הפרח ש(כמעט) סיכן את מצעד הדגלים בירושלים

אנשי "תג מאיר" חילקו פרחים לתושבים הפלסטינים, חברי "ירושלים לא שותקת לגזענות" הפגינו בכיכר ספרא, בשער שכם פרשים דהרו אחרי ילדים, ורק שוטרת אחת היתה מוטרדת מאוד משושנה שאחזה בידה נערה צעירה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הרבה תכונה היתה אתמול בשמאל הירושלמי לקראת מצעד הדגלים של הימין: חברי "תג מאיר" תכננו חלוקת פרחים לתושבי העיר הפלסטינים בעיר העתיקה, "ירושלים לא שותקת לגזענות" קבעו הפגנה בכיכר ספרא, והתארגנות נוספת נדברה להגיע עוד קודם לכן לשער שכם, מוקד חיכוך קבוע במצעדים האלה בין הצועדים והמשטרה לבין התושבים הפלסטינים.

עברתי קודם בשער שכם. המקום הזה זכור לי כמוקד אלים במיוחד משנים קודמות, כאשר פרשים חמושים על סוסים היו מבריחים אותנו בדהרה לתוך הקהל עמוק אל תוך רחוב סלאח א-דין בכל פעם שמישהו מהמתקהלים היה צועק "תכביר!" והקהל היה עונה ב"אללהו אכבר" המוני, כי להצהיר על גדולתו של אלוהים בערבית הוא הפרה חמורה של הסדר הציבורי בירושלים.

גם הפעם התפאורה עמדה במקומה: הפרשים על סוסיהם, הפלסטינים ברחבה של שער שכם ומשני עברי הכביש מחוצה לשער, הצלמים דרוכים עם המצלמות ביד, וכמה יהודים שהגיעו למקום בסולידריות עם התושבים, מנסים להבין מה הולך לקרות עכשיו.

> אסור לשתוק מול מצעד הדגלים הגזעני ביום ירושלים

מפגין נגד מצעד הדגלים נעצר על ידי שוטרים ליד שער שכם (יותם רונן / אקטיבסטילס)

מפגין נגד מצעד הדגלים נעצר על ידי שוטרים ליד שער שכם (יותם רונן / אקטיבסטילס)

וזה לא כל כך פשוט, להבין מה קורה בתוך הכאוס הזה. לא ברור מתי ומדוע מחליטים השוטרים לפזר פתאום את הקהל מתוך רחבת השער, לא ברור מתי הם מחליטים לרדוף בדהרה על סוסיהם אחרי קומץ ילדים שגילם לא עלה בשום אופן על 8-9 שנים, לא ברור מתי ולמה הם מחליטים לאסור על עמידה בצדו האחד של הכביש, ואחר כך בצדו האחר. התחושה היא שהם שם, ועל כן הם חייבים לעשות משהו כדי להצדיק את נוכחותם. ובתוך אלה מגיעות קבוצות הצועדים העליזים, שיכורים משמחה ונוטפים אדנותיות, נותנים את ההצגה הקטנה שלהם מול המצלמות, וממשיכים הלאה. והתושבים הפלסטינים מסתכלים עליהם מתוך המכלאות אליהן נדחקו ועושים את הדבר היחיד שהם יכולים לעשות, "אללהו אכבר", וכן, גם שירת "חייבר חייבר יא יהוד", בתקווה שמי שאמור להבין את המסר, יבין.

ובתוך הייאוש המר הזה שתי נשים אמיצות, האחת קשישה פלסטינית שהקפידה להיצמד לשוטרים עם דגל פלסטין קטן ביד, מניפה אותו מולם בהתרסה נחושה, וזהבה גרינפלד הנפלאה, שעמדה שם לאורך כל הזמן והזכירה לשוטרים בקול ובאומץ לב בלתי רגיל כמה אמיתות בסיסיות על מוסר, על צדק, ועל אנושיות.

> לקראת מצעד הדגלים: המשטרה פוגעת בפרנסת הסוחרים ברובע המוסלמי

קשישה פלסטינית שהקפידה להיצמד לשוטרים עם דגל פלסטין קטן ביד (אורלי נוי)

קשישה פלסטינית שהקפידה להיצמד לשוטרים עם דגל פלסטין קטן ביד (אורלי נוי)

משם המשכתי לכיוון כיכר ספרא, שם התקיימה הפגנת "ירושלים לא שותקת לגזענות" נגד צעדת הדגלים; הליכה שנמשכה יותר מן הנדרש כיוון שהדרך לכיכר צה"ל נחסמה בידי המשטרה. בדרך לתחנה המרכזית הפלסטינית עוד הייתי צריכה להיצמד מדי פעם בבהלה אל הקיר ולפנות דרך לסוסים הדוהרים בעקבות שניים-שלושה נערים נמלטים, מבוהלת מדי מכדי לשלוף מצלמה ולצלם.

כשהגעתי סוף סוף את הכיכר, המראה היה מהמם: עשרות אלפי צעירות וצעירים בחולצות לבנות מילאו את המרחב: מחובקים, רוקדים, שרים, וגם צובאים על המחסומים שתחמו את ההפגנה הקטנה שלנו על המדרגות האחוריות של מתחם כיכר ספרא.

הנעורים… הנעורים… הצעירים כמו נבראים מבויישים, אבל קיומם אוצר כוח וכישרון בלתי רגילים, שעלולים להופכם במהירות נדירה ליצורים הכי נבזיים על פני האדמה. יצורים שלאורך ההיסטוריה לא בחלו בשום מעשה ובשום פשע. אולי בהסתמך על היכולת הזאת מטילים עליהם תמיד לבצע את הפשעים הכי נתעבים בהיסטוריה, משימה שהצעירים הוכיחו שוב ושוב שהם מצטיינים בה.
איזה תפקיד! אבל… מה איתנו? אנחנו, שבמודע או שלא במודע שולחים את החימר הרך הזה לרחובות כך שייפול כחומר ביד היוצר בידי סוחרי הרשע, ומחכים שאותו חימר שנחטף מאיתנו יחזור בצורת חרב שתאיים על צווארינו?

המילים האלה של הסופר האיראני מחמוד דולת-אבאדי הדהדו לי בראש כשראיתי את אלפי הנערים בחולצות הלבנות מקיפים את ברוך מרזל, ואחר כך נושאים אותו על כתפיהם בשירה. ורק דבר אחד לא הצלחתי להבין: למה הנוכחות שלנו שם, קומץ קטן ובטל בהשוואה אליהם, כל כך הטריפה עליהם את הדעת? הרי המלחמה הזו הוכרעה כבר מזמן, ההווה וגם העתיד שייכים למרזל ולגופשטיין, כיכר צה"ל מלאה בכם להתפקע, זה יום חגכם. למה לטרוח לעמוד מולנו ולבזבז עלינו שירים וסיסמאות?

ובעניין השירים והסיסמאות, הערה-עצמית לשמאל: אמנם הפסדנו במלחמה ובכל קרבותיה, אבל להתחרות במתנחלים בשירת "ירושלים של זהב" זה באמת להיכנע בלי סטייל. צריך להודות שאנחנו בבעיה פה: לפלסטינים הסיסמאות והשירים שלהם, אצל המתנחלים כל פסוק בתורה מולחן, ורק אנחנו נשארנו עם משהו-משהו-לא-לגזענות, שצועקת מישהי במגאפון וחוזרים אחריה רק השורה וחצי שמסביבה. והיה גם מפגין אחד שנופף בלהט בדגל ישראל, מחווה שהיתה מוזרה ואף מטרידה בעיני בהתחלה, אבל כשראיתי שזה הדבר היחיד שבאמת מוציא את הצד השני מהכלים, חשבתי שגם לנו מגיעות אולי השמחות-לאיד הקטנות והעצובות שלנו, מדי פעם. והעלו בי חיוך מר גם הנערות ששרו בחדווה "מוות לערבים", וכשנתקלו במבטו הנוזף של השוטר מיהרו לתקן ל"מוות למחבלים", באותה חדווה.

> אלימות משטרתית בצעדה נגד פינויי בתים בירושלים המזרחית

ירושלים לא שותקת לגזענות. (קרן מנור/אקטיבסטילס)

ירושלים לא שותקת לגזענות. (קרן מנור/אקטיבסטילס)

מאחורי עמדו בתי הבכורה שלא ידעתי שתהיה שם בכלל, וחברה שלה שהחזיקה ביד שושנה אדומה ויפה, אולי רמז לפרחים שחילקו אנשי תג מאיר לתושבים הפלסטינים. ופתאום שוטרת אחת פילסה את דרכה אל הנערה עם הפרח בנחישות, קראה לה אליה ואמרה לה "את לא זורקת את הפרח הזה על אף אחד, את שומעת? את חוזרת איתו הביתה. ברור?"
וכך נערה אחת חזרה הביתה עם פרח שלא התכוונה לזרוק על איש, פרח אחד פחות עבודה למנקי הרחובות שיעבדו ודאי שעות נוספות כדי לנקות את ירושלים פעם נוספת מהטינופת שזרקו בה מבקרים שנשארו הרבה מעבר למה שהיה ראוי. מזעזע איך אורחים בירושלים אף פעם לא מבינים מתי הזמן לעזוב.

> ירושלים זקוקה לפיתרון מדיני, ולא להתערות מדומיינת של הפלסטינים

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

סרי נוסייבה: טעיתי, אולי הציונות לא מסוגלת לעשות שלום

עשרות שנים היה סרי נוסייבה מעורב בשיחות עם ישראלים. עכשיו הוא עושה חשבון נפש. ערפאת, וגם אני - אומר נוסייבה - האמנו שדו קיום בין הציונות לתנועה הלאומית הפלסטינית אפשרי. אני כבר לא בטוח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf