newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הערבי המדליק של השנה

גם השנה מצאו פלסטיני שילבין את הרפש הגזעני של מירי רגב, את האפליה וההסתה נגד ערבים - פרופסור אחמד עיד הוא הערבי שנבחר להדליק משואה. אבל מי יכול לכעוס על רופא שמציל חיים בעיר הקודש?

מאת:

בכל שנה בשנים האחרונות נשאלת השאלה: מי יהיה הערבי של המשואה? את מי ימצאו הפעם חוגגי עצמאותה של ישראל כדי למלא את החלל המכובד שנועד ל"בני מיעוטים" בטקס המושקע?

בשנים הקודמות היו אלו הכומר נדאף, שנודפות סביבו פרשיות שחיתות וניצול קטינים, ד"ר ענאן פלאח, הטייסת שלא טסה בעלת התואר הפיקטיבי האפקטיבי ביותר, וגם לוסי אהריש שמזמן איבדנו תקווה שתגיע לכפר ערבי מחוץ לאולפן ותנחת במציאות של בני עמה שהתיימרה לייצג בטקס.

השנה, אחרי כל כך הרבה אירועי שנאה, הסתה נגד הערבים, האשמות שטניות מצד הממשל כמו טרור ההצתות, מדיניות הריסות הבתים חסרת הרסן, חוק ההסדרה, חוק המואזין, חוק ההריסות, ומלחמת החורמה בתרבות הערבית דווקא חשבתי שמשימתה של ועדת בחירת מדליקי המשואות בראשותה של מירי רגב תהיה קשה במיוחד.

אני מודה, טעיתי. האבדה נמצאה בקלות, ומדליק השנה הוכרז: פרופסור אחמד עיד. פרופ' עיד הוא רופא מוכר וידוע, למד באקדמיה העברית וקורות החיים שלו לא ניתנות לפרשנות וחפירות. אין סביבו ענן משפטי, ולא תקשורתי. הוא  מנהל המחלקה לכירורגיה כללית בבית-החולים הדסה הר הצופים ואת רוב זמנו הוא מבלה בחדרי הניתוח כך שהוא לא ממש מעורב בחיי הכיבוש במזרח העיר. מי יכול לכעוס על רופא שמציל חיים בעיר הקודש? לא פלסטינים ולא יהודים.

> צפו: שוטרי מג"ב מעכבים את צלם אקטיבסטילס שתיעד בשער שכם

איך אפשר לכעוס על מי שמציל חיים? איך אפשר להבין את הבחירה שלו להיות כלי בהסברה הישראלית? פרופסור אחמד עיד (הדס פרוש/פלאש90)

איך אפשר לכעוס על מי שמציל חיים? איך אפשר להבין את הבחירה שלו להיות כלי בהסברה הישראלית? פרופסור אחמד עיד (הדס פרוש/פלאש90)

השנה החליטה שרת התרבות שיום העצמאות יהיה בסימן "50 שנה לשחרור ואיחוד ירושלים", ולכן רבים ממדליקי המשואות שנבחרו, אנשים מרשימים שהמדינה רוצה להתפאר בהם, הם תושבי העיר. אבל פרופ' עיד כמו מאות אנשי מקצוע פלסטינים שחיים בעיר ירושלים הוא "ערבי צפוני", שמגיע במקור מהכפר דבוריה שבגליל. וכידוע אצל הפלסטינים אתה אף פעם לא מתאזרח במקום אחר מהמולדת. מאד קשה לקבל גרין קארד אמיתי במקום אחר, גם כשמדובר בירושלים.

במצבו של עיד נמצאים רבים אחרים – מרצים, רופאים, חוקרים, עורכי דין, מורים ועובדים סוציאלים שהשתקעו בירושלים אחרי סיום הלימודים באוניברסיטה העברית. קשה לנו להודות בזה, אבל הכיבוש של מזרח ירושלים פתח לפלסטינים הצפונים (כמוני) דוברי העברית, שוק עבודה בכל תחום כמעט על חשבונם של הפלסטינים הירושלמים שנתפסים בגדר "סכנה ביטחונית" תמידית.

אז ירושלמי אחמד עיד הוא לא! מה שכן בטוח, שהוא מרפא את כולם, ושעל שולחן הניתוחים שלו אין הבדל בן דם לדם.

הרופא שפתח פצע בלבי

הרשת בשפה הערבית געשה ותססה בעקבות ההכרזה על בחירתו של עיד להדליק משואה דווקא עכשיו, כשאנחנו נמצאים בעיצומן של ההכנות לתהלוכת השיבה השנתית באל כאברי, ורגע לאחר שנפתחה המערכה הסיזיפית של האסירים הפלסטינים השובתים רעב. רופא פלסטיני מוכשר ובכיר מסכים לעמוד לתפארת מדינת ישראל.

רבים השתלחו בו. אחרים תהו למה הוא צריך את זה, למה לשרת את התעמולה וההסברה הישראלית של בנט, רגב וליברמן בניצוחו של ביבי? ועוד בימים קשים נפשית והיסטורית לכל פלסטיני ששרד את הנכבה. איך המעשה הזה ישרת את הקריירה המפוארת שלו ואת בני עמו? אין לנו תשובות.

בשנה שבה מציינים בחגיגיות 50 שנה לכיבוש הגדה המערבית, עזה ומזרח ירושלים בעצרת מרכזית ממלכתית שתתקיים בגוש עציון, בשנה שבה חוגגים את נצחון מדיניות ההתנחלויות שמדכאת כחמישה מיליון פלסטינים – נמצא פלסטיני שילבין את פניה המכוערים של ישראל. קשה לנו – הערבים, והיהודים שוחרי השלום שמאמינים באמת בצדק, שוויון ואהבת אדם במדינה דמוקרטית – להיות חלק מההצגה הזו, במיוחד של הממשלה הזו.

> רעיון האוטונומיה השלטונית לפלסטינים בישראל אקטואלי מתמיד

יום אחד יחליפו פרחים את משואות האש, ובלונים את כלי הנשק. טקס הדלקת המשואות בהר הרצל. (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

יום אחד יחליפו פרחים את משואות האש, ובלונים את כלי הנשק. טקס הדלקת המשואות בהר הרצל. (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

אקט סימבולי – כמו הדלקת המשואה בטקס מתוקשר וממלכתי שהפלסטינים הם לא חלק ממנו פיזית, נרטיבית, היסטורית ונפשית – תמיד עלול לעורר רגשות קשים אצל מי שבאמת כואבים יום יום את המציאות ומאחלים לזמן אחר. כעסתי מאוד בלבי על שגם השנה מצאו פלסטיני שינקה את הרפש הגזעני של רגב.

מצד שני אני מודעת לכך שזה לא הוגן לשים את כל עוולות 69 שנות הכיבוש והנכבה על כתפיו של רופא אחד שהגיע רחוק בזכות שנים ארוכות של עבודה קשה, ולפרוק עליו כל הכעס והתסכול והייאוש שלנו מהמדינה ומעצמנו.

חשבתי על המורה ג'יהאן מטייבה ששרה לתלמידים שלה בעברית ערבית כזאת את השיר שהפך לוויראלי ברשת. גם היא חטפה גל של הערות, מצד אחד הותקפה בלעג על ידי הערבים ומצד שני ספגה הערות גזעניות מיהודים רבים. אבל האשה הזאת, שמצאה את עצמה בלית ברירה עומדת במרכז השיח הציבורי על יחסי ערבים ויהודים,  גם זכתה לתמיכה.

בנסיבות אלו ובסערת רגשות כתבתי בעמוד הפיסבוק שלי:

גשם גשם מטפטף
יש עצמאות איזה כיף
יש לנו מדליק רופא
ועוד פעם זה קורה

לו הכינו משואות
איפה טרור ההצתות?

גשם גשם מטפטף
יש עצמאות איזה כיף
יש בטקס ערבי תורן
פרופסור גדול ולקקן

ביום למחרת נרגעתי קצת ומאז אני מבקשת פשוט להבין. מה דחף את הרופא אחמד עיד להסכים להיות חלק בטקס כואב כל כך למרבית הפלסטינים אם לא לכולם? קשה לי לתקוף וגם לקבל את הבחירה של אדם אחד שכנראה הוא בנאדם טוב. אדם שמרפא פצעים של חולים אך פתח בלבי פצע עתיק.

אני באמת מייחלת ליום בו ייערך כאן טקס שחרור ועצמאות מסוג אחר, בו יהיה גם לי ולבני עמי מקום,. יום בו על הבמה יהיו ערבים ויהודים, פלסטינים וישראלים שחוגגים אחוות עמים ושלום ומאחור יתנופפו דגלים צבעוניים שיכילו את כולנו.

אני מתפללת ליום שבו תבחר ועדת האיתור קבוצה של אנשים ונשים מדהימים, שהביאו לאדמה רוויית הדם הזו צדק לפני תפארת, שלום לפני ציונות, אחווה בין שני עמים, ושדוברת שתי שפות לפני גאווה לאומית עברית וכוחנית.

בטקס שאני חולמת עליו במקום משואות יהיו פרחים, במקום יריות יהיו בלונים, ובמקום הימנון ישירו שיר של ניצחון האהבה על השנאה.

> התוכנית השמרנית של כחלון תחליש את המעמד של נשים עניות במשפחה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf