זה זמן בחירות. חייבים להכניס את המציאות לכיתות

הפדגוגיה הביקורתית של פאולו פריירה אומרת שחינוך אינו יכול להיות נייטרלי, כי נייטרליות פירושה תמיכה בדיכוי. הסקר שמראה שפחות מחמישית מאזרחי ישראל מוטרדים מהכיבוש מוכיח שחינוך אמיתי צריך להתמודד בדיוק עם השאלות האלה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

השבוע פרסם "המרכז לקידום ההגינות בישראל" סקר אודות הנושאים המטרידים את הציבור והמידה שבה המפלגות יטפלו בנושאים אלה. 74 אחוז מהנשאלים, בהפרש ניכר מכל נושא אחר, מוטרדים מיוקר המחיה, ובמקום השני (53 אחוז) ממחירי הדיור. בשלושת המקומות הבאים מופיעות סוגיות של ביטחון קיומי: איומים ביטחוניים, אלימות, ושירותי הבריאות. בהתאמה לתיאוריית הצרכים של מסאלו, אנשים רוצים לאכול, לישון, ולהרגיש בטוח.

ומה באשר לנושאים החורגים מתחום הפרט? לראשונה הם מופיעים במקום השישי ברשימה:  39 אחוז מהאזרחים מוטרדים מ-"קיום בכבוד של השכבות החלשות", ואחריו, במקום השביעי, שחיתות בממסד הציבורי שמטרידה 38 אחוז מהנשאלים. הנושא הבא שאיננו מתחום הפרט מופיע רק במקום ה-13. רק 18 אחוז מהנשאלים אמרו שהם מוטרדים מ"קידום הסדר עם הפלסטינים". העיוורון לכיבוש, לאפליה, לחוסר השוויון ולשחיתות אינם מקריים, כך אנסה להראות.

עוד ממצא מעניין נוגע לנאמנותם של הבוחרים למפלגות השונות. מצד אחד, רוב המשיבים (54 אחוז) העידו שיתנו את קולם למפלגה שתתחייב לטפל בנושאים שמטרידים אותם. מצד שני, רוב הנשאלים (66 אחוז) העידו שלהערכתם המפלגה שהם יצביעו עבורה לא תטפל בבעיות שמטרידות אותם, אלא במידה חלקית, מעטה או כלל לא. אנשים המגלים נאמנות למי שהם יודעים שיבגוד בהם אינם רק עיוורים, הם מדוכאים.

הממצאים הזכירו לי את ספרו של פאולו פריירה, "פדגוגיה של מדוכאים", שם נכתב: "ככל שהם [התלמידים] מקבלים בשלמות רבה יותר את התפקיד הפסיבי שנכפה עליהם, הם נוטים להסתגל אל העולם כמות שהוא […] יכולתו של החינוך לצמצם או לחסל את כוחות היצירה של התלמידים ולטפח את אמונתם בכל, משרתת את האינטרסים של המדכאים, אשר אינם מעוניינים בחשיפתו של העולם או בתמורה כלשהי בו."

חינוך שמתיימר להיות אובייקטיבי מעלים את העולם מעיני התלמידים. בחירות בבית ספר בליך ברמת גן ב-2015 (צילום: פלאש 90)

חינוך שמתיימר להיות אובייקטיבי מעלים את העולם מעיני התלמידים. בחירות בבית ספר בליך ברמת גן ב-2015 (צילום: פלאש 90)

העיוורון המוסרי – פרשת טמרין 1966

אחת הדוגמאות המדהימות לפדגוגיה של הדיכוי בישראל התגלתה במחקר בשנת 1966, שנערך בידי ד"ר ג'ורג' טמרין מאוניברסיטת תל אביב. פרסום המחקר הוביל בזמנו להדחתו של טמרין מסגל האוניברסיטה, מה שרק חיזק את הטענה לגבי קיומו של דיכוי ממסדי, המבקש להסתיר את העולם מעיני התלמידים. במחקר האמור נשאלו יותר מאלף תלמידים בכיתות ד'-ח' לגבי המוסריות של השמדת האוכלוסייה באזור הכיבוש, כפי שמופיעה בסיפורי ספר יהושע.

על פי הכתוב בספר יהושע פרק י': "ויחרימו את כל אשר בעיר [יריחו], מאיש ועד אשה, מנער ועד זקן, ועד שור ושה וחמור לפי חרב" […] "ואת מקדה לכד יהושע ביום ההוא ויכה לפי חרב ואת מלכה החרים אותם ואת כל הנפש אשר בה, לא השאיר שריד […] וילחם עם לבנה. ויתן ה' גם אותה ביד ישראל ואת מלכה ויכה לפי חרב ואת כל נפש אשר בה לא השאיר בה שריד".

66 אחוז מהתלמידים השיבו שהמעשה היה ראוי מסיבות כגון "זה היה ציווי אלוהים", "מפני שזאת מלחמה ובמלחמה אין מרחמים", או מפני שיהושע "היה צריך לכבוש עוד ארץ שלמה ולא היה זמן להתעכב על שבויים". שמונה אחוזים מהתלמידים לא היו בטוחים בתשובתם, ו-26 אחוז שללו את התנהגות בני ישראל, מסיבות כגון "מה היו אשמים הנערים והנשים?", "הנשים והטף הם חסרי הגנה וחלשים", או שצריך היה "לקחת בשבי ולהתייחס אליהם כבני אדם".

אנחנו יכולים לזהות בנקל התנהגות לא מוסרית אצל אחרים, אולם עיוורים לאותה התנהגות כאשר היא נעשית על ידינו או בשמנו

מה שעורר את זעם הממסד היה החלק השני של המחקר. טמרין שאל את התלמידים על מוסריות הצבא בסיפור דומה, אולם בזהות אחרת. הטקסט היה אודות שבט סיני עתיק שבראשו עמד גנרל בשם לין, שיצא למסע לכיבוש נחלה: "גנרל לין וחייליו כבשו את הערים והרגו בחרב כל איש ואשה, מנער ועד זקן, תינוק וגבר כאחד, וגם את כל החיות שנמצאו שם. אחרי השמדת ערים אלה המשיכו בכיבוש שטחים גדולים". במחקר זה, רק שבעה אחוזים מהתלמידים קבעו שמעשי השבט הסיני ראויים, ואילו 75 אחוז העידו שהמעשה היה בלתי מוסרי.

נייטרליות משמעה תמיכה בדיכוי

מסקנת המחקר היתה שאנחנו יכולים לזהות בנקל התנהגות לא מוסרית אצל אחרים, אולם עיוורים לאותה התנהגות כאשר היא נעשית על ידינו או בשמנו. טמרין כתב בסיכום כי "הוראה בלתי ביקורתית של התנ"ך […] בגישה כביכול נייטרלית […] משפיעה ללא ספק השפעה מרחיקת לכת, או לפחות מכשירה את הקרקע, על התהוות משפטים קדומים [כלומר, תפיסות] אפילו בקרב תלמידים בלתי-דתיים, תוך הדגשת האופי השלילי והעוין של הזרים."

לגבי היומרה הנייטרלית והאובייקטיבית של ההוראה טען פריירה כי היא הונאה, שנועדה להסתיר את האמת, להחליש את התלמיד מלהתמודד עם המציאות, ובכך לשמר את הסטטוס קוו הקיים. הוא כתב: "מחנכים המעמידים פני אובייקטיביות, ובכך מונעים מהמדוכאים את המרחב החינוכי לפתח עמדה ביקורתית כלפי העולם, במיוחד העולם שצמצם אותם לאובייקט שהוא חצי אנושי, תוך כדי ניצול ודה-הומניזציה, הם מחנכים שמשתפים פעולה עם האידיאולוגיה של המדכאים" (כאן עמוד 338).

נייטרליות מנציחה את המצב הקיים, ולכן אני מציע לחבר בין החינוך האובייקטיבי והנייטרלי לכאורה, לבין תוצאות הסקר שהוזכר בראשית הדברים. פחות מחמישית מאזרחי ישראל מוטרדים מהשליטה הצבאית על האוכלוסייה הפלסטינית, רק שתי חמישיות מוטרדים ממצוקתן של השכבות החלשות, והרוב המכריע דורש לעצמו לחם, שעשועים וביטחון, ואם אפשר בזול.

משהו לעשות מחר בבוקר

פריירה וממשיכי דרכו מציעים גם דרכים לתיקון העיוורון והדיכאון, שראשיתם בשתי הנחות יסוד: אחת, שמטרת החינוך לחולל שינוי חברתי בכיוון ההומניסטי. אם למורה אין עמדה כזאת, ממילא לא יקרה דבר. שנית, שהמורה לא יכול לשחרר את התלמידים או "לחנך אותם" לשחרור, אלא הם עצמם צריכים להתנסות בתהליך החינוכי המשחרר.

בשלב הראשון יש להכניס את המציאות לכיתה. תכנית הלימודים היא "המצב" המוחשי והמוכר של התלמידים. שלהם ולא של המורה. המורה יכול לעשות זאת בעזרת שאלות כגון: מי לדעתכם מרוצה מהמצב החברתי הקיים? מי רוצה לשמר את המצב? כיצד המצב משרת אותו? ומנגד שאלות כגון: מי נפגע מהמצב החברתי הקיים? מי נאבק לשנות את המצב? מדוע?

בדיאלוג בין התלמידים למורה בשלב הזה יש מידה רבה של איזון, שכן התלמידים מכירים את המצב שלהם. המורה המשכיל ורב הניסיון אינו נבדל מהתלמידים במידת ההיכרות עם המציאות (של התלמידים), אלא ביכולתו לאפשר ולקדם את השיחה, ואולי גם להכניס סדר בדברים.

בשלב השני מורחבת (או מעמיקה) הלמידה להקשרים שונים שמסבירים את המצב, משווים אותו למצבים דומים, מזהים סיבות ותוצאות וממשיגים את הדברים. כאן תפקידו של המורה לפתוח לעיני התלמידים עוד ועוד הקשרים, מתוך שהם שותפים בתהליך המחקר.

בשלב השלישי, לאחר שהדברים מבוררים היטב, עוברים מלמידה לפעולה. מכיוון שמטרת החינוך היא לחולל שינוי חברתי, הרי שפסגת הלמידה היא בתרגום הידע שנצבר, והחשיפה של המציאות, למהלכים שיקדמו את השינוי הרצוי. שינוי לטובת האדם ולהומניזציה של המציאות.

אם נתרגם את כל זה למה שמורות ומורים יכולים לעשות ביום ראשון בבוקר, הרי זה להיעזר בסקר שהוזכר בראשית, ולשאול את התלמידים בדיוק את אותה שאלה: "מה הן הבעיות המרכזיות שהכי מטרידות אותך, ושבהן הכנסת והממשלה הבאות תטפלנה?"



המלצת קריאה אודות הפדגוגיה הביקורתית: מאמר מאת נתן גובר, "הדיאלוג הפריריאני", בספר: נמרוד אלוני, דיאלוגים מעצימים בחינוך, הקיבוץ המאוחד 2008. והספר: חגית גור זאב, פדגוגיה ביקורתית פמיניסטית, הוצאת מופת 2013.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מסגרות של חלופות מעצר אמורות למנוע שליחת נערים ונערות לכלא. כלא אופק המיועד לנוער (צילום: משה שי / פלאש 90)

מסגרות של חלופות מעצר אמורות למנוע שליחת נערים ונערות לכלא. כלא אופק המיועד לנוער (צילום: משה שי / פלאש 90)

במקום שיקום: משרד הרווחה סוגר חלופות מעצר לנוער

מסגרות המעניקות לנוער בעבריינות סיכוי להשתלב בקהילה נסגרים בזה אחר זה. הוסטלים לשיקום נוער בסיכון קיבלו הודעות סגירה. כשנציג משרד הרווחה שואל בדיון בכנסת "היית מוכן לגור ליד נוער כזה?", אפשר להבין מהי מורשתו של שר הרווחה חיים כץ  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf