הפתרון שמציע משרד החינוך לילדים הבדואים גרוע כמעט כמו הבעיה

מאת |

משרד החינוך לא נערך מבעוד מועד להרחבת חוק חינוך חובה לילדים מגיל 3 ביישובים הבדואים בנגב. כעת מבקש המשרד לתקן את המחדל באמצעים לא אפקטיביים שעלולים אף לסכן את חיי הילדים

כותבים אורחים: עטייה אל-אעסם ועופר דגן

שנת הלימודים נפתחה השבוע ולכ-5000 ילדים ערבים בדואים בנגב בגילאי חינוך חובה עדיין אין גן ילדים ביישוב שלהם. הנתון הזה מלווה אותנו זו השנה השלישית ברציפות, מאז הוחל חוק חינוך חובה מגיל 3. משרד החינוך פועל כדי להסיע את הילדים האלה מרחקים ארוכים עד למרכזי השירותים בהם פועלים כיום גני ילדים. אולם קיים פתרון אחר, בטיחותי יותר, נכון יותר מבחינה פדגוגית, ושוויוני יותר.

אבל לפני כן, איך הגענו למצב הזה?

במשך שנים ארוכות בהן חוק חינוך חובה חל רק מגיל 5, משרד החינוך הקים בתי ספר וחטיבות ביניים בכפרים הערבים הבדואים בנגב. משנת 1961 ועד שנת 2012 הוקמו 77 בתי ספר המיועדים לחברה הערבית הבדואית בנגב. בתי הספר הוקמו ב-7 העיירות הבדואיות, ב-11 הכפרים המוכרים הנכללים במועצות אל-קסום ונווה מדבר, וגם ב-7 כפרים לא מוכרים. הפריסה של בתי הספר והשימוש במערך הסעות רחב היקף אפשרו למדינה להנגיש שירותי חינוך בגילאי בתי הספר לכלל האוכלוסייה, גם בכפרים הלא מוכרים.

במהלך השנים הוקמו בצמוד לבתי הספר גם אשכולות גני ילדים. אולם בעוד שבגילאי בית הספר ניתן להשתמש בהסעות ילדים, הרי שנהלי משרד החינוך מורים להימנע מהסעות ילדים מתחת לגיל 5 משיקולי בטיחות. כך נוצר מצב שילדים רבים מאוד בחברה הערבית הבדואית בנגב, ובמיוחד אלה המתגוררים בכפרים הלא מוכרים, נכנסים למערכת החינוך רק בכיתה א' או במקרה הטוב בגיל 5. המציאות הזו הייתה לא שוויונית, והיא יצרה פערים חברתיים עמוקים בין החברה הערבית הבדואית לכלל החברה, ואף בתוך החברה הבדואית, אך עד לפני שנתיים היא הייתה חוקית.

עם תחילת שנת הלימודים תשע"ו הוחל במלואו חוק חינוך חובה מגיל 3, שמחייב את הממשלה להנגיש שירותי חינוך לכלל הילדים החל מגיל זה, ומחייב את ההורים לרשום את ילדיהם למסגרות החינוך. משרד החינוך, שלא נערך לקראת מועד החלת החוק להרחבת שירותי החינוך בחברה הערבית הבדואית בנגב, מצא את עצמו מול עתירה שהגישו מרכז עדאלה ותושבי הכפר אל-סרה לבית המשפט, בדרישה להנגיש שירותי חינוך לילדי הכפר. הדרישה של תושבי אל-סרה שיקפה בעיה רחבה הרבה יותר מזו של תושבי הכפר – המועצות האזוריות אל-קסום ונווה מדבר מספקות היום שירותי חינוך ל-11 כפרים מוכרים בהם מופעלים גני ילדים, ובנוסף, ל-35 כפרים לא מוכרים, שרק ב-10 מהם פועלים גני ילדים. במציאות זו נותרים תושביהם של 25 כפרים ללא מסגרות חינוכיות נגישות לילדיהם.

בפני משרד החינוך עמדו שני פתרונות אפשריים לבעיה זו – להקים גני ילדים ביישובים בהם חסרים המסגרות, או להקים את גני הילדים באותם יישובים בהם כבר קיימים גני ילדים, ולהסיע את הילדים לגנים.

מה הפתרון שמציע משרד החינוך לבעיה?

בתגובה לעתירה ובעקבות דיונים שנערכו בשנה האחרונה בוועדת החינוך בכנסת, הודיע משרד החינוך על התוכנית שלו לפתרון הבעיה – המשרד יבנה גני ילדים נוספים באותם כפרים בהם כבר קיימים גנים, ויממן הסעות ל-5000 הילדים שלא הגיעו עד היום לגני הילדים. התוכנית תוקצבה ב-50 מליון שקלים, ויישומה מתחיל בימים אלה.

אנחנו טוענים שפתרון זה הוא בעייתי מאוד ממספר סיבות עיקריות. ראשית, מבחינה בטיחותית  – עד היום נמנע משרד החינוך מהפעלת הסעות מתחת לגיל 5 משיקולי בטיחות. כעת בוחר המשרד לשנות נוהל זה דווקא במקום בו תשתית ההסעות היא הגרועה ביותר בארץ. כל ההסעות מהכפרים הלא מוכרים יתבצעו בדרכי עפר משובשות, ללא תחנות איסוף והורדת תלמידים בכפרים, ובחלק מהמקרים גם ללא תחנות איסוף והורדה בגני הילדים. לפני כשנה נהרגה ילדה בת שבע, תושבת הכפר אל-זערורה, לאחר שירדה מהסעת ילדים במקום בו לא הייתה תחנה מסודרת, ורכב ההסעות שלא הבחין בה דרס אותה. כעת הולכים למצוא את עצמם אלפי ילדים בגילאי 3-5 בסכנות דומות באופן יומיומי.

שנית, מבחינה תכנונית – נהלי מינהל התכנון (שנכתבו בשיתוף משרד החינוך) ממליצים להקים גני ילדים במרחק של עד 500 מטרים ממקום המגורים. במקרה זה משרד החינוך מקים את גני הילדים במרחק קילומטרים רבים ממקום מגוריהם של 5000 ילדים, באופן שמפלה אותם מילדים אחרים בישראל.

ולבסוף, מבחינה פדגוגית חינוכית – מה הסיכוי שילדים שנוסעים בכל יום במשך שעה בדרכי עפר משובשות יצליחו לתפקד ולהגיע להישגים באופן דומה לילדים שנמצאים במרחק הליכה מגני הילדים? כנראה שלא גבוה. את הפערים שנוצרים בגיל זה יהיה קשה מאוד לסגור בהמשך. כבר היום שיעורי הנשירה מבתי הספר בחברה הערבית הבדואית בנגב הם הגבוהים בארץ, והפתרון שמציע כעת משרד החינוך עשוי לקבע את הפער בין ילדים אלה לשאר החברה.

> ההזנחה הקשה של ירושלים המזרחית לא קשורה לתקציבים אלא לפוליטיקה

עד היום נמנע משרד החינוך מהפעלת הסעות מתחת לגיל 5 משיקולי בטיחות. כעת בוחר המשרד לשנות נוהל זה דווקא במקום בו תשתית ההסעות היא הגרועה ביותר בארץ. ילדות בדואיות משחקות באזור מצפה רמון (קובי גדעון/פלאש90)

מה הפתרון ההולם לבעיה?

הפתרון שמקדם היום משרד החינוך אינו הדרך היחידה לענות לבעיה הקשה. קיים פתרון בטוח, שוויוני וראוי יותר למחסור בנגישות לגני ילדים בחברה הערבית הבדואית בנגב. הפתרון הוא להקים גני ילדים בכל אחד מ-25 הכפרים בהם לא קיימים גני ילדים. פעמים רבות, כתגובה להצעה הזו אנו נתקלים בטענות שמהלך זה אינו אפשרי משום שלא ניתן להוציא היתרי בניה בכפרים שאין להם תוכניות מתאר. אולם לא רק שהדבר חוקי ואפשרי, אלא שהמדינה כבר עשתה זאת בעבר – תיקון 40 לתוכנית המתאר המחוזית במחוז הדרום מאפשר להקים מבנים יבילים שיספקו שירותי חינוך במקומות שאין להם תוכנית מתאר יישובית. התיקון הזה נוצר במיוחד כדי לספק שירותי חינוך לכפרים הלא מוכרים בנגב. בעבר המדינה עשתה שימוש בתיקון כדי להקים בתי ספר יסודיים ב-7 כפרים לא מוכרים ורק לאחרונה עשתה שימוש באותו התיקון בדיוק כדי לבנות גן ילדים בכפר הלא מוכר רח'מה. כעת, כאשר יש צורך בהרחבת הנגישות למוסדות החינוך, ניתן להשתמש באותו תיקון כדי להקים את גני הילדים החסרים ביישובים בהם הם חסרים.

מהלך כזה יפחית למינימום ההכרחי את השימוש בהסעות, ויביא להנגשת שירותים בצורה בטוחה ושוויונית לילדים בכפרים הערבים הבדואים בנגב. עדיין לא מאוחר לקדם פתרון מקצועי ראוי וצודק לבעיה הקשה ממנה סובלת האוכלוסייה המוחלשת ביותר בישראל. כעת נותר לקוות שגם במשרד החינוך יתעשתו ויבינו זאת.

עטייה אל-אעסם הוא יו"ר המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים.

עופר דגן הוא מנהל שותף של מחלקת מדיניות שוויונית בעמותת סיכוי.

> בלי עימות לא יבוא שלום: הספר שמנסה לשבור את הסטטוס קוו

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זהו הערוץ הכללי של "שיחה מקומית", מקומם של מאמרי האורחות והאורחים שלנו, של יוזמות קבוצתיות באתר, לייב בלוגינג בארועים מיוחדים, הודעות מערכת ועוד.

נשמח לקבל הצעות לכתבות ומאמרים, תמונות וסרטונים. אפשר לקרוא את מדיניות הפרסום שלנו בעמוד האודות, ולשלוח לנו מיילים לכאן: info@mekomit.co.il

כתבות ומאמרים המתפרסמים בערוץ מייצגים את כותביהם בלבד, ולא את דעות חברות וחברי "שיחה מקומית" או את דעות העורכים.

לעמוד הכותב
נושאים קשורים
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf