העולם שותק ושוב נותן לישראל יד חופשית

מבצע "צוק איתן" פגע קשות בתדמית של ישראל בעולם, אבל כל עוד הגויים רק מדברים ולא עושים - למי אכפת?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: לארי דרפנר

אין ספק שהחודש האחרון וכמות ההרג העצומה ששודרה בטלוויזיה – או לפחות ששודרה בכל מקום חוץ מאשר בישראל – פגעו במעמדה של המדינה בעולם. צה"ל הרג יותר מדי אזרחים, חיסל יותר מדי משפחות, והפציץ יותר מדי מבני מחסה של האו"ם. אפילו בוושינגטון תיארו חלק ממעשיה של ישראל במלים כמו "בלתי ניתן להגנה" ו"מבייש". למרות שהשחקנים המרכזיים בעולם לא אוהבים את חמאס, הם כן אוהבים את הרשות הפלסטינית ואת מנהיגה, מחמוד עבאס, והם מבינים טוב מאוד שממשלת נתניהו חיבלה באופן מתמשך בכל סיכוי להגיע להסכם שלום איתו.

אז במובנים פוליטיים, של יחסי החוץ של ישראל ושל תדמיתה הבינלאומית, מבצע "צוק איתן" היה כשלון ענק. אם לפני המלחמה חבריה הנאורים של ישראל הזהירו שמדיניותה מנכרת אנשים ומבודדת אותה בהדרגה, התנהגותה במהלך החודש האחרון החריפה את המצב הזה אף יותר.

לכך משיבה ישראל: "למי אכפת?" אם יורשה לי לשבש קצת את אמרתו המפורסמת של בן גוריון: לא משנה מה הגויים אומרים, משנה מה הגויים עושים, ומה שהגויים עושים הוא כלום. אפילו עכשיו, אחרי מופע האימים בן החודש הזה, שעדיין לא נגמר. העולם שותק.

מכיוון שהגויים, יחד עם יהודי התפוצות בשמאל שמזועזעים מפעולותיה של ישראל, לא עושים כלום – כלומר, לא באמת מענישים את ישראל בשום דרך או רואים בה אחראית על מה שעשתה לעזה ולתושביה – אזי באמת שאין שום סיבה שיהיה לישראל אכפת ממה שהגויים או שיהודי התפוצות אומרים.

העולם מזועזע מהמוות ומההרס בעזה, הוא מבין שמה שעומד בשורש הבעיה הוא חצי מאה של שלילת החופש הפלסטיני בידי ישראל, והוא יודע שלממשלת נתניהו אין שום אינטרס בשחרור הפלסטינים. אך העולם, אפילו עכשיו, נותן לישראל להתחמק מזה.

לשם השוואה: רוסיה השתלטה מחדש חזרה את חצי האי קרים, מה ששימח מאוד את רוב תושבי קרים ולא גרם לאף מקרה מוות, והעולם מיד הטיל סנקציות כלכליות על רוסיה. אך אחרי מבצע צוק איתן? כלום.

> מלחמתה של ישראל להצלת הפלסטינים הטובים מהפלסטינים הרעים

26 גופותיהם של משפחת אבו-ג׳אמע שנהרגה בהפצצות הצבא מונחות לפני הלוויתן. עזה, ה-21 ליולי, 2014. (באסל יאזורי/אקטיבסטילס)

26 גופותיהם של משפחת אבו-ג׳אמע שנהרגה בהפצצות הצבא מונחות לפני הלוויתן. עזה, ה-21 ליולי, 2014. (באסל יאזורי/אקטיבסטילס)

זה לא פוליטי?

אין צורך בכלל להגיד שארה"ב לא הולכת לעשות דבר לישראל, אך נכון גם הדבר ביחס לאירופה "השמאלנית והפרו-פלסטינית". כפי שכתבה עמירה הס ב"הארץ" השבוע, "מדינות האיחוד — וכמובן ארה"ב — נתנו לישראל אור ירוק כדי להרוג, לכתוש ולהרוס".

העונש הקונקרטי היחיד שמישהו בעל חשיבות שוקל להטיל, הוא היוזמה של ממשלת בבריטניה, להפסיק זמנית את מכירת הנשק לישראל אם הלחימה בעזה נמשכת. אפילו כאן יש לצייןֿ שהייתה מידה בלתי מבוטלת של הסתייגויות מדרישה זו, ושבכל מקרה בריטניה מוכרת לישראל ציוד צבאי בשווי שלא עולה על כ-10 מיליון דולר בשנה. כך שלא מדובר באמת על משהו שהוא מעבר לענישה סימבולית וקטנה. פרט לכך, למיטב ידיעתי, ישראל נהנית מעסקים כרגיל.

כמה מאמרי דעה נכתבו החודש על ידי אנשים בשמאל שמודאגים מהמצב בעזה, מגנים את הכיבוש וקוראים לפתרון של שתי מדינות? המון. אך אף אחד מהם לא אמר מילה על איך יש להגיע לפתרון זה. כולם יודעים מה הבעיה וכולם מכירים את הפתרון, אך אף אחד לא מדבר על איך צריך להגיע לשם, משום שזה אומר להטיל אחריות על ישראל. זה אומר לעשות שימוש במקל ולא בגזר, סליחה על הביטוי, ורעיון זה עדיין נתפס כטאבו בעולם המערבי. אפילו עכשיו.

החומר ממנו קורצה החסינות הדיפלומטית הזאת – הנטייה האמריקאית לאהבת יהודים ושנאת מוסלמים (במיוחד בקרב הימין הנוצרי), הלובי היהודי בארה"ב, בריטניה, צרפת, ומדינות אחרות, ורגשות אשמה של אירופאים על השואה – הוא ככל הנראה חזק מאוד אם הוא יכול לנטרל את ההשפעה הפוליטית של המראות והסיפורים האיומים מעזה. בהנחה שישראל לא תפתח במלחמה שתגרום למותם של אלפי אזרחי המערב, אני פשוט לא יכול לדמיין מה עוד היא יכולה לעשות בשביל שארה"ב ואירופה סוף סוף יגידו לה: סיימי את הכיבוש או שתמצאי לעצמך חברים חדשים.

אני חושב שהיה זה איש השמאל האמריקאי סול אלינסקי שאמר פעם שנושא פוליטי הוא לא נושא פוליטי כל עוד שלא ניתן לעשות משהו לגביו. על בסיס זה ייתכן כי אירועי החודש האחרון, יחד עם תגובתן הפחדנית של מעצמות המערב, אומרים שהשעבוד והסבל של הפלסטינים חדלו להיות נושא פוליטי והפכו לנושא הומניטרי בעל דחיפות גדולה. כך גם ייתכן כי הברוטיזציה של החברה הישראלית חדלה להיות נושא פוליטי, והפכה גם היא לנושא הומניטרי, שמתרכז בקורבנות המדינה הזאת.

* לארי דרפנר הוא עיתונאי יליד ארה"ב, שכותב מישראל בשלושים השנים האחרונות, ומחזיק בלוג באתר 972+, שם גם פורסם הטור הזה במקור. תרגם מאנגלית: מיקי בנימיני.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
חלק מכמעט 200 משתתפי השיחה בין ישראל לעזה. (צילום מסך באדיבות "זזים")

חלק מכמעט 200 משתתפי השיחה בין ישראל לעזה. (צילום מסך באדיבות "זזים")

לקראת הבחירות: מאות ישראלים בשיחה ישירה עם תושבים בעזה

בשיחה נדירה אונליין לקחו חלק פעילים חברתיים מעזה שסיפרו על החיים תחת מצור, יצאו נגד שיח ההפרדה והאלימות וקראו לשיתוף פעולה אזרחי ובניית גשרים. "תצביעו למי שיפסיק את מרחץ הדמים", הם ביקשו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf