ימים של התעוררות: המאבקים שנותנים סיבה לאופטימיות

חם בחוץ. הקיץ הישראלי הרבה פעמים מביא איתו התעוררות של מחאות חברתיות ופוליטיות, אבל נראה שקיץ 2017 הוא בכל אופן משהו מיוחד.

מאז המחאה החברתית הגדולה וספיחיה בשנה-שנתיים שאחרי, התחושה לא פעם הייתה שאזרחים איבדו אמון בכוחם להשפיע, לשנות, למחות ולהשיג תוצאות. במקביל, התחזקות הימין, הדה-לגיטימציה של השמאל והזיהוי האוטומטי על ידי דוברי השלטון של כמעט כל פעולת מחאה עם חתרנות נגד המדינה תרמו גם הם את חלקם. המלחמה הנוראה של קיץ 2014, על אלפי חלליה, הוציאה הכי פחות מתנגדים לרחובות מאשר כל המלחמות שקדמו לה, וגם הם נתקלו באלימות קשה מצד בריוני הימין (שמאז הרחיבו את מאגר היעדים שלהם גם למשפחות שכולות).

ראינו כמובן בשנים האלה מאבקים גדולים: מאבקי דיור, שוד הגז, מחאת יוצאי אתיופיה נגד אלימות משטרתית ועוד – אבל כל אחד מהם עמד פעמים רבות לבדו. אבל לא כך הקיץ.

רשימת המאבקים שאפשר להצביע עליהם רק משלושת השבועות האחרונים היא מרשימה וחריגה. נכון, כל אחת מהעילות שמוציאות אנשים לפעולות מחאה מקוממת בעצמה, ומצביעה בדיוק על מגמות שליליות ומדאיגות של השלטון. אבל דברים שהיו עוברים יותר בשקט בעבר עכשיו מצליחים לקומם אנשים, למשוך אותם לרחובות, וגם לחבר בין מאבקים.

הנה רשימה (בלי היררכיה פנימית כלשהי של חשיבות) שהיא כנראה רק טעימה של המחאות החשובות רק מהחודש האחרון (וכמה הפניות למחאות צפויות היום והשבוע). אשמח לקבל תגובות עם הפניות לדברים ששכחתי, ואוסיף אותם בהמשך.

משפחות החטופים: רוב תקשורת המיינסטרים התעלמה מהאירוע המטלטל שהתרחש בירושלים השבוע, מיותר מאלפיים איש שהגיעו עם צעקה עזה בניסיון לשבור השתקה בת עשרות שנים. מי שסיקר, סיקר מעט מאוד ובאיחור. אבל תראו את התמונות, קראו את הדיווחים של אורלי נוי ואלמה ביבלש, ותבינו איזה מחאה אדירה קרתה כאן השבוע – וגם לאיזה סולידריות היא זכתה, מפעילי שמאל וימין כאחד, מארגונים, מהפעילים למען אברה מנגיסטו, ועוד).

> שמע ישראל: שישים שנה של השתקה התפרקו אמש בלב ירושלים

רצח נשים: הטרור המתמשך נגד נשים בארץ יצר טלטלה שהוציאה המוני נשים וגברים לרחובות. אם אלה ההפגנות של נשים בדואיות בדרום, של נשים ערביות ברמלה ובלוד, או ההפגנות המשותפות שהתקיימו במוצ"ש האחרון במספר ערים בארץ – ברור שמחדלי המשטרה והממשלה בכישלון להעניק לנשים ביטחון מתחילים לגבות מהם מחיר. בשבוע שעבר הפכה עצרת הזיכרון בתל אביב לתהלוכת זעם ספונטנית של חסימות כבישים.

מאבק הנכים: זהו אולי המבשר הגדול של מחאות הקיץ. מאבק הנכים המתגלגל למען העלאת קצבאות הנכים לגובה שכר המינימום (במקום חצי ממנו כיום!), כדי לאפשר חיים בכבוד, כלל עד כה שביתת רעב, חסימות כבישים בתל אביב ובירושלים, והשבוע גם איום בהצתה-עצמית תוך חסימת הכניסה לנתב"ג, לאחר שהפעילים הגיעו לידי ייאוש. זהו מאבק שחייב להניב תוצאות, וגם הממשלה כבר מבינה את זה. שלשום (חמישי) התחיל להסתמן פתרון חלקי עם ההצעה של ח"כים מרוב סיעות הבית להעלות את הקצבאות ל-4,000 שקל בחודש ולהצמיד אותן לשכר המינימום. אם זה יקרה – זה יהיה הישג חשוב של המוחים, והוכחה שהפגנות עיקשות יכולות להניב תוצאות, גם אם יש עוד הרבה לאן ללכת.

התנגדות לצנזורה באמנות: קשה לדמיין שמה שקרה סביב פסטיבל עכו בשבועות האחרונים היה יכול לקרות לפני שנה או שנתיים. כל האמנים המופיעים בפסטיבל כאחד בחרו לבטל את ההופעות שלהם, ארגוני התיאטרון הגדולים קראו להחרים את הפסטיבל, והכל בגלל צנזורה פוליטית על הצגה של עינת וייצמן על אסירי הכיבוש. פעולות צנזורה דומות קורות בימינו בכל הארץ, ועוברות יותר מדי בשקט. עכשיו נושבת רוח חדשה של התנגדות שנותנת דוגמא לכל השאר.

> חקירת שוברים שתיקה: שקד רוצה לחקור פגיעות בפלסטינים? הנה רשימת הצעות

פתח תקווה – כשמה כן היא: מה שהתחיל כמשמרת מחאה של מני נפתלי וכמה מוחים בודדים (רבים מהם מבוגרים מהגיל הממוצע של מפגינים בהפגנות בסגנון, כפי שכתב רועי צ'יקי ארד) נגד התמשכות החקירות בענייני נתניהו, הפך החודש לסמל המרכזי של מחאה נגד ממשלת הימין ונגד הפגיעה בחופש הביטוי והמחאה – שאותה מובילה משטרת ישראל (בגיבוי חלקי של בג"ץ). הערב צפויה פתח תקווה גם לצאת מפתח תקווה בסדרה של הפגנות בתל אביב, בגליל ובבאר שבע.

חוק הגזל: אלפי מבקשי מקלט צעדו לפני שבועיים בתל אביב נגד "חוק הפיקדון", שגוזל עשרים אחוז ממשכורותיהם – לרוב משכורות מינימום. הם לא היו שם לבד. תושבים פעילים מדרום תל אביב, מסעדנים שמעסיקים מבקשי מקלט ואחרים התייצבו לצדם בהתנגדות לשוד המשכורות שנועד להאיץ את גירוש הפלטים, ובפועל יגביר את העוני והאומללות של קהילה רדופה ממילא. הפעילים הודיעו בהפגנה שהמאבק בחוק יימשך.

50 כיבוש: יום ההולדת העצוב של חמישים שנות משטר צבאי, גזל, הרג, התנחלות ואפליה שיטתית הוליד גם הוא שורה של פעולות מחאה. בכיכר רבין הפגינו כ-15 אלף אנשים למען שתי מדינות. בנווה שלום צעדו וארגנו ערב הופעות מחאה. בחיפה הפגינו פעילי חד"ש, ועוד. נאומו המטלטל של אלי ביתאן, מעורכי "שיחה מקומית", הצית ויכוח אדיר בחברה החרדית, ולצד ההתנגדות הוביל גם לגלים של תמיכה בו מצד עיתונאים ואנשי שמאל חרדים.

מאבקי עובדים: חוץ מחוק הגזל, גם אלפים רבים של עובדים נוספים ממשיכים גם בימים אלה לנהל מאבקים על זכויותיהם. אלפי עובדי כלל נמצאים בשביתה כללית למען הסכם קיבוצי. נהגי סופרבוס נערכים לשביתה, בין היתר בגלל ליקויי בטיחות באוטובוסים. עובדי בתי הזיקוק של פז הכריזו השבוע על שביתה. עיתונאי i24news (שאותם אני מלווה מטעם ארגון העיתונאים) הכריזו לפני שבוע על סכסוך עבודה אחרי שההנהלה גוררת את המו"מ איתם כבר למעלה משנה וחצי ומסרבת לחתום על הסכם קיבוצי. המנופאים שהתפטרו מעבודותיהם בשל ליקויי בטיחות ותנאי שכר עלובים הקימו קואופרטיב חדש שיעבדו דרכו באופן הוגן ובטוח. ומאות מאבטחים ונהגי אוטובוסים בחברות פרטיות זכו בשבועיים האחרונים להסכים קיבוציים ראשונים מסוגם. כל אלה, ועוד, הם מאבקים חברתיים יום-יומיים עצומים שיכולים לתת השראה לכולנו.

> "יש כאן נכים עם מכלי דלק. אנחנו על סף להצית את עצמנו"

מצעד הגאווה בבאר שבע: בשנה שעברה חשף כאן דני בלר את התנגדות של הממסד הבאר שבעי – רבנות, עירייה ומשטרה – למצעד גאווה בבירת הנגב. שנה אחרי, הצליחה הקהילה המקומית לצאת השבוע לראשונה למפגן מחאה וגאווה ברחובות העיר. בנוסף, במצעדים בערים אחרות התארגנו גושים פוליטיים במטרה לחבר בין גאווה להתנגדות לכיבוש.

מחנה צומוד: עוד לציון חמישים שנות כיבוש הקימו פעילים פלסטינים, יהודים מהתפוצות וכמה ישראלים מאחז מחאה משותף, שפועל ברצף זה החודש השני. המאחז פונה כבר כמה פעמים על ידי הצבא, אבל הפעילים ממשיכים להחזיק בו נוכחות קבועה. במקביל, כל שבוע ממשיכים פעילים ישראלים להגיע לכפרים בלעין, נבי סאלח, קדום ואחרים ולהצטרף למחאות התושבים הפלסטינים נגד ההתנחלויות, החומה והכיבוש.

אברה מנגיסטו: כמעט שלוש שנים מוחזק אברה מנגיסטו בשבי החמאס בעזה, וממשלת ישראל לא פועלת ברצינות לשחרורו. בתחילת החודש הפגינו מאות פעילים יוצאי אתיופיה ואחרים למען שחרורו בתל אביב.

חופש אקדמי: מאז שפורסם תוכן הקוד האתי החדש של כשר את בנט ראינו התגייסות נדירה של האקדמיה הישראלית נגד השלטון. מה שלא קורה מול מגמות של השתקה של האקדמיה הפלסטינית על ידי המשטר הצבאי, או בכלל בסוגיות חברתיות שבהן מוסדות האקדמיה נשארים מנותקים, קרה בשבועיים האחרונים כשחוקרים, ראשי מוסדות וארגונים אקדמיים התייצבו יחד נגד שר החינוך – וסביר להניח שהצליחו לעצור את מהלך ההשתקה המתוכנן שלו. חלק מהמחאה נגד ההשתקה כלל השבוע כנס באוניברסיטת תל אביב שחיבור בין מושתקים בתרבות, בעיתונות ובאקדמיה.

הפגנות לזכויות בעלי חיים: החזית לשחרור בעלי חיים קיימה בשבועיים האחרונים הפגנות מחאה באשדוד וברעננה, בקריאה המתמשכת לשים סוף לשחיטת בעלי חיים, להתעללות בבעלי חיים בתעשיות המזון והאופנה, ולשותפות הפעילה של רוב האזרחים בגרימת הסבל והמוות היומיומיים למליוני חיות.

> פסטיבל עכו מת. מוני יוסף מוודא הריגה

מחאת החשכת עזה: מול הקיצוץ הנוסף בחשמל לעזה שעליו החליטה הרשות הפלסטינית, ושאיתו משתפת פעולה ישראל, יצאו פעילות השבוע להעיף פנסים סיניים מחוף אשקלון לעבר בית הכלא הגדול בעולם – הרצועה הנצורה והמוחשכת – בשביל להעניק קצת אור, תקווה וסולידריות.

סרבנים וסרבנית בכלא: עתליה בן אבא ממשיכה לשבת בכלא בהתנגדות לכיבוש, וזוכה להפגנות תמיכה מחוץ לחומות מצד יהודים וערבים כאחד. עוד עשרות חרדים ממשיכים במאבקם ויושבים בכלא בסירוב להתגייס.

הורי הדסה: ההורים של הילדים המטופלים במחלקה ההמטו-אונקולוגית לא מקבלים בשתיקה את ההתעללות שהם צריכים לספוג מצד המדינה בפרשת התפטרות הרופאים. הם הקימו בית חולים שדה בגן סאקר, ובשיטות כמעט ברק כהניות הם רודפים פוליטיקאים ודורשים תשובות והתייחסות, ולא מוותרים.

שוברים שתיקה: בשישי בבוקר נודע שאחרי קריאת שרת המשפטים לחקור את דין יששכרוף, דובר שוברים שתיקה, בשל עדות שנתן על הכאת פלסטינים, הוא אכן נחקר במשטרה. אין כמובן כל פסול בכך שהמשטרה חוקרת התעללות ותקיפה של פלסטינים. זה מבורך. הבעיה היא שלא המשטרה, לא הצבא ולא שרת המשפטים כל כך ששים לחקור חיילים באינספור מקרים חמורים הרבה יותר, ושברור שהחקירה כאן נועדה יותר להרתיע ממתן עדות והתנגדות לכיבוש – מאשר מפני תקיפת פלסטינים.

במוצאי שבת הבאה יקיימו "שוברים שתיקה" אירוע בן שלוש שעות של הקראת עדויות שלא פורסמו קודם לכן. אני אהיה שם, להקריא ולתמוך.

> בניגוד למגמה העולמית, בישראל ככל שצעירים יותר משכילים פחות