בחיפה מזכירים ליהב: "העתיד של העיר טמון בפלסטינים"

ההצהרות של ראש עיריית חיפה נגד הפגנות ההזדהות עם עזה הרגיזו פלסטינים רבים בעיר. העיר הזו, מזכירים לו חוקרים ופעילים פוליטיים, שמרה תמיד על זהות פלסטינית, ופריחת התרבות הערבית בה תורמת לעיר יותר מכל פסטיבל אוכל

מאת:
השאירו תגובה
א א א

"הזכות להפגין היא לא זכות לאנרכיה ולפגיעה בשלום הציבור. לא אאפשר לייבא לחיפה אלימות וחוסר סובלנות. זו אינה דרכה של חיפה. טוב עושה המשטרה שלא מאפשרת הפגנות לא חוקיות. ביחד עם המנהיגות הציבורית בחיפה אנחנו פועלים להפסקת כל גילוי של הסתה מצד מי שמגיעים מחוץ לעיר על מנת ליזום הפרות סדר".

הציטוט הנ"ל הגיע מראש עיריית חיפה, יונה יהב, לאחר הפגנת הפעילים הפלסטינים בעיר לפני כשבועיים – הפגנה שנגמרה עם 21 עצורים ואלימות משטרתית קשה שאף הובילה לשבירת רגלו (בזמן מעצר) של תושב העיר ופעיל זכויות האזרח, ג׳עפר פרח. אז איך ראש עיר, שמנסה לשווק את חיפה כעיר של סובלנות ושל "דו-קיום" בין יהודים וערבים, שוכח את הסובלנות הזו כאשר הערבים הפלסטינים רוצים להביע את דעתם ולא רק למכור חומוס ולהשתתף בפסטיבלים של שלוש הדתות? מה חלקם האמיתי של הפלסטינים בחיפה, מה חלקה של העיר בסיפור הפלסטיני?

"זו התבטאות מצחיקה", אומרת הימת זועבי, תושבת חיפה ודוקטורנטית לסוציולוגיה מאוניברסיטת בן גוריון החוקרת את ההיסטוריה של חיפה בתקופת הממשל הצבאי. "הרי אחד המאפיינים של עיר הוא התנודתיות של האוכלוסייה המגיעה אליה ומשתקעת בה. זה מה שמעשיר עיר ומה שמבדיל אותה מכפר. הרי בחיפה יש אוניברסיטה וטכניון. בהפגנה המדוברת עצמה, שבאה ביוזמת פעילים המתגוררים בחיפה, רוב המפגינים היו מחיפה עצמה, אנשים שעובדים ו/או לומדים בעיר".

מה עומד בבסיס התבטאות שכזו לדעתך?

"תפיסה מעוותת הרואה בפלסטינים כ'בני כפרים' בלבד. ברור שזו נקודת מבט קולוניאלית גזענית, המתעלמת מההיסטוריה הפלסטינית של העיר. יותר מזה, ההתבטאות הזאת חושפת את הניסיון שלו לשווק דו קיום מזויף, שבו הערבי אמור לספק אוכל ליהודי ואסור לו להשמיע שום ביקורת או דעה פוליטית. הפלסטיני תושב העיר הוא 'אקזוטי', בן עדה מסוימת, ולא יליד או תושב מקורי של אחת הערים המרכזיות בהיסטוריה הפלסטינית".

שוטרים עוצרים באלימות את אחד המפגינים נגד הבטח על הגדר בעזה. חיפה, 18 במאי 2018. (צילום: נדין נאשף)

שוטרים עוצרים באלימות את אחד המפגינים נגד הבטח על הגדר בעזה. חיפה, 18 במאי 2018. (צילום: נדין נאשף)

דו קיום מזויף

למרות גילה הצעיר יחסית של חיפה – הבסיס לעיר שאנו מכירים היום הונח על ידי דאהר אל עומר, מאבותיה של הלאומיות הפלסטינית, במאה ה-18 – מדובר בעיר חשובה בהיסטוריה הפלסטינית. ב-1948 היא הייתה בעיצומו של תהליך אורבניזציה שנקטע עם הכיבוש, אז מנתה העיר כ-140 אלף תושבים, יותר ממחציתם פלסטינים שהתגוררו בעיקר בשכונות בעיר התחתית. לאחר גירוש הפלסטינים נותרו בעיר, על פי הערכות, כ-3,200 פלסטינים בלבד.

הימת זועבי

הימת זועבי

כיום, חיפה מונה כ-290 אלף תושבים, כ-11 אחוזים מהם ערבים (כ-33 אלף תושבים), חציים מוסלמים וחציים נוצרים. לפי הערכות של מספר חוקרים, עוד כ-5,000 פלסטינים מתגוררים בעיר, עובדים ולומדים בה, אחרי שהגיעו אליה מכפרים וערים פלסטיניות אחרות, אבל עדיין לא העתיקו את כתובתם לעיר ולכן לא מופיעים בנתונים הרשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

"תהליך האורבניזציה של חיפה התחיל לפני כ-120 שנים", אומרת זועבי. "היא צעירה אם משווים אותה לערים פלסטיניות אחרות, ולכן קשה למצוא בה פלסטינים שיש להם שורשים בני מאות שנים במקום".

ובכל זאת, חיפה היא עיר שונה בנוף הקולוניאליזם הישראלי. בעיר קיימים עסקים ומקומות תרבות ובילוי רבים של פלסטינים, ונראה כי העיר כן הצליחה לשמר במשהו את הפלסטיניות שלה.

"נכון. אתה חייב לזכור שמה שמייחד את חיפה לעומת מקומות כמו לוד, רמלה או יפו, הוא הקרבה לגליל הפלסטיני. בעוד שאת הערים האחרות היה קל לבודד, הקרבה הערבית הפלסטינית לחיפה שימרה את הפלסטיניות שלה, גם אם באופן חלקי, ומנעה ממנה ניתוק מוחלט מהספירה הערבית.

"מאז 1948, בהשוואה לערים אחרות, בחיפה הייתה יחסית צמיחה גבוהה של האוכלוסייה הילידית. מעמד ביניים פלסטיני חזק ויחסית גדול בהשוואה ללוד או יפו למשל. בתי ספר פרטיים רבים, מועדוניות שהפעילו הכנסיות ופעילות ענפה ורבת שנים של המפלגה הקומוניסטית בעיר – כל אלו עזרו לשמר את הנוכחות הפלסטינית במרחב העירוני ומסבירים גם את הפריחה התרבותית הפלסטינית בעיר שאנו עדים לה לאחרונה. נוכחות עסקים ערבים מאוד חשובים מהבחינה הזו: הם נותנים חסויות ותומכים ביוזמות תרבותיות רבות".

ראש עיריית חיפה, יונה יהב (יונתן זינדל / פלאש90)

ראש עיריית חיפה, יונה יהב (יונתן זינדל / פלאש90)

הפריחה היחסית אותה מתארת זועבי מגיעה למרות חוסר תמיכה משוועת מצד העירייה. "לא רק שאין תמיכה של העירייה וראש העיר, אלא שהם ממש מנצלים את שרידי הנכבה כדי ליצור רווח", אומר עורווה סוויטאת, מתכנן ערים ודוקטורנט בטכניון החוקר את יחסי מדינות ומיעוטים בתכנון ותושב העיר.

"תסתכל על השכונות הערביות בעיר: ח'ליסה, ואדי ניסנאס, ואדי סאליב, שכונת התחנה, אין תוכניות מתאר חדשות או תוכניות לפיתוחן מאז שנות ה-60. ואתה יודע מה כן קיים? תוכניות לג'נטריפקציה אתנית, למשל. ואדי סאליב על בתיו הפלסטינים הרבים, בתים שברובם שייכים לפליטים, ייהפך בקרוב ל'סאלי ואלי' – כפר אומנים יקר, ורבע מהדיירים הערבים המוגנים בשכונה, שכבר לא זכאים לדיור מוגן לפי החוק הישראלי אם הם כבר דור שלישי בשכונה, כבר קיבלו צווי פינוי".

"על פניו, יהב מצטייר כראש עיר נאור – אומר סוויטאת – אבל בפועל הוא פועל אקטיבית נגד התושבים הערבים. בעשר השנים האחרונות, כאלף נכסים של עמידר, בתים השייכים לפליטים פלסטינים, נמכרו בשוק החופשי. יהב אומר שהוא רוצה שערבים יבואו לעיר, אבל רק כאלה שיביאו לו תועלת לשיטתו ולא אכפת לו מתושבי השכונות הערביות".

"הרי מה אנחנו רוצים?", ממשיך סוויטאת. "כולנו רוצים שחיפה תמשיך להיות עיר של סטודנטים, אומנים ופועלים. אי אפשר לבקש מאנשים לעבוד ולקנות בעיר בשקט, ללא שום ביקורת. יותר מזה, האוכלוסיה הערבית עושה טוב לחיפה. הרי מי שמשתקע כאן הם זוגות צעירים, משכילים אנשים שלמדו כאן או שעובדים כאן ועכשיו משקיעים וקונים בתים. לפי נתוני מאזן ההגירה, כ-2,500 יהודים עוזבים את העיר מדי שנה, ואילו כאלף פלסטינים עוברים אליה. העתיד של חיפה, טמון בפלסטינים".

"לפי נתוני מאזן ההגירה, כ-2,500 יהודים עוזבים את העיר מדי שנה, ואילו כאלף פלסטינים עוברים אליה. העתיד של חיפה, טמון בפלסטינים"

רואה יונס, סטודנטית בת 23, היא אחת מאותם פלסטינים "שיובאו" לחיפה, על פי הגדרתו של יהב, והשתתפו בהפגנה ביום שישי לפני שבועיים. היא היא אינה תושבת העיר, אך לומדת ומבלה בה. יונס מתארת אלימות קשה של המשטרה שהשאירה סימנים על גופה, ויש לה מה להגיד כמישהי שדווקא כן הגיעה מחוץ לחיפה כדי להפגין. "חיפה היא לא של יהב ולא שייכת לאף אדם ספציפי", יונס אומרת. "חלק גדול מאיתנו בכלל פליטים מחיפה. מי שרוצה לקבל אותי בבתי הקפה והמסעדות של העיר, אמור לקבל אותי גם כשאני מגיעה להביע את דעתי".

לא מנותקים

ד"ר סוהיל אסעד, סגן ראש העיר לשעבר

ד"ר סוהיל אסעד, סגן ראש העיר לשעבר

ביום שישי האחרון, ההפגנות בעזה ובחיפה התקיימו בסימן "מעזה לחיפה – אחווה וגורל משותף". בהפגנה אני פוגש את ד"ר סוהיל אסעד, רופא, איש חד"ש שאף שימש כסגן ראש העיר בין השנים 2014-2016, וכיום משמש עם מפלגתו כחבר בקואליציה במועצת העיר. אסעד זכור לרבים גם כי הותקף פיזית על ידי פעילי ימין בהפגנה בכרמל נגד הטבח בעזה בשנת 2014. אסעד גם שימש כמחזיק תיק שכונות בעירייה.

"האמירה של יהב לפני שבועיים אומללה", הוא אומר. "הוא נגרר אחרי הימין, גם ב-2014 הוא נכשל במבחן עם עוד אמירות מקוממות נגד הפלסטינים בעיר".

לא בכל יום ראש עיר יהודי ממנה סגן ערבי. יכול להיות שיחסית לראשי ערים אחרות, הוא בכל זאת יותר נאור מאחרים?

"אני מתנגד להגדרתו כשמאלן נאור. יהב היום נמצא במרכז הפוליטי. הוא פוליטיקאי טוב ואולי בגלל זה הוא מצליח להיתפס ככזה שרוצה דו קיום. דו קיום זה לא חומוס ופסטיבלים של אוכל כמו שאוהבים לעשות בעירייה. דו קיום מתקיים כששני הצדדים שווים ורק על ידי שותפות שווה ועל ידי כך שמכירים בעוול שנעשה לעם הפלסטיני ומתייחסים אליו כאל שווה".

"קשה לי להגיד שהיו לי הצלחות גדולות", אומר אסעד בגילוי לב. "אולי בתחום התרבות. הצלחנו לתמוך בתיאטרון אל מידאן למשל, וגם זה לא היה קל. לשכונת ח'ליסה, שם קיימת גם ועדה עממית חזקה, הצלחנו להפנות משאבים רבים וכיום יש כמה מבנים שנבנו ומשמשים את תושבי השכונה".

ובכל זאת, איך מישהו כמוך המחובר לפלסטיניות שלו עובד עם מישהו כמו יהב?

"היו לנו פגישות שהגיעו לכדי צעקות ממש. ולא פעם ולא פעמיים. אני זוכר מקרים שעובדי עירייה מאותה קומה היו נכנסים לחדר הישיבות כדי להפריד ולהרגיע את הרוחות. לא הייתי מוכן לוותר על עמדות מפלגתי ועל עמדותיי האישיות. האוכלוסייה הפלסטינית שלנו לא רוצה לחיות בניתוק מהרשות המקומית, ואנחנו נמצאים כיום בקואליציה כדי לנסות ולשרת אותם".

אסעד הגיש שאילתה ליהב בנוגע להתבטאויות שלו. אתמול יהב הגיב. "אני מחויב לחופש הביטוי בעירנו המשותפת חיפה", כתב יהב בתשובתו לשאילתה. "בכל תקופת כהונתי מעולם לא עשיתי דה-לגיטימציה למשתתפים במחאות חוקיות ולגיטימיות. אינני מצדיק בשום אופן אלימות של המשטרה, ובוודאי שאינני מגבה אלימות משטרתית שננקטה שלא לצורך. הבעתי את צערי בפני ג'עפר פרח בשיחה אישית עימו. דרשתי כי המשטרה תחקור בדחיפות את נסיבות פציעתו, כיוון שאני מאמין באמת ובתמים כי לציבור החיפאי מגיעות תשובות ביחס לאלימות שהפעילה המשטרה בטיפולה בהפגנות הללו.

"בחיפה ימשיכו לגור, ללמוד, לעבוד ולחיות יחד יהודים וערבים, תוך שמירה על הערך המקודש לעיר – הכבוד ההדדי".

מעניין שבתשובתו של יהב כי הוא לא חזר על אמירתו על ערבים "המגיעים מחוץ לעיר על מנת ליזום הפרות סדר". אולי בכל זאת הוא למד משהו.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

כיצד ניתן לאהוב עיר שבה חבריי הם אסירים, שמתקשרים אלי בפייסטיים רק כדי שאצא למרפסת ואראה להם את חיפה? רמאללה בלילה (פליקר, קרן היינריך בל C BY 2.0)

למה אני שונא אותך כל כך, רמאללה?

בילדותי, הערצתי את הצעירים רעולי הפנים שיידו באומץ אבנים בכובשים בכיכר מנארה. 30 שנה אחרי, רעולי הפנים הובסו, והובסה גם רמאללה. איך אפשר לאהוב עיר שבה הכיבוש מונע ממך להתאהב?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf