הפסיכיאטריה היא הכתם העיוור של מערכת הבריאות

המחלקות הפסיכיאטריות הסגורות מתנהלות הרחק מהעין, בלי בקרה. שוב ושוב מתפרסמים מקרים של התעללות במאושפזים, ועל התנאים הקשים במחלקות. אבל ללא התערבות של הרשות המחוקקת לא יקרה שינוי: לחייב פיקוח חיצוני, להתקין מצלמות בפיקוח משטרתי ולנרמל את הפסיכיאטריה

א א א

כותבים אורחים: צביאל רופא ודליה וירצברג-רופא

המחלקות הפסיכיאטריות הסגורות הן מקומות שבהם בפועל לא שורר שלטון החוק, מפני שלא מתקיימת בהן שקיפות מינימלית. אין זה משנה אם בזמן נתון מתרחשות שם עבירות כלשהן על החוק או לא. מחלקות אלה הן למעשה "שטח אקס-טריטוריאלי" מבחינת שלטון החוק בישראל, ובעיקר מבחינת יכולת האכיפה של חוקים הומאניים ומיטיבים. המחלקות הסגורות והמסוגרות הן בפירוש ככתם עיוור במערכת הבריאות, כאותו אזור בשדה הראייה של העין שאינו נקלט על ידי חוש הראייה.

חוקי המדינה הם חסרי שיניים עבור המאושפזים במחלקות הסגורות. הם אינם יכולים להתלונן במשטרה, וגם אם יתלוננו, תלונתם נדונה לכישלון, שכן עדותם של הצוותים הסעודיים ו/או הבכירים נחשבת יותר מעדותם של אלה המכונים כאן "משוגעים". בניגוד לכל חולה פיזי השוהה בכל בית חולים כללי, שפגיעה בו גוררת מיד התייצבות בני משפחה, ואף משטרה ועורך דין, אנו איננו עוד אזרחים הזכאים לשירותים אלמנטריים. אפילו אם אנו מאושפזים מרצון, אפילו אם אנו מתייסרים אך צלולי דעת, לא נקבל רמה סבירה, ואפילו לא מינימלית, של ביטחון אישי דווקא כאשר אנו זקוקים לו יותר מכול. זכרו: אתם בעלי זכויות כאזרחי מדינת ישראל כל עוד לא עברתם את סף המחלקה הסגורה.

במדינת ישראל נרשמים כ-15 אלף אשפוזים פסיכיאטריים בשנה. פחות מ- 25 אחוז מתוכם הם אשפוזים כפויים, וכ-75 אחוז לכל הפחות הם אשפוזים בהסכמה. אפילו אם רק 10 אחוז מסך המתאשפזים בכל שנה סובלים במהלך האשפוז מהתנאים הפיזיים ו/או האנושיים, הרי שמדובר בכ-1,500 בני אדם בשנה, שנפגעים במסגרת הרפואית שתפקידה להיטיב עמם.

הפסיכיאטריה: טובה או רעה

ברור לגמרי שאין שום מערכת אנושית המונה אלפי אנשי מקצוע היכולה להתנהל באפס מחדלים ותקלות. אך רק בשנים האחרונות היינו עדים, ממקצת השערוריות שכן עשו דרכן לתקשורת, לדוגמאות חמורות. כך למשל הפעילות "הטיפולית" המזעזעת בבית החולים הפסיכיאטרי טירת הכרמל שנחשפה בתוכנית כלבוטק ב- 2008, המקרה הבלתי נתפס והבלתי ייאמן על אודות מטופלת שילדה בחדר הבידוד של המחלקה הפסיכיאטרית בבי"ח הדסה, והחשיפה של המתרחש "בחלונות הגבוהים" של משרד הבריאות עם הפרסום על כך שהמשרד מסתיר דו"ח על המוסדות הפסיכיאטריים.

> כך הפכתי ללקוחה שבויה של "סל שיקום"

"אתם בעלי זכויות כאזרחי מדינת ישראל כל עוד לא עברתם את סף המחלקה הסגורה". בית חולים פסיכיאטרי. אילוסטרציה. (צילום: Freaktography, פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

"אתם בעלי זכויות כאזרחי מדינת ישראל כל עוד לא עברתם את סף המחלקה הסגורה". בית חולים פסיכיאטרי. אילוסטרציה. (צילום: Freaktography, פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

כתבה לנו בטרוניה מישהי במהלך דיון בפייסבוק: אינכם רואים שיש הרבה מאוד אור במערכת בריאות הנפש? ומה נענה לה? הרי זה נשמע כל כך נכון. איך באמת פספסנו את האור הגדול והנפלא הזה? אבל השואלת שכחה פרט קטן אחד: כאשר בודקים את מוסריותה של כל מערכת ביקום, השאלה המתבקשת אינה כמה אור יש בה, אלא עד כמה רב בה החושך. שהרי אם למשל נבקש לקבל אדם לעבודה, מה נבדוק? כמה שנים פעל כחוק? או שמא נתמקד בעבירותיו על החוק? כשמדובר באחוזים גבוהים יחסית של פגיעה בחולים חסרי ישע, יש לשקול מודלים חלופיים שהצליחו בעולם, כדי שיחליפו את המערכות הנוכחיות.

ודאי שיש לא מעט אור במערכת בריאות הנפש. איננו עושים דמוניזציה, חלילה. רחוק מכך, אלא שברור כי השיפוט לשבט או לחסד הוא פונקציה ישירה של מידת החריגות מחוקי המדינה במערכות האשפוז. אנו עצמנו נעזרנו רבות בפסיכיאטריה, במיוחד כשהגענו למצבי קיצון מאניים או לתהומות הדיכאון או הפסיכוזה, שמהם נחלצנו באמצעות אשפוז פסיכיאטרי. אבל השאלה היא שאלה של מידתיות.

מישהי כתבה לנו דבר נכון: "הסטטיסטיקה בין טוב לרע היא הגורם שצריך להכריע". הסטטיסטיקה היא זו שיוצרת את המידתיות, והיא הולכת ומקבלת תוקף ככל שהיא סוקרת מדגם רחב יותר. כל מחקר סטטיסטי חייב להציב שאלות שעליהן הוא מבקש לענות.

שתי שאלות המפתח לגבי האשפוז הפסיכיאטרי בישראל הן: מה היקף הפעילות הטיפולית השוטפת המהווה חריגה מזכויות האדם? ומה היקף הפעילות הטיפולית השוטפת אשר מנוגדת לחוקי מדינת ישראל? תוצאותיו של מחקר סטטיסטי שכזה יכולות לתת תשובות לגבי התנהלותה של המערכת ביחס לחוקי המדינה גם אם כוונות אנשי המקצוע הן טובות לעילא ולעילא ונועדו בעיקר למקסם את הישגי הטיפול.

כדי להמחיש את נושא ה"מידתיות" נדמיין לעצמנו מחלקה פנימית בבית חולים כלשהו בארץ ונניח לצורך ההמחשה כי א) אחוז אחד מהמאושפזים במחלקה זו מתים בגלל זיהומים שמקורם בבית החולים עצמו. ב) זהו בקירוב אחוז התמותה מסיבה זאת גם ברוב המחלקות הפנימיות בכל עולם. זה אינו נתון קל, אך אין במחלקה זו כל חריגה מאחוז התמותה בעולם כולו. ואולם מה יהיה אם חלילה יתברר לכם כי במחלקה הפנימית, שבה אתם עצמכם מאושפזים, מתים כ-20 אחוז מהחולים כל שנה? האם לא תימלטו ממנה על נפשכם? ויתרה מכך, האם מחלקה כזאת רשאית להמשיך את עבודתה, או שמא יש לסגרה לאלתר?

עצב

מספרים קטנים שמביאים לטעויות ענקיות

בכל פעם אנו מופתעים מחדש לשמוע מפי צרכנים של מערכת בריאות הנפש, כמו גם מאנשי מקצוע ואף מאנשים מן השורה, שטענותינו כלפי המערכת אינן נכונות או אינן הוגנות. מטפלים אחדים אפילו התריסו בפנינו שאנו משחירים שלא בצדק את בתי החולים הפסיכיאטריים בפרט, ואת כל שירותי בריאות הנפש בכלל.

קל להם להכחיש את המצב העגום כאשר רוב התלונות לאורך 67 שנות המדינה מטויחות  בידי שומרי הסף. אשר לצרכנים, לאחר בירור קצר באשר למידת היכרותם עם המתרחש בבתי החולים הפסיכיאטריים, מתברר לרוב שטעותם נובעת מחשיפה למתרחש במחלקה אחת וגם זאת בטווח זמן קצר. כל פרט – מתמודד נפש, בן משפחה, כל אחד מהציבור הרחב – נחשף להתרחשויות קשות מעטות, כאלה שאפשר לספור לכל היותר על יד אחת. החשיפה המצומצמת של אדם מן השורה, שאותה נכנה "חשיפה במספרים קטנים", מונעת מאזרחי המדינה ראייה רחבה של התמונה הכוללת בתחום זה, שתמיד רב בו הנסתר על הנגלה. מסקנותיהם של הנחשפים "למספרים הקטנים", אלו הצופים באותם "פירורים" – זוועתיים ככל שיהיו – תמיד יחטיאו את התמונה הכוללת.

אבל המספרים הגדולים מספרים את האמת. במשך יותר משני עשורים אספנו מאות קטעי עיתונות, שדיווחו על שערוריות, מחדלים, התערבויות, התעללויות, חקירות ואף טיוחים, מצד מוסדות ומצד מטפלים בקליניקה. בהדרגה התחלנו לראות את תחום "המספרים הגדולים". כל מי שייחשף לכל הנתונים שברשותנו ייאלץ לפרש אותם בדרך חדשה.

והתמונה הגדולה מעלה שאלות קשות. כך למשל, חלק מסוים מהצוותים הסיעודיים במחלקות הסגורות – שאינו הרוב – פוגע לעתים בחולים, ואף באומללים חסרי הישע שבהם. אילו מין אנשים אלה? האם הם מתאימים לעבוד עם נפגעי נפש? אין ספק שאחת הדוגמאות המצמררות מני רבות היא זו של האח הסיעודי המתעלל מאברבנאל והנה עוד דוגמה ועוד דוגמה.

ומכאן עולות תהיות נוספות ומטרידות: מדוע במקרים כאלה הצוות הבכיר בבתי החולים הפסיכיאטרים משתף פעולה בשתיקה, ומתיר חריגות משמעותיות מהחוק? מדוע הצוותים הזוטרים והבכירים גם יחד אינם חוששים מתלונות? אח או אחות סיעודיים אינם יכולים להתעלל באופן סדרתי בלי הסכמה בשתיקה של הקולגות, ולא רק הזוטרים.

איך אפשר להסביר מצב שבו שאלפי האנשים שהלכו ללמוד מקצועות טיפוליים, מתוך רצון להיטיב, מתקרנפים לאחר כמה שנים של עבודה בשטח והופכים למשתפי פעולה בשתיקה עם המתעללים במטופלים? מדוע מנהלי בתי חולים אינם מכנסים את כל אנשי הצוות ומאיימים עליהם, וגם מקיימים, שיעיפו לאלתר כל מי שלא ינהג כראוי במאושפזים?

ואיך אפשר להסביר את העובדה המתמיהה שמקצועות הרפואה ומוסדות החוק והמשפט במדינת ישראל לא תרמו לשיפור המצב לאורך השנים ועמדו מנגד? להלן רשימת הגופים החלקית: האגודה לזכויות החולה, האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם – כל אלה קיבלו לאורך שנים פניות חוזרות ונשנות.

ב-1956 נוסד בית החולים הפסיכיאטרי "שלוותה" המוכיח שיש אפשרות לנהל בית חולים בדרכי נועם בלי לפגום בשירות המקצועי. מדובר בבית חולים מטופח ומתוחזק היטב שבו גם במחלקות הקשות ביותר לא ממהרים לקשור מאושפזים ושומרים על כבודם. מדוע זה 58 שנה לא קם עוד בית חולים דומה? מדוע לא שכפלו את "פיילוט-שלוותה"?

> למה לא שמעתם על מאבק נכי הנפש לשוויון ושכר מינימום

הכניסה לבית החולים הפסיכיאטרי "שלוותה" (צילום: ORI, ויקימדיה)

הכניסה לבית החולים הפסיכיאטרי "שלוותה" (צילום: ORI, ויקימדיה)

שורש כל הרע

שורש כל רע הוא תנאי האשפוז הבסיסיים על כל ההשלכות הנובעות מהם, המחבלים באופן משמעותי ביכולת להרתיע את הצוותים הבכירים והזוטרים כאחד מפני ביצוע עבירות על חוקי מדינת ישראל; בין אם העבירות הן חלק מטיפולים מקצועיים בעלי כוונות נעלות (ע"ע הספר "בגנות הפסיכותרפיה") ובין אם מדובר בפשיעה ממש:

א. החושך – אי ידיעת המתרחש יום יום ושעה שעה בחשכת המחלקות הסגורות
ב. היעדר פיקוח חיצוני
ג. טיוחי תלונות ופרשיות שלמות בנימוק של חיסיון רפואי וביטול עדויות המאושפזים
ד. התלונות הן קצה הקרחון כי מפחד ומחולשה רק מתי מעט מתלוננים
ה. אי קבלת אחריות מנהלית מצד הבכירים
ו. שיתוף הפעולה שבשתיקה של כל הצוותים הנחשב לעבירה פלילית

הצרה היא שלפי נוהלי מדינת ישראל וחוקיה, משרד הבריאות מפקח ביד רמה על המוסדות הרפואיים, ומשרד הרווחה – על מוסדות הרווחה, והחתולים שומרים היטב על השמנת. המוסד נווה יעקב הוא רק דוגמית שחוללה סערה תקשורתית, המלמדת על כלל המערכת שאינה מפוקחת באופן יעיל.

אבל הכלב לא קבור בעצם היחס המכאיב לאנשים חולים, אלא בתדירות הבלתי נסבלת בהם אנו נתקלים בכך במערכת שחרתה על דגלה לאסוף את השברים של הרצוצים. המצב בשטח הוא הרבה מעבר למה שאפשר לסבול במדינה מודרנית ומתוקנת, וזה בלשון המעטה שבהמעטה.

המתמטיקה מסמנת בבירור עתיד מר למתמודדי הנפש, עתיד נשכח ונזנח מלבבות, ומלמדת שזה בדיוק יהיה מצבנו גם בשנים הבאות. כלבי שמירה נדירים ימשיכו לנבוח במלוא גרונם הניחר והקרוע, והשיירה כהרגלה בקודש תמשיך לעבור: אטומת לב, חסרת מצפון, ובעיקר אימפוטנטית ביחס למצוקתנו, ומה שהיה הוא שיהיה לתפארת מדינת ישראל.

איך לתקן את המעוות?

לא בלתי סביר להניח כי גם ברגע זה מכאיבים למישהו בחשכת המחלקות הסגורות; מישהו שגורלו מעניין את מדינת ישראל כקליפת השום. כך המדינה נותנת (עוד) דוגמה רעה ומסר אנטי-מוסרי כבר למעלה משישה עשורים ברציפות.

עם זאת, לא נשפוך את התינוק עם מי האמבטיה. לבנו עם כל מאות אנשי המקצוע הטובים, אלה המצויים בין הפטיש לסדן, העושים את מלאכתם נאמנה בתנאים קשים בתוככי המוסדות. לדעתנו חלקם לפחות היו רוצים עד מאוד שאור השמש יחטא ויאיר את החשיכה הבלתי נראית לעין הציבור.

לאחר 67 שנה של קיפאון לא יתרחש כל שינוי משמעותי ללא התערבות נחושה מצד הרשות המחוקקת. הכנסת צריכה להוביל מהלכים כדי להוביל את המוסדות המטפלים לעלות על דרך טובה והומאנית: לחוקק חוק פיקוח חיצוני שישמור בראש ובראשונה על זכויות החולה, ויחייב פיקוח חיצוני וניטרלי שיעלה על פני השטח ללא משוא פנים את מה שמנסים להסתיר; לחוקק חוק שיחייב התקנת מצלמות (הביטחון האישי מול צנעת הפרט – הראשון מטה את הכף), שיהיו נתונות לפיקוח משטרתי בלעדי, או לפיקוחו הבלעדי של גוף חיצוני ובלתי תלוי כדי לאפשר פיקוח חיצוני יעיל; לחוקק חוק שיחייב מתן זכות בחירה אמתית בין המוסדות, כדי ליצור תחרות בין בתי החולים.

צביאל רופא ודליה וירצברג־רופא הם מתמודדי נפש ופעילים למען זכויות מתמודדי נפש.

>  ארבעים שנה ליום שבו נשות איסלנד יצאו לשביתה ושינו את פני מדינתן

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
הנהג מוחמד עבאסי מותקף על ידי נוסעים "נהג לא עולה לאוטובוס מבלי לדאוג לאמצעי להגנה עצמית" (צילום מסך)

הנהג מוחמד עבאסי מותקף על ידי נוסעים "נהג לא עולה לאוטובוס מבלי לדאוג לאמצעי להגנה עצמית" (צילום מסך)

נהגי אוטובוס בירושלים: "אתה יוצא לעבודה ולא יודע אם תחזור"

נהגי "אגד תעבורה" באזור ירושלים, רובם ערבים, נתונים לאלימות וגזענות מצד נוסעים. "זה ייגמר ברצח", הם חוששים. העדויות מצטברות וכך גם הנפגעים, אבל תלונות שהוגשו למשטרה נסגרו מחוסר עניין לציבור. משרד התחבורה: לא מכירים את התופעה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf