הפגנה נגד גזענות בפרדס חנה: "אתם לא תצודו אנשים"

אחרי שפורעים יהודים איימו והפחידו את העובדים הערבים ביישוב, הבינו מאות מתושבי פרדס חנה שיש מה לעשות, שלא חייבים להסתגר בבית לבד, ויצאו להפגין ולהגיד יחד באופן פומבי: "עד כאן!"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: יסמין הלוי

בפרדס חנה לא כל כך הולכים להפגנות. הרדיקלים התל אביבים עסוקים בענייניהם הסקסיים והרדיקליים בתל אביב, ואנחנו פה עוסקים בשיפור עצמי ומגדלים ילדים לתפארה. רק מדי פעם אני מגיחה: בהפגנה נגד תוכנית פראוור בערערה לפני כמה חודשים ספגנו גז ורימוני הלם במינון שהשאיר אותי הלא-מורגלת רועדת במשך שעות. אתמול לא מלאני לבי להצטרף להפגנה שם ושמנו את פעמינו לחיפה. וכן, שמענו שבפרדס חנה מתוכננת הפגנה "של הימין". אז היינו בהפגנה מנומסת ויהודית בחיפה, אבל כשחזרנו קידם את פני הסטטוס הזה ועוד כל מיני רשמים. עושה רושם שגם חברנו גודווין הוא תושב האזור ונכח באותו מחזה!

והבוקר אני מקבלת סמס ששואל אותי אם שמעתי על מה שקרה אתמול ב"ביג" – מתחם קניות מרובע ומשוטח שנבנה לפני כשנתיים. רמי לוי ורשתות בגדים, קצת חנות ספרים אחת, צעצועים, בית מרקחת, מוצרי חשמל וכלי בית וכמובן איך לא גם ארומה שהספל שלה עומד בפינה ומשקיף על הכביש באחת השדרות היפות בארץ. ומי ומי ומי מגיש את ההמבורגר, מקפל את הבגדים, בודק אם יש ספרים, מקפל עוד בגדים, נותן את התרופות ופורס את הגבינה, ומי ומי ומי מנקה אחרי כולם, אם לא תושבי ג'סר א-זרקא ובאקה ועארה וערערה וכפר קרע ולפעמים גם אום אלפחם, הזבניות ועובדי הבר והמנקות והרוקחות שמדברים ביניהם ערבית בשקט-בשקט ומקיימים את כל התפלצת הזאת יום-יום. אתמול הם ניצודו, או לפחות כמעט, על ידי פורעים יהודים שאיימו עליהם והפחידו אותם, סתם ככה כי זה כיף להרגיש חזקים ואכזריים ואולי גם צודקים, אינני יודעת איך בדיוק מתרחשים הדברים האלה, וגם פשוט כי עכשיו אפשר.

ואם שמעתי, מה דעתי (שכן מבחינת העולם התל אביבי אני כבר מזמן בפנסיה אבל בפרדס חנה אני מין "אחת שיודעת") לארגן מחאה כזאת היום, באותו מקום. ככה, עם תחילת שבוע חדש, בינות לטונות של עבודה ודדליינים ומטבח מלוכלך וכביסה, ובעודי מסיעה ילדים לקייטנה ועוברת בדיוק מתחת לספל השחור. מה מחאה עכשיו, אני אומרת לעצמי, למי יש זמן וכוח ובכלל איזה פחד.

אבל לא. זה לא עזב אותי. כי הבנתי שאו שארים את זה או שזה ישקע. אף אחד אחר כאן לא יעשה את זה. שני טלפונים להתייעצות ויאללה, היום זה קל: כולה איוונט בפייסבוק. יבואו כמה שיבואו, אמרתי לעצמי, רק שלא נהיה פחות ממאה, כי אני משקשקת מפחד. בלי מגפון, בלי פליירים, בלי תרגום לערבית; רק הטקסט הכי לא פוליטי שהצלחתי לגייס. אבל עד מהרה הופתעתי. האירוע רץ ורץ ורץ, וקיבל תגובות ופרגונים מלאי שמחה אמיתית. מתברר שגם אם אנשים פה לא מדברים בשפה פוליטית, הם יודעים טוב מאוד איפה הם חיים, והבינו מצוין שכאן צריך לצאת ולהתייצב, רק כדי לצאת ולהתייצב, רק כדי לא לשתוק, רק כדי להיות אנושיים באופן פומבי, רק כדי להגיד עד כאן. אתם לא תצודו לנו פה אנשים.

> זה לא נגמר, ויש עוד מקום לאופטימיות: מכתב לסייד קשוע

(צילום: אביגיל שחם)

(צילום: אביגיל שחם)

שש וחצי בערב, המקום כבר מפוספס יפה בשורות של שחור ותכלת. התמקמנו בכניסה, וממול התחילו להיערם – ממש כך, במין דבוקה אחת – גברים עם דגלים והמנונים ותנועות ידיים, והמשטרה תוחמת אותם. אבל עוד ועוד באו והצטרפו אלינו. גם הנוער העובד עם הדגלים שלהם (מודה שהתחלתי להתגרד כאשר הם פתחו בגרון ניחר ובלי שום בושה בהמנון תבוסת השמאל לדורותיו), ועוד פרצופים מוכרים יותר ופחות – חלקם לא היו בהפגנות מימיהם, חלקם אולי יצאו בקיץ 2011. אנשים שמתרחקים מסיסמאות, מקבוצות, ממחנות, וחלקם רצו אפילו בעצם הימים האלה כשהארץ בוערת ומתחרפנת להיות חיוביים ולהפגין בעד אהבה ותקווה ולא נגד הגזענות. אנשים נעימי הליכות וסבר, מתוקים וטובים, אבל נדמים לא פעם מנותקים ותמימים להחריד.

> התושבים הפלסטינים של ישראל נמצאים תחת מתקפה

דבוקה של גברים עם דגלים והמנונים ותנועות ידיים, והמשטרה תוחמת אותם. (צילום: אביגיל שחם)

דבוקה של גברים עם דגלים והמנונים ותנועות ידיים, והמשטרה תוחמת אותם. (צילום: אביגיל שחם)

ובכל זאת באו, אולי ארבע מאות, בלי למצמץ בכלל, עם שלטים וילדים, בנחישות ובשמחה שהנה יש מה לעשות, שלא חייבים להסתגר בבית, שאפשר להביע את זה בחוץ עם עוד אנשים, ביחד. שרו קצת, גשר צר מאוד, יעשה שלום, ובסוף גם צעקו סיסמאות וסירבו להיות אויבות. רצינו להסתובב סביב הקניון, כדי שייראו אותנו העובדים, אבל המשטרה נלחצה ולא הסכימה. נראה לי שהעובדים שמעו את קריאותינו בכל אופן.

התרגשתי. זה היה שווה יום עבודה.

יסמין הלוי, אקטיביסטית בהקפאה, תושבת פרדס חנה

(צילום: דנה גת)

(צילום: דנה גת)

> בין ייאוש לתקווה: מבט על המצב בחוץ

 

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מוחמד אבו חומוס, אחד ממובילי המאבק הלא אלים בירושלים המזרחית, בהפגנה בעיסאוויה. (צילום: גיא בוטביה)

ביקור הפצועים הבא הוא רק עניין של זמן. מוחמד אבו חומוס בהפגנה בעיסאוויה. (צילום: גיא בוטביה)

שוב אבו חומוס הוכה ע"י שוטרים, שוב אני נוסע לבקרו

מוחמד אבו חומוס הוא מנהיג מקומי בעיסאוויה. הוא עסוק בתיעוד של פעולות הכיבוש בכפרו, ואלו רבות עד מאד. כשהן מתרחשות, מוחמד יוצא אל מול השוטרים, מבקש הסברים, מצלם במצלמתו, ותובע מהם לעזוב את תושבי עיסאוויה בשלום. השוטרים לא אוהבים זאת

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf