הפגנות בעזה? בישראל הפלסטינים עסוקים בפיקניק של פסח

שבעים שנות דיכוי והנהגה פוליטית כושלת ומסוכסכת הצמיחו בישראל דור של אזרחים ערבים שלא מתעניינים בפוליטיקה הגדולה. פטריוטיות פלסטינית? נאמנותו של האזרח הערבי נתונה בעיקר לרכוש ולמשפחה

א א א

כשבעזה מפגינים הבעירו צמיגים ביום שישי האחרון בצעדת השיבה, אני מצדי שברתי מנהג קבוע של ארוחת צהריים שבועית אצל סבתא שלי ונעניתי להזמנה של גיסי לארוחה בחיק הטבע בצפון. כשהגעתי לחורשה שסוכם עליה, לא לגמרי הבנתי את מה שראיתי: המוני המטיילים הערבים שחלשו על החורשה העידו שכולם פה חוגגים את חופשת הפסח, ערבים ויהודים כאחד. בית יצחק ובית ישמעאל ברגע של השלמה סביב המנגל.

ברקע, זרם החדשות וההתראות בטלפון לא פסק. עוד הרוגים, עוד פצועים, עוד סינואר ועוד אייזנקוט, והמטיילים בשלהם. שתי זירות, ארץ אחת, התרחשויות כל כך קיצוניות בשוני ביניהן. מי שציפה שהערבים בישראל יגדשו את רחובות הארץ בהפגנות – שבוע אחרי יום האדמה עם 22 הרוגים, ושבוע שני של תהלוכת השיבה העזתית בבית הכלא הגדול בעולם – קיבל אותם בחיק הטבע.

לא קל לי לכתוב את מה שאסביר בהמשך, ואני מבין שרבים ירימו גבה במקרה הטוב, אבל אני מבקש לשקף את המציאות מראות עיניי, וממנה בלבד. עוד אוסיף כי מה שיבוא בהמשך, אין לו כל קשר לסבל, לסגר ולחנק אותם עוברים תושבי עזה בגלל העדר יוזמה או מדיניות ישראלית אמיתית, או אוזלת יד והעדר הנהגה פוליטית פלסטינית אחראית ויצירתית, וכמובן כל זה לצד שיתוף פעולה מצרי-ישראלי הדוק לשמור על שערי בית הכלא מאובטחים: אין נכנס ואין יוצא.

> צעדת השיבה – תחילתו של שינוי באסטרטגיה הפלסטינית

מי שציפה שהערבים בישראל יגדשו את רחובות הארץ בהפגנות קיבל אותם בחיק הטבע. צמיגים בוערים בעזה (עבד רחים חטיב/פלאש90)

אחריי המבול

נשאלת השאלה: מה עושים הפלסטינים אזרחי ישראל, ברובם המוחץ, נוכח מה שנעשה לבני עמם בעזה ובגדה? מדוע ההפגנות שמובילים פעילים פוליטיים בשבועיים האחרונים בקושי מגרדות כמה עשרות של אנשים זועמים – מאות בודדות במצב טוב – שגם הם אחרי ההפגנות חוזרים לביתם, כותבים פוסט או שניים בפייסבוק ואז יוצאים לערב של משפחה או חברים? מה ההבדל בינם לבין אלה שלא עושים כלום? אני שואל כאדם מודע פוליטית שבכל זאת כמעט ולא משתתף בהפגנות או אירועים פוליטיים כבר תקופה, ואפילו חש חוסר אונים שגובל באדישות כמעט למה שמתרחש, לתקווה שיום אחד יהיה באמת טוב לכולם.

כדי להבין את היעדר ההשתתפות הפוליטית הפעילה של הערבים אזרחי ישראל, עלינו לחזור בזמן אל שנות החמישים של המאה הקודמת: תקופת הממשל הצבאי על האזרחים הערבים שנמשכה עד שנת 1966.

באחד הדו"חות שהגיש השב"כ לממשלה בשנת 1951, ומופיע בספרם של עוזי בנזימן ומנסור עטאללה, "דיירי משנה", הבהירו נציגי השב"כ כי הממשל הצבאי איננו רלוונטי עוד וכי לא נשקפת סכנה ביטחונית מצד הערבים בישראל; לא סכנה בצורת מחתרת חמושה ולא כתוכניות לחבל במשאבי או מוסדות המדינה. עוד מצוין בדו"ח כי על אף שהגבולות פרוצים במידת מה, אין חשש מחזרת פליטים המונית. ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, לא התרגש מההמלצות וחידש את הצו להמשך הממשל הצבאי. אחת הטענות ההיסטוריות היא שהשליטה בערבים שימרה את כוח האלקטורט של מפא"י בגלל מפלגות ואנשי הלוויין בחברה הערבית. מצב זה נמשך עד שלוי אשכול שינה כיוון בשנת 1966 וביטל את הממשל הצבאי, חרף התנגדותו העיקשת של הרמטכ"ל והמושל הצבאי ומי שלימים יהפוך לראש הממשלה מהמערך, יצחק רבין.

הממשל הצבאי הצליח במשך 18 שנים לשמר את הדיכוי בקרב אזרחי המדינה הערבים, שנמנעו מהם זכויות בסיסיות ובעיקר חופש התנועה והעיסוק. הדור המדוכא שצמח היה רעב ללחם, והביא לעולם דור נוסף רעב ללחם, דור שאחרי סיום הממשל הצבאי הרשמי החל להסתגל ולהשתלב בעיסוקים להם המדינה נזקקה, כמו ענף הבנייה, בו עד היום הערבים מהווים את רוב פועלי הכפיים.

היום, שני דורות בערך אחרי תום הממשל הצבאי, אנו עדים לסוג חדש של ערבי, ערבי-ישראלי פטריוט. זהו פטריוט שונה, שהפטריוטיות שלו היא לא כלפי המדינה היהודית, אלא מתבטאת בחרדה לרכושו הפרטי ולמה שיצר ובנה, וזה כל עולמו: עסק, משפחה, פרנסה, אדמה או מה שנשאר ממנה, והנאה ממה שיש לו, כל זה תחת התנאי של היותו אזרח במדינה היהודית. עדיין מהדהדת לי בראש אמרתו של אחד הזקנים בכפר שלי באירועי אוקטובר 2000, "ומה יצא מזה? עכשיו שנים לא יכנסו יהודים לקנות בפרדיס".

הפטריוט הערבי-ישראלי איננו מתעניין כמעט בפוליטיקה הגדולה. גם כאשר ראש הממשלה טוען שהערבים נעים בכמויות לקלפי, יותר סביר שביום הבחירות הבאות הערבים ינהרו לפארקים הלאומיים. אחוזי ההצבעה בקרב הציבור הערבי נמוכים מאוד בבחירות הכלליות ביחס לחברה היהודית. ואם כבר בתנועה לקלפי עסקינן, אז מתוך בערך מיליון מצביעים לליכוד בבחירות האחרונות, שווה לשים לב לכ-18 אלף ערבים שהצביעו "מחל", לפי נתוני ועדת הבחירות המרכזית מהבחירות האחרונות.

הפטריוט הערבי-ישראלי נוסע כתייר לגדה המערבית לקנות ולאכול בזול, נכנס לרחובות רמאללה עם הלוחית הצהובה והרכב משנת 2018 שקנה בליסינג, ובחג עיד אל-פיטר הוא מבלה שבוע בקלאב הכל כלול באנטליה. ומה לגבי הסכסוך, ומה עם עזה? הגדה? הפליטים? מה אומר הפטריוט הישרא-ערבי? כנראה שבסתר הלב התשובה היא "אחריי המבול". במקרים חריגים הוא אולי יתרום קצת כסף לקופת צדקה לאחר הפצרה של אימאם כלשהו בתום דרשת יום שישי סוערת, שמזכירה לו עד כמה מצב האומה המוסלמית הוא בכי רע.

> "בצלם" קורא לחיילים: סרבו לירות במפגינים בעזה

כשלוש מאות מפגינות ומפגינים הגיעו היום לגבול עזה. קיווינו שהקול שלנו יגיע גם לתושבי הרצועה הנצורים בצד השני, שיידעו שיש מי שרואה את סבלם כאן, כואב את כאבם, מבכה את דמם הנשפך ומנסה להשמיע קול. (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

מדוע ההפגנות שמובילים פעילים פוליטיים בשבועיים האחרונים בקושי מגרדות כמה עשרות של אנשים זועמים או מאות בודדות במקרה הטוב? הפגנה נגד ההרג בעזה (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

סוף תהליך הישראליזציה

יתרה מכך, לציבור הפלסטינים אזרחי ישראל אין הנהגה ממשית להיאחז בה, וזה מתבטא בחוסר האונים עליו הצבעתי מקודם. אז נכון שיש טענה שהרשימה המשותפת נחשבת לגוף הפוליטי שקושר את חלקי הפלסטינים באשר הם, על כל השוני הפוליטי בין מרכיביה. אך עדיין, נראה כי הציבור הערבי לא נסחף אחרי הרעיון של האיחוד, והשאיפות ל-15 מנדטים בכנסת פרחו באוויר. ואם ציבור זה היה זקוק לאישור למידת הספקנות שלו, אז די להביט לרגע על התנהלות הרשימה בעניין הרוטציה, אותו משבר שנסחב כבר חודשים רבים מאז נכנס חבר הכנסת לשעבר, ד"ר באסל גטאס, לכלא. ובאשר לוועדת המעקב של ערביי ישראל, שהיא גוף פוליטי שלא נבחר על ידי הציבור הערבי אלא כחלק מדילים בין פוליטיקאים ואנשי ציבור, היא אמנם ממשיכה לנסות למלא את תפקידה, בעיקר במחאות כגון זו שהתקיימה היום (שבת) בעיר סח'נין, בה השתתפו מעל אלף איש בכדי להביע הזדהות עם תושבי עזה הנצורים. עם זאת, גם ההפגנה הזו לא צמחה למימדים שיכולים לזעזע את הציבור הישראלי.

אם כך, אז התמונה ברורה. אפשר להגיד שאחרי 70 שנה בהן מדינת ישראל קיימת, תהליך הבישול האיטי של הישראליזציה לערבים הצליח; אולי לא כפי שהמדינה ציפתה, אך כנראה שהפטריוט הישרא-ערבי מהווה היום אפס איום על בטחון המדינה ועל המשך קיום המפעל הציוני. למרות הקושי והאפליה והחסמים הרבים בהם נתקל הציבור הערבי, הוא מתמודד לא רע עם הסיטואציה ובחלק מהמקרים הוא אף זוכה לפירורים שמקבלים פלסטינים אזרחי המדינה בתפקידים במשרדי הממשלה ובמערכות השלטון. כך נראה הסטטוס-קוו החדש של הפטריוט הישרא-ערבי, והעיקר שיהיה עם מה לנפנף על המנגל.

> "הם אוהבים את זה שאנחנו דורכים על צווארם"

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אשה נושאת דגל פלסטיני בהפגנת יום האדמה ביפו. הפלסטינים התפתחו כאן נגד הרצון הישראל (צילום: רוני שיצר/פלאש90)

אשה נושאת דגל פלסטיני בהפגנת יום האדמה ביפו. הפלסטינים התפתחו כאן נגד הרצון הישראל (צילום: רוני שיצר/פלאש90)

הפלסטינים בישראל, הקהילה הגאה שאתם מסרבים לראות

אין לנו הרבה שותפים לדרך, בעלי חברות לא מתחרים מי יעניק לנו יותר זכויות, אבל אנחנו כאן. ואנחנו גאים בזהות שלנו אותה חוק הלאום מבקש להעלים, לקול שתיקתם של אבירי זכויות האדם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf