץ של ציידים שאורבים לה כדי להפילה ברשת המנהגים והמסורת העתיקה של הכבוד.

השחקנית הצעירה סמר קובטי הביאה אל המסך דמות שובה, אמתית ופשוטה, שמייצגת פלח לא מבוטל של צעירות ערביות שצועדות לאט לאט בצעדת החירות המייסרת של נשים בעולם הערבי לעבר השחרור.

יש שחושבים שמנאר סובלת מבעיות של עשירים. הרי בסך הכל הדילמה – לשיר או לא לשיר – באמת נראית זוטרה ליד נישואי קטינות, רצח נשים, פוליגמיה וכל צורות הדיכוי שמתמודדות איתן נשים ערביות. אני חושבת שהדילמה של מנאר מגלמת בתוכה את צומת הדרכים לפניה עומדת כל אישה ערבייה שמאתגרת את חוקי התנועה בחברה שלה. בסרט, המאבק הלאומי מוצא לו נתיב התנגדות לגיטימי דרך מוזיקת הראפ המטלטלת, הגזענות בחברה הישראלית מוצאת פתרון בדמות התודעה העמוקה ועיצוב הזהות של כוכבי הסרט מהדור השלישי של הנכבה שלא מרימים ידיים ונאבקים כדי לחיות.

ורק נשאלת השאלה מה יעלה בגורל המאבק הפמיניסטי הפלסטיני בלב ישראל. האם נעבור אי פעם את ג׳נקשין 48?

לכו לראות את הסרט ותחליטו.

המאמר פורסם במקור בערבית באתר פאנט.

> מהשכונה בלוד לשטיח האדום בברלין: מסע של גאווה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

המרה שחורה: צפו ביוסי צברי עונה לרפי פרץ

סערה נוראה, שר החינוך דיבר על המרה. יוסי צברי מזהיר אותו שלא יחצה קווים אדומים ויתרכז במה שחשוב באמת: לגדל גזענים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf