שלא יעבדו עליכם: אין קשר בין הפרטת החינוך לבין חינוך פרטי

חינוך פרטי מעביר כסף פרטי לתוך מערכת החינוך ומשפר אותה לרוב. הפרטת החינוך, לעומת זאת, מוציאה כסף ציבורי לידיים פרטיות ופוגעת במורים ובתלמידים כאחד

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אחד האתגרים בכתיבה ובשיחה על חינוך הוא עמימות המושגים. העמימות אינה יד המקרה, אלא כלי שמשרת את מנהלי החינוך על מנת להשיג תמיכה ציבורית במהלכים שאינם בהכרח לטובת הציבור. כזה הוא הסיפור של הפרטת החינוך, שזוכה לתמיכה לא מעטה בזכות הקשרו הסמנטי לחינוך הפרטי ולדימוי החיובי והאיכותי שלו.

חינוך פרטי: מבצר של המעמדות הגבוהים

מערכות חינוך ממלכתיות, כלומר מטעם המדינה, התפתחו במדינות מערב אירופה וצפון אמריקה בשלהי המאה ה-18. שאר מדינות העולם הלכו בעקבותיהן, גם אם לאט. מדינות אפריקה והמזרח התיכון היו האחרונות לקבוע חינוך חובה מטעם המדינה במחצית המאה ה-20. רגע לפני שהמדינות לקחו אחריות על החינוך, פעלו בהן שתי מערכות עתיקות יומין: חינוך דתי וחינוך פרטי לילדי העשירים.

מוסדות החינוך הדתיים (בכל הדתות) שאפו, על פי רוב, לרסן את הילדים ולאחד את כולם בדרך האמת היחידה, כל דת והאמת שלה. עיקר הלימוד בהם היה שינון של כתבי הקודש.
חינוך ילדי העשירים החל עוד ביוון העתיקה. בבתי הספר האלה התגבשה תוכנית לימודים שכללה את האומנויות החופשיות, בדרך כלל שבע מהן: גרמטיקה (דקדוק), רטוריקה, לוגיקה, אריתמטיקה (חשבון), גיאומטריה, אסטרונומיה ומוזיקה.

לא תאמינו, אבל הכינוי "חופשיות" לא מתייחס למהותם של התכנים הנלמדים אלא דווקא לכך שרק אנשים חופשיים, כלומר עשירים, היו ראויים ללימודים אלה.

כאשר קבעו המדינות את חובת החינוך הממלכתי האחיד לכל ילדי המדינה, הן נאלצו לאפשר למוסדות הדת ולעשירי הארץ לשמור על זכותם לחינוך נבדל לילדיהם. עניין של יחסי כוחות פוליטיים. וכך כמעט בכל המדינות נוצרו שלושה מסלולי חינוך: חינוך ממלכתי המוני לכלל הילדים, חינוך דתי וחינוך פרטי של בני העשירים.

כך קרה גם בישראל, שהתירה לצד החינוך הממלכתי (החילוני והדתי) מסלולי חינוך שהוגדרו כ- "מוכר שאינו רשמי". כלומר מוכר על ידי המדינה לצורך חוק חינוך חובה, אבל אינו מטעם המדינה.

> המהפכה של פירון: איך לקחת כסף מעניים ולצאת חברתי 

המכון לחינוך דמורקטי בסמינר הקיבוצים (דליק כלבלב CC BY-SA 3.0)

חינוך דמוקרטי הוא חינוך פרטי, לעשירים בלבד, אבל חינוך עם ערך וערכים. המכון לחינוך דמורקטי בסמינר הקיבוצים (אילוסטרציה: דליק כלבלב CC BY-SA 3.0)

יש עוד טוויסט קטן בעלילה שחשוב להזכיר. מאז ומעולם היו מחנכים שהחזיקו בגישות חינוכיות אחרות מזאת השמרנית. אני מציע לקרוא להן בהכללה "חינוך חופשי". זאת משום שבשונה ממגמת ההאחדה של החינוך השמרני (הדתי והממלכתי), החינוך האחר מציע חופש. חופש למורים להורות כהבנתם וחופש לתלמידים ללמוד בדרכם. גישה זאת נוסחה לראשונה בידי המחנך הצ'כי יוהאן קומניוס, כבר בראשית המאה ה-17, ומתוכה התפתחו זרמים שונים המוכרים בשמות כגון חינוך פרוגרסיבי, חינוך דמוקרטי, חינוך מונטסורי, חינוך בדרך הטבע או בדרך הילד ועוד.

מי שרצה שילדיו ילמדו בבתי ספר חופשיים, נאלץ לייסד בתי ספר פרטיים, ולממן אותם בכסף פרטי. כמובן שהחינוך החופשי זמין רק לבני המעמדות הגבוהים, משום שההורים ערים יותר לאפשרויות השונות של חינוך הילדים, ומשום שיש להם את הכסף לממן אותו. זאת הסיבה שהחינוך הפרטי נתפס בדרך כלל כחינוך טוב יותר: הוא מתקיים בכיתות קטנות יותר, עם מורים מוכשרים יותר, בעזרת עזרים משכוללים יותר ובגישות חינוכיות מיוחדות יותר.

לצד הדימוי החיובי זוכה החינוך הפרטי לביקורת כיוון שהוא אליטיסטי. כלומר, זמין רק לחלק מהאוכלוסייה, מושך אליו את מיטב המורות והמורים, ומגדיל את הפערים בין הילדים בחברה.

הפרטת החינוך: כסף ציבורי לידיים פרטיות

עניין הפרטת החינוך הוא רעיון מאוחר הרבה יותר, תוצר של עשרות השנים האחרונות. להפרטה שני יסודות: האחד הוא השקפת עולם כלכלית-ימנית, לפיה המגזר הציבורי (הממשלה) הוא בזבזני ובלתי יעיל, ולכן ראוי להעביר את מירב התקציבים והתפקידים לשוק החופשי. היסוד השני הוא העובדה שבחינוך מסתובב הרבה מאוד כסף. תקציב החינוך (הממשלתי) בישראל עבר כבר את סף ה-40 מיליארד שקל בשנה. ההוצאה הלאומית לחינוך, הכוללת את תקציב המדינה וכל הוצאות משקי הבית בתחום, עלתה כבר מעבר ל-80 מיליארד שקלים בשנה. תחום שיש בו כל כך הרבה כסף מושך אליו אנשי עסקים, שרוצים להרוויח ולו מעט מתוך העוגה הענקית הזאת.

הרעיון הגדול של הפרטת החינוך נוסח בידי פרופ' מילטון פרידמן, והוא בקיצור זה: המדינה תעביר לחברות פרטיות את תקציב החינוך, החברות הפרטיות ינהלו את בתי הספר, וכוחות השוק יבטיחו שהחינוך יהיה מצוין. זהו.

בפועל ההפרטה מקבלת ביטוי בכך שתאגידים (חברות או עמותות) מבצעים עבור משרד החינוך את מה שהוא היה אמור לבצע. למשל חברות כוח אדם שמעסיקות מורים, הוצאות ספרים שכותבות ומפיצות ספרי לימוד, קבלני אחיות, קבלני מבחנים ואבחונים, קבלני פיקוח וחברות פרטיות שמתמחות בניהול בתי ספר.

בישראל התבססו מספר תאגידים שהתמחו בזכייה במכרזים של משרד החינוך. כאלה הם מרמנת, עתיד, אורט, קרב, פמי-פרימיום ועוד. בפוסט בחדר המצב הראתי כיצד קרן קרב (עמותת קרב יוזמות חינוכיות) "תרמה" 11 מיליון שקלים למערכת החינוך והרוויחה מכך 80 מיליון שקלים, מה שאיפשר למנהל שלה לקחת הביתה 66,000 שקלים בחודש, עם עוד סיבוב דרך המנהלת של חברת מרמנת, שהרוויחה 72,000 שקלים בחודש.

ההפרטה רק מדרדרת

העברה של כסף ציבורי לכיסם הפרטי של מנהלי התאגידים היא שאלה של צדק חברתי. בנוסף עולה שאלה לגבי התועלת החינוכית במהלך כזה. אני רוצה להציע שהפרטת החינוך, באופן מובנה, מרעה את התנאים של החינוך (של המוצר החינוכי). זה לא בגלל שהתאגידים אינם מבינים בחינוך, או בגלל שכוונתם זדונית, אלא משום שעל בסיס אותו תקציב (שהיה בידי הממשלה) יש כעת גורם נוסף שחייב להרוויח כסף – התאגיד. אם הוא לא ירוויח הוא פשוט לא יתקיים (שוק חופשי, כמובן).

הרווח של התאגיד מושג, למשל, על ידי הרעת תנאי העסקה של המורות והמורים. מורי הקבלן מקבלים שכר נמוך לשעה, הם מקבלים כסף רק עבור שעות שבוצעו בפועל, למרות שהתאגיד מקבל תקציב להפעלת כל שעות הלימוד המתוכננות, והם אינם מקבלים את מלוא הזכויות הסוציאליות כגון צבירת ותק, וזאת באמצעות תרגילים של פיטורים מדי שנה.

מקור רווח נוסף לתאגיד הוא בהגדלת מספר מקבלי השירות לכל יחידה. דוגמה לכך מהווה הפרטת שירותי הרפואה בבתי הספר. בטרם ההפרטה היה בישראל תקן של אחות אחת לכל 1,600 תלמידים. לאחר ההפרטה נמחק התקן (כדי לא להפריע לתאגיד להרוויח כסף) והנורמה היא אחות לכל 5,000 תלמידים.

שיאה של הפרטת החינוך הוא בהעברת ניהול בתי הספר לידי תאגידים. ישראל נמצאת בתחילתו של שלב זה – ביוזמת שי פירון, שהתיר לחברה פרטית לנהל את בית הספר "ידע" בקריית ביאליק. לבתי ספר בניהול פרטי מותר להרוויח כסף נוסף, מאין שרק ירצו, בנוסף לחלקם בתקציב החינוך הממשלתי. אחד ממקורות הרווח הפשוטים ביותר הוא תשלומי ההורים.

כך הופך בית הספר המופרט לשווה ערך לבית הספר הפרטי: תלמידים יכולים להירשם אליו, אם יש להוריהם מספיק כסף לכך. אולם בעוד בית הספר הפרטי עושה זאת בשם אידאולוגיה חינוכית כלשהי, הרי בית הספר המופרט עושה זאת בשם הרווח הכספי של התאגיד המנהל.

כללו של דבר, הפרטת החינוך מעבירה כסף שלי ושלך לידיים פרטיות, פוגעת במוצר החינוכי וממיינת את התלמידים על פי מעמדם החברתי-כלכלי של הוריהם. אין בהפרטת החינוך שום דבר חיובי שלכאורה ניתן לדמיין בשל הקרבה המילולית למונח חינוך פרטי.

> חינוך ועוני: להשקיע בהורים ולא בילדיהם

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הנוסעים הפלסטינים הקבועים של הקו כבר מתורגלים, ויורדים ממנו מיד כשהאוטובוס עוצר בכניסה לבית החולים והמאבטח עולה. מאבטח של בי"ח ברזילי על קו 18 (צילום: יהודית)

מחאה נגד בי"ח ברזילי: בטלו את הבידוק המפלה בין ערבים ויהודים

לאחר חשיפת "שיחה מקומית": ארגוני זכויות אדם ואלפי פעילים פנו להנהלת ברזילי ולמשרד הבריאות במחאה על נוהל הבידוק המפלה בין נוסעים יהודים וערבים בכניסה לביה"ח. "התנהלות שאין לה מקום בהיותה גזענית, משפילה ומבזה"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf