הערבים מצביעים לחמולות? נכון, אבל לא מהסיבות שחשבתם

רק 8% מקרב ראשי הרשויות בישובים הערבים הם נציגי מפלגות. אז האם זה אומר שהציבור הפלסטיני בישראל מעדיף את שלטון החמולות? לא ממש. מחקר של אוניברסיטת חיפה מנסה להסביר את התופעה, מהנכבה דרך הסכמי אוסלו ועד היום

א א א

מהי הצבעה "חמולתית"? האם מדובר בהצבעה אמוציונלית, כפי שנהוג לחשוב בחברה היהודית (וגם הלא-יהודית)? או שלמעשה מדובר בבחירה רציונלית של הציבור הערבי, בהיעדר אלטרנטיבות אחרות? ומדוע הציבור הערבי מגלה עניין כה גבוה בבחירות המוניציפליות, פעם אחר פעם, עם אחוזי הצבעה גבוהים מאוד?

מוחמד ח'לאילה, דוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, עוסק בשאלות האלו במחקרו, "דעיכת כוחן של המפלגות הפוליטיות בבחירות המקומיות ברשויות המקומיות בחברה הפלסטינית במדינת ישראל", אותו ערך וכתב יחד עם ד"ר דורון נבות מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטה.

כ-80% מהפלסטינים אזרחי ישראל חיים ברשויות המקומיות הערביות, ששטח שיפוטן הוא כ-2.5% בלבד מכלל אדמות המדינה. שיעור המשתתפים בבחירות המוניציפליות האחרונות בחברה הערבית בשנת 2013 עמד על כ-85 אחוז, גבוה ביותר מ-30 אחוז משיעור ההשתתפות בבחירות לכנסת שנערכו באותה שנה – 54 אחוז בלבד. גם השנה האחוזים הגבוהים צפויים להישמר.

בהיעדרם של אזורי תעשייה ברוב היישובים הערביים, הרשויות המקומיות הן למעשה לרוב המעסיק הגדול ביותר בישובים, עובדה שתורמת להבין את חשיבות הבחירות המקומיות. כיום הבחירות המקומיות ברשויות הערביות נתפסות כ"חמולתיות". במחקרו המרתק, ח'לאילה מראה איך שילוב של התערבות ממסדית, תהליכי מודרניזציה ואורבניזציה שנמנעו מהחברה הפלסטינית, חולשתן של המפלגות הפוליטיות הפלסטיניות וגורמים נוספים הם שיצרו את המצב הזה.

ראשית, קצת היסטוריה. אין זה סוד שהפלסטינים אזרחי המדינה מעולם לא היו מיוצגים בעילית הפוליטית, הכלכלית והצבאית של המדינה. זו תמיד ראתה בהם סוג של גיס חמישי, שלוחה של העולם הערבי ואזרחים נחותים. כדי למנוע מהם כוח, מעצבי המדיניות היהודים דחקו אותם לשוליים כדי להמשיך ולשלוט בהם ביתר קלות. מעמדן של המפלגות הערביות בפוליטיקה הישראלית נגזר ממעמדה הנחות של האוכלוסייה הערבית במדינה. עד 1966, כל עוד נמשך הממשל הצבאי בישובים הערביים, וגם כמה זמן אחרי סיומו, הפלסטינים לא באמת יוצגו בבחירות ארציות על ידי מפלגות פלסטיניות (להוציא את המפלגה הקומוניסטית שהייתה מפלגה ערבית-יהודית). מפא"י העמידה אז מועמדים ערבים מטעמה, ולבוחר הערבי לא היו יותר מדי אופציות.

מצביעה בבחירות המקומיות בכפר קאסם. לפני אוסלו, המפלגות היו חזקות בשלטון המקומי הערבי (צילום: פלאש 90)

מצביעה בבחירות המקומיות בכפר קאסם. לפני אוסלו, המפלגות היו חזקות בשלטון המקומי הערבי (צילום: פלאש 90)

המעבר מרשימות לוויין בחסות מפא"י בימי המשטר הצבאי אל מפלגות פוליטיות שיצגו נאמנה את האינטרסים של הציבור הפלסטיני, הביא לתהליכי התעוררות לאומית, מה שהחוקרים קוראים 'פלסטיניזציה'. לצידן קמו גם ארגונים עממיים וארגוני חברה אזרחית שייצגו את הציבור הפלסטיני בצורה יותר אותנטית. ובכל זאת, מעמדן הנחות של המפלגות הקשה עליהן להיות סוכנות שינוי בזירה המקומית. כדי להבין זאת, ח'לאילה מחזיר אותנו אל 1948.

לאחר הנכבה, הפלסטינים שנשארו בתחומי מדינת ישראל היו עסוקים בשמירה על רכושם, על ביטחונם ועל איחוד משפחותיהם. בהיעדר מסגרת סמכותית מממסדית, הם ראו בחמולה מסגרת היכולה למלא את החלל ולספק סוג של ביטחון וזהות קולקטיבית. מפא"י זיהתה זאת וכרתה בריתות עם ראשי חמולות. "לפני 1948, הפלסטינים היו מחולקים לשלוש קבוצות עיקריות", מסביר ח'לאילה. "אוכלוסייה כפרית, שם המשפחה הייתה גם יחידה כלכלית תומכת; אנשים שעבדו מחוץ ליישובים שלהם, שחלק גדול מהם גם היה מועסק אצל יהודים; והקבוצה האחרונה הייתה האוכלוסייה שגרה בערים הפלסטיניות. אוכלוסייה זו הראתה לא רק סממני מודרניזציה, אלא גם סממני אורבניזציה ובכלל זה שחרור מהחמולתיות ומעבר לאינדיבידואליות ומסגרות מודרניות יותר".

לשם המחשה לסופו של תהליך המודרניזציה הפלסטינית שהתלווה לנכבה, ח'לאילה מציג נתון מעניין: ב-1948 כ-1,200 סטודנטים פלסטינים למדו במדינות ערב. לאחר 48', מספר הסטודנטים הפלסטינים שלמדו בחו״ל ירד לכעשרה, על פי הערכות החוקרים.

"אחרי ריקון הערים הפלסטיניות מיושביהן, נשארה בפלסטין אוכלוסיה כפרית בעיקר, ואיתה התפיסה הכפרית של חשיבות החמולה", אומר ח'לאילה. "אז הגיע המשטר הצבאי, וזה בתורו אף חיזק תפיסה זו. מפא"י, שהיתה אמורה לתמוך בערכים חילוניים ופרוגרסיביים, פנתה לראשי משפחות כדי שיתווכו בין הממסד לבין הקהילות. בימיו של המשטר הצבאי, בעל הסמכות היה המוכתר של הכפר, שנמנה לרוב עם החמולה הכי גדולה. היו לו פריבילגיות, ובמקביל, הממסד נלחם בכל התארגנות פלסטינית לאומית ורדף אנשים. אנשים אמרו לעצמם 'אני רוצה לחיות, אז איישר קו עם הממסד, כלומר עם המוכתר, במקום להיות נרדף כמו אחרים'". ח׳לאילה הוסיף גם כי חלק ניכר מאותם מוכתרים שיתף פעולה עם המשטר הצבאי וסייע בהגברת הפיקוח על האוכלוסייה הפלסטינית.

ובכל זאת, עם סיומו של המשטר הצבאי ובד בבד עם עלייתה של האידיאולוגיה הפאן ערבית, נרשמה עלייה בכוחן הפוליטי של המפלגות בציבור הפלסטיני, והן הפכו לנציגות המרכזיות שלו ברמה הארצית. הדבר חלחל אל הזירה המוניציפאלית. וכך, משנות השבעים ועד בחירות 1993, המפלגות הפוליטיות גם שימשו שחקן מרכזי בבחירות המקומיות. בבחירות 1983, למשל, כמעט מחצית מראשי הרשויות וכשליש מחברי המועצות היו נציגי מפלגות. גם הקמתה של ועדת המעקב העליונה של הערבים בישראל שנה לפני כן השפיעה לכיוון הזה. ח'לאילה מסביר זאת: "מדובר היה בעלייה במשקלם של הזהות הלאומית ושל המאבק נגד המדיניות המפלה של ממשלות ישראל לדורותיהן, לצד אמונה שבכוחן של המפלגות לחולל שינוי במישור המקומי".

לשם המחשה לסופו של תהליך המודרניזציה הפלסטינית שהתלווה לנכבה, ח'לאילה מציג נתון מעניין: ב-1948 כ-1,200 סטודנטים פלסטינים למדו במדינות ערב. לאחר 48', מספר הסטודנטים הפלסטינים שלמדו בחו״ל ירד לכעשרה, על פי הערכות החוקרים.

אולם, מאז 1993, במקביל לתהליך אוסלו, קרנן של המפלגות בבחירות המקומיות בישובים הערבים החלה לרדת. הירידה היתה הדרגתית אבל מתמדת. בבחירות 2013, לדוגמה, 8% בלבד מראשי הרשויות ו-15% מחברי המועצות היו נציגי מפלגות.

על פי מחקרו של ח'לאילה, להסכמי אוסלו היה חלק נכבד בתהליך הזה. הסכמי אוסלו, הוא כותב, "הם גורם מפתח בשינוי סדר העדיפויות או בשינוי של העדפות האזרחים הערבים. בקיצור, בתהליך אוסלו מקבלי ההחלטות היהודים הדירו את האזרחים הערבים מסדר היום הישראלי, ומקבלי ההחלטות הפלסטינים הדירו את האזרחים הערבים מסדר היום של התנועה הלאומית הפלסטינית. כתוצאה מההדרה הכפולה, האזרחים הפלסטינים הגיעו למסקנה כי עליהם לדאוג לעצמם. יתרה מכך, עליהם להתמקד במישור האזרחי, גם על חשבון השיח הלאומי".

אחד המרואיינים במחקרו של ח'לאילה אומר: "הסכמי אוסלו הורידו מסדר היום הציבורי-פלסטיני את הסוגיה הפלסטינית והדגישו את הזכויות האזרחיות על פני הזכויות הלאומיות. האג'נדה השלטת הייתה אזרחית לכל דבר ועניין. אנשים דיברו על מערכת הביוב וסלילת כבישים במקום סיום הכיבוש".

מכאן שמאז אוסלו, מערך השיקולים של הבוחר הפלסטיני בבואו לבחור את נציגיו המקומיים נוטה יותר לכיוון פרגמטיות, כפי שהוא רואה אותה. ומאחר שהמפלגות מקושרות עם השיח הלאומי, קל לו יותר לבחור בנציגים אחרים.

בנוסף לכך, טוען ח'לאילה, הציבור הפלסטיני בישראל שמע חדשות לבקרים בתקשורת הישראלית כי נציגי המפלגות שלו עסוקים רק בענייני הגדה ועזה (למרות שעובדתית, לא כך הדבר) ולכן החל לאבד אמון במפלגות. מדובר במקרה קלאסי בו המדוכא מפנים את מסריו של המדכא, לפי התיאוריה של הוגה הדעות, פרנץ פאנון.

התהליך הזה הביא לכך שהשיקולים המקומיים והיומיומיים גברו על השיקולים הלאומיים ואפשרו את הניתוק שבין הפוליטיקה הלאומית-מפלגתית לבין הפוליטיקה המקומית-אזרחית. האזרחים הערבים חיפשו התארגנויות פוליטיות לוקליות יותר שיש בהן משקל רב לסוגיות הקשורות למערך השירותים העירוני – והם מצאו אותן בדמות החמולה ולא בדמות המפלגה. "אין הדבר אומר כי הבוחר הערבי מבטל את השיח הלאומי", אומר ח'לאילה. לראייה ניתן לראות את אחוז התמיכה הגבוה שזכתה לו רשימה המשותפת בבחירות האחרונות לכנסת. אבל ברמה המקומית, המפלגות איבדו הרבה מהשפעתן בשנים האחרונות.

מוחמד ח׳לאילה

עם ירידת כוחן של המפלגות, הן התחילו לחפש מקורות כוח אלטרנטיביים כדי להצליח בבחירות הארציות. לפי ח'לאילה, המסתמך בניתוחו על ראיונות רבים עם אנשי ציבור וחוקרים פלסטיניים אחרים, מקור הכוח האלטרנטיבי נמצא בצורת השלטון המקומי. וכדי להיכנס לשם, מה לעשות, יש צורך בבריתות לקראת בחירות עם ראשי משפחות, מה שבתורו משמר ומחזק את "החמולתיות" של רשויות השלטון המקומי.

הבריתות האלה, אומר ח'לאילה, היו הרסניות, שכן באמצעותן נבחרי הציבור הערבי חיזקו את ה'חמוליזציה' של החברה הפלסטינית, שבהיעדר כוח כלכלי ולנוכח מציאות של הדרה, לא הצליחה לחזור ולפתח תהליך מודרניזציה בריא וטבעי, שנקטע ב-1948. "הפנמת שיקולים חמולתיים בפעילותן של המפלגות וכישלונן להציג חלופה אמיתית לחמולות", כותב ח'לאילה, "פגעו בלגיטימציה שלהן ואף חיזקו את המבנה החברתי המסורתי והעניקו לו לגיטימציה".

אני לא מבין. הרי על המפלגות מוטלת האחריות להוביל אותנו הלאה, ואתה מראה בעצם שהן החזירו אותנו לאחור.

"המפלגות מחפשות מקורות כוח כל הזמן, בעקבות ההדרה שלהן וחוסר היכולת להשפיע ברמה הארצית. פעם, המפלגה הקומוניסטית שלחה סטודנטים לברית המועצות ללמוד רפואה, משפטים והנדסה. זה נתן לה כוח אלקטורלי עצום. בל"ד, שאיתם אני לא מסכים על הרבה דברים, פעלו נכון להקמת ארגוני חברה אזרחית כמקור כוח. התנועה האיסלאמית, שאני מתנגד לאידיאולוגיה שלה באופן נחרץ, הקימה מוסדות רווחה וצדקה רבים לטובת הציבור הערבי-מוסלמי, ותראה איזה כוח אדיר היה לה".

בעיה נוספת, טוען ח'לאילה, היא שגם בתקופה בה המפלגות רשמו ניצחונות בזירות המקומיות, הן לא הצליחו לחולל שינויים גדולים בתרבות הניהול ברשויות. למעט מקרים בודדים (כמו בנצרת, למשל), הרשויות המשיכו להיות מנוהלות לפי אינטרסים מפלגתיים צרים. בקיצור, חוסר ההצלחה הזה, יחד עם המוניטין השקרי שיצא לחברי הכנסת הפלסטינים כאילו אלו עסוקים רק בסוגיות לאומיות, הסכמי אוסלו והבריתות של מפלגות עם חמולות – מסבירים את עלייתה המחודשת של החמולתיות בעשרים וחמש השנים האחרונות. ח׳לאילה מבקש להצביע על תופעה נוספת: ״הפריימריז החמולתיים״ – בהם מתקיימת הצבעה חשאית על מועמד החמולה, בדרך כלל מועמד משכיל מהמשפחה – כדי למנוע ״בריחת מוחות״ אל עבר המפלגות הפוליטיות.

מתכון לאסון

ומה קורה לאחר הזכייה בבחירות? הנבחר המגיע מחמולה מסוימת יעסיק במקרים רבים במועצה את בני משפחתו ובני בריתו, ללא קשר ליכולתם או הכשרתם המקצועית. אם מוסיפים את הנפוטיזם הזה לעובדה כי מלכתחילה אותן מועצות מופלות לרעה בתקציבים, ואדמותיהן מופקעות לטובת מועצות מקומיות יהודיות – כך שסיכוייהן לשגשג מלכתחילה לא גבוהים – מקבלים הסבר לנחשלותן של הרשויות הערביות. כך גם מוצאים עצמם משכילים פלסטינים רבים מודרים הן מהמעסיקים הגדולים ביותר בחברה הערבית, כלומר הרשויות המקומיות, והן ממוקדי העסקה אחרים בחברה הישראלית בגלל הגזענות נגדם.

ובכל זאת, ח'לאילה מבקש להבהיר נקודה מאוד חשובה. "הדרך בה הציבור היהודי תופס את הבחירות אצלנו כאילו הבחירות ה'חמולתיות' הן אמוציונליות היא בורות לשמה, ואולי גם נגועה באוריינטליזם", הוא אומר. "הדבר נותן לגיטימציה לאפליה הממסדית נגדנו. באים נציגי הממסד ואומרים 'תראו איך הערבים האלה לא יודעים לנהל, אלא בוחרים באופן אמוציונלי את הנבחרים שלהם'".

בכל זאת, אין כאן מרכיב אמוציונלי?

"אם אני אשאל אותך, רמי, איך אתה מגדיר את עצמך, תגיד לי שאתה מגיע ממשפחת יונס"?

כמובן שלא.

"בדיוק. תגיד פלסטיני, ערבי או כל משהו אחר. הזהות החמולתית היא לא משהו שנמצא ביום יום, נכון?"

מסכים איתך. אבל אולי פעם בחמש שנים, עם מועד הבחירות לרשויות המקומיות, החמולה אז מרימה את ראשה?

"אני לא מכחיש שערכי המשפחה חשובים אצלנו. יש אחדות וסולידריות משפחתית בחברה הפלסטינית, שהיא לא בהכרח דבר רע. אבל אנחנו צריכים להבדיל בין החמולה, לבין 'החמולתיות', כלומר הפיכת המשפחה לגוף פוליטי. הפיכת החמולתיות לגורם פוליטי היא אסטרטגיה מכוונת של הממסד ושל חלק מהציבור הערבי המעוניין לשמר את הסטטוס קוו כדי לשרת את האינטרסים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים שלו. בוא נסתכל על דוגמאות אחרות מהמזרח התיכון. למה במצרים, למשל, אין משקל גדול כל כך למשפחה בזמן הבחירות? באיראן, החמולתיות הייתה חשובה פעם ועם הזמן זה השתנה. המדינה, כגוף שכלתני, לא אמורה לפצל את האנשים לקבוצות, וזה בדיוק מה שהמדינה הישראלית עשתה במשך שנים. במצב כזה, כדי להגיע לעמדות כוח, המשכילים או הקבוצות הפוליטיות נקטו אסטרטגיות חמולתיות".

ועדיין, קשה שלא להפנות אצבע מאשימה כלפי המפלגות והמשכילים הערבים, שלא מצליחים לפרוץ את מעגל החמולתיות ההרסני ומחליטים לשתף איתו פעולה כדי לשמר על משהו מכוחם. ח'לאילה מסכים ומוסיף: "אתן לך עוד ביקורת פנימית: הנה בא חוק הלאום של הממסד, המדיר אותנו רק בגלל היותנו ערבים, ומה עושות הרשויות המקומיות? מיישמות 'חוק לאום' משל עצמן, הלא הוא נפוטיזם. במקום להחיות את תהליך המודרניזציה של החברה הפלסטינית, שנקטע ב-1948, הם ממנים אנשים לתפקידים רק בשל השתייכותם המשפחתית, גם אם הם חסרי כישורים לגמרי".

ובכל זאת, אומר ח'לאילה, "הבחירה במועמד המשפחתי היא בחירה מאוד רציונלית של הבוחר הערבי, בניגוד למה שמקובל לחשוב. רציונלית, במובן של מיקסום רווחים ומיזעור נזקים לפי תפיסת האזרחים. מה שמניע את הבוחר הוא שכל ישר והרצון להרוויח. הוא רואה שהמשחק חמולתי, הוא מחפש השקעה בטוחה ויודע שאין לו שום דרך להשפיע מבחוץ, אז הוא משתתף במשחק".

מחקרם של ח׳לאילה וד״ר נבות זכה בפרס עבודת המחקר המצטיינת בכנס השנתי של האגודה הישראלית למדעי המדינה. בינתיים הם ממשיכים לחקור, ביחד עם ד״ר אסעד גאנם מאוניברסיטת חיפה, את יסודות הכוח של החמולה והגורמים להמשכיותה.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

קריאה למאבק נגד הכיבוש ומשטר האפרטהייד של ישראל כבר ארבעים שנה. אג'א אגבאריה ואשתו אלהם בתום הדיון (צילום: יואב חיפאווי)

חבר ועדת המעקב שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים

בין המגבלות שהוטלו על רג'א אגבאריה, מזכ"ל תנועת "אבנאא אלבלד" לשעבר: איסור להתראיין ואיסור על שימוש באינטרנט. מנהיגים בתנועה: מדובר בהשתקה פוליטית

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf