הצד האנטי דמוקרטי של הצרכנות הירוקה

בשנים האחרונות נראה שהגישה הבולטת לפתרון משבר האקלים היא צרכנות מודעת. גישה זו היא גם לא ממש אפשרית וגם מדירה את מעוטי האמצעים מהתהליך הדמוקרטי. כדי שתהיה תוחלת לעתידנו נדרשת מעורבות של המוני אנשים - אך לא כצרכנים פסיביים, אלא כאזרחים פעילים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בשנים האחרונות נראה שגישה אחת מרכזית למשבר האקלים זוכה למירב תשומת הלב והלגיטימציה הציבורית: הצרכנות המודעת. בהתאם לגישה הזאת, אקטיביסטים, ארגונים, פוליטיקאים מימין ומשמאל, מוסדות המדינה ואפילו חברות נפט חצופות, כולם משדרים מסר אחיד להפתיע – אם אכפת לכם מהעתיד, תשנו את הבחירות היומיומיות שאתם עושים.

קנו אורגני, קנו מקומי, אם אתם רציניים במיוחד קנו כלי רכב חשמלי. יש מי שהולכים רחוק יותר ואומרים – קנו פחות, אל תטוסו, עברו לטבעונות ולשימוש באופניים. וכולם יפטירו פה אחד: אם לא עשיתם את כל זה – כנראה שלא אכפת לכם מהעולם, ובכלל כל המשבר הזה באשמתכם.

מוצרים אורגניים (צילום: pxhere)

לא קניתם? לא אכפת לכם מהעולם. מוצרים אורגניים (צילום: pxhere)

אכן, חלק גדול מאוד מפליטת גזי החממה הגורמים למשבר האקלים קשור לצריכה של אנשים פרטיים – על פי הערכה אחת משנת 2015, מדובר בכ-64% מהפליטות. אין ספק שצמצום הפליטה ידרוש מאתנו שינויים מרחיקי לכת – במערכות הייצור, השינוע והשיווק המעורבות בצריכה הפרטית. אך הרעיון שצרכנות מודעת של פרטים היא הכלי המרכזי שעומד לרשותנו בבואנו להביא את השינוי הזה הוא תמוה.

במשבר האקלים הקטן של שנות ה-80 וה-90, כאשר התחיל להתברר שהשימוש בגזים מסוימים מפרק את שכבת האוזון באטמוספירה המגינה עלינו מקרינת UV מסוכנת, צריכה מודעת היתה רק חלק מהפתרון. צרכנים רבים התחילו להימנע ממוצרים הפוגעים באוזון – אבל במקביל הכתיבה שורת הסכמים בינלאומיים הפסקה הדרגתית של ייצור החומרים המסוכנים עצמם. מדיניות זו, שנקבעה עוד לפני שממצאי המדע לגבי הסכנה היו חד-משמעיים, הביאה לשיקום הדרגתי של שכבת האוזון, שצפויה לחזור לשלמותה הטבעית בעשורים הקרובים.

כפי שנטען כאן בעבר לגבי צרכנות טבעונית, אפשר לזהות סוג של יחסי גומלין בין מגמות של צרכנות מודעת לבין מדיניות ציבוריות: העובדה שיותר ויותר אנשים עושים בחירה צרכנית מסוימת מכינה את השטח למדיניות ציבורית תואמת, שמגבילה את נזקי התעשיות ומעודדת את השינוי בדפוסי הצריכה. אך בהקשר של משבר האקלים, נדמה שהדגש כולו נמצא על צרכנות מודעת, ועדיין לא נראים באופק הסכמים מחייבים לסיום הדרגתי אך מוחלט של השימוש בדלקים מאובנים כמו נפט וגז, האחראים למרבית הנזק לאקלים.

לנוכח המשבר המחריף, ראוי לשאול כמה בחירה יש לנו בכלל בנוגע לפרקטיקות ההרסניות שהביאו אותנו עד הלום. כמובן שעדיף שהצריכה שלנו תהיה "ירוקה" ככל האפשר – אבל עד כמה באמת אפשר?

בעיות של נגישות וצרות של ירוקים

כדי שנוכל לבחור באפשרויות אקולוגיות, צריכים להתקיים כמה תנאים. קודם כל, צריכים להיות לנו המשאבים – זמן וכסף בעיקר – המאפשרים מרחב תמרון כלשהו בבחירות הצרכניות שלנו. בהנחה – שכלל אינה מובנת מאליה – שהמשאבים הללו קיימים, האפשרויות האקולוגיות צריכות גם להיות נגישות עבורנו פיזית במקום שבו אנחנו חיים. והתנאי הזה לא באמת מתקיים בפועל.

עגלת קניות (צילום: joey zanotti)

עד כמה המוצרים נגישים לנו? עגלת קניות (צילום: joey zanotti)

ברוב היישובים בארץ ניתן למצוא אולי מוצר מזון אורגני פה ושם, במקרה הטוב גם סבון כלים ונוזל כביסה ידידותיים לסביבה. אך גם בתל אביב – כנראה העיר המצטיינת בישראל מבחינת ההיצע לצרכן המודע, ממסעדות יוקרה טבעוניות ועד לחנויות טבע ענקיות – נדרש מאמץ לא קטן כדי להשיג את כל מוצרי הצריכה היומיומיים בגרסתם האקולוגית, אם זה בכלל אפשרי.

לפני כמה חודשים עברתי מתל אביב ללייפציג, בגרמניה, והזמינות המוגברת של מוצרים אקולוגיים מורגשת פה מאוד. זוהי עיר שבה המפלגה הירוקה היא כוח פוליטי מוביל. יש בה רשת מקומית של סופרמרקטים אורגניים יחד עם שלל חנויות קטנות יותר המיועדות לצרכנות מודעת, ואפשר למצוא הרבה מוצרים אקולוגיים גם בסופרים הרגילים ובבתי המרקחת. בכל מקום שבו נמכר נייר טואלט, למשל, יש בדרך כלל לפחות סוג אחד שעשוי מנייר ממוחזר.

אני גר ספציפית בשכונה שמתבלטת כמעוז המפלגה הירוקה, ובהתאם יש לי ברדיוס של כעשר דקות הליכה מגוון רחב של אפשרויות לצריכה מודעת: סופר אורגני ענקי, חנות סחר-הוגן, מינימרקט אורגני-הוגן מרשים ולפחות שני סופרים רגילים המציעים שלל מוצרים "ירוקים". במלים אחרות, אני גר במקום שבו יש ביקוש גבוה במיוחד למוצרים אקולוגיים, ההיצע נדיב בהתאם, ואין לכאורה כל בעיית נגישות.

אבל גם בתוך השפע הירוק הזה מתגלות בעיות חדשות. מוצרים המתויגים כאורגניים זמינים בקלות – אבל לעתים קרובות מגיעים מהצד השני של העולם. עד שהיאכטה הסולרית של גרטה תונברג תתחיל לעשות משלוחים, משמעות היבוא היא שינוע בספינות משא במקרה הטוב, ובמטוסים במקרה הרע. כך או כך, כרוכה בקנייה ה"ירוקה" הזאת פליטה נוספת של גזי חממה.

יאכטה סולרית (צילום: Nicolás Boullosa)

עוד לא עושה משלוחים. יאכטה סולרית (צילום: Nicolás Boullosa)

לצד המוצרים האורגניים המיובאים בחלקם, זמינים לפעמים גם מוצרים מקומיים בלי מיתוג ירוק כלשהו. גם המוצרים הירוקים וגם המוצרים המקומיים ארוזים כמעט תמיד בפלסטיק בלתי מתכלה, אך אולי בכמות מעט פחותה לעומת המוצר הרגיל. אני מוצא עצמי מתלבט בין מוצר "ירוק" מאקוודור, מוצר "רגיל" מייצור מקומי, ומוצר מפורטוגל הקרובה יותר אבל באריזת קרטון מתכלה. איך עליי להכריע מה כאן האופציה הידידותית ביותר לסביבה?

לצרכן מן השורה אין כל יכולת לשקלל את השפעת חומרי האריזה, בעוד שהמידע על השינוע כלל אינו גלוי עבורו – אין חובת סימון, ואף מותג "ירוק" לא עומד לירות לעצמו ברגל עם הודאה שמוצריו משונעים בעלות סביבתית גבוהה.

ואכן, יש כרגע בגרמניה קריאה לדרוש סימון מוצרים לפי השפעתם הכוללת על פליטות, כולל אריזה ושינוע. כדי ליישם סימון שכזה ולאפשר צרכנות מודעת באמת, תידרש עבודה מקיפה של מומחים שתשקלל את כל הגורמים: שיטות ייצור, חומרי אריזה, דרכי שינוע, שימוש בקרקע, ואולי חשוב מכל, הפיל שבחדר – מקור החשמל בכל שלב בדרך.

מדובר במספר גדול של גורמים מורכבים. לא באמת ניתן לצפות מכל צרכן להבין ולשקלל אותם אפילו עבור מוצר אחד – לא כל שכן עבור כל מוצר ומוצר. בעת כתיבת רשימה זו אפילו צצה לי במקרה (או שלא) פרסומת ביוטיוב עבור "אקדמיה לקניות" של רשת הסופרים "קאופלנד", תוכנית שנועדה כביכול לעזור לצרכן להתמודד עם שלל המידע המורכב הזה – רק שלא נסתבך בהתלבטויות ונפסיק חלילה לקנות.

תפישה מוטעית

קל להתרשם שהמצווה לצרוך באופן אקולוגי היא משימה בלתי אפשרית. קשה להתעלם מהחשד שזו בדיוק המטרה – למנוע שינוי, לתת לאנשים דרך להרגיש שהם מצילים את העולם מבלי שישתנה דבר.

גם אם מדובר רק בטעות תמימה, מאחורי הגישה המקדשת צרכנות מודעת מסתתרת תפישה מוטעית לגבי האופן שבו המשק עובד, ובמיוחד האופן בו הוא משתנה.

בתפישה הזאת, היחסים בין הצרכן ליצרן די פשוטים: יצרנים בסך הכל מייצרים את מה שהצרכנים רוצים. כדי לשנות את מה שמיוצר, צריכים הצרכנים פשוט "להצביע בארנק" ולאותת בבחירות הצרכניות שלהם מה הם רוצים – והשוק ימהר למלא את משאלותיהם.

(אילוסטרציה: Max Pixel)

להציל את העולם באמצעות הארנק (אילוסטרציה: Max Pixel)

יש בכך אמת מסוימת, אבל זה רק חלק קטן מהתמונה. למעשה, הצרכן אינו נמצא באמת בעמדה המובילה שמוענקת לו לפי התפישה הזאת. הצרכן הרי מוגבל רק לאופציות שזמינות עבורו בפועל, ורק ביניהן הוא יכול לבחור. אם, למשל, כל המוצרים הזמינים יוצרו באמצעות חשמל מתחנות פחם מזהמות, אין שום בחירה צרכנית שיכולה לגרום למשק לנטוש את הפחם.

במציאות, הצרכן הוא רק חלק משרשרת מורכבת בכלכלת השוק, שהעקרון המנחה שלה הוא רווח – לא ביקוש. הרבה מהביקוש הצרכני כיום מיוצר בכלל בידי תעשיית הפרסום. ביקוש "ספונטני" נענה בהיצע רק כל עוד ניתן להפיק מכך רווחים, וגם אז רק אם גורמים בעלי אמצעים מזהים את פוטנציאל הרווח ומשקיעים בניסיונות למצותו.

לצורך העניין, העובדה שהיו בתל אביב אלפי טבעונים שהשתוקקו למסעדה טבעונית איכותית עם סטייקים עסיסיים מהצומח אינה מה שגרם למסעדה כזאת להיפתח. מה שגרם לה להיפתח היו היזמים, שזיהו את הביקוש הזה, הביאו מיליוני שקלים להשקעה, ומצאו שף עם נוסחה למוצר הנחשק.

בחירה צרכנית יכולה רק לברור בין אפשרויות שבעלי אמצעים זיהו בהן פוטנציאל רווח. לא יותר מזה.

מבוי סתום

התפישה שלפיה הצרכן הוא הכוח המוביל בעיצוב פני הכלכלה נפוצה הרבה מעבר לשיח על האקלים, כמובן. זהו הנראטיב שבאמצעותו משווקת האידיאולוגיה המשפיעה ביותר בעולם בעשורים האחרונים, גם אם שמה המפורש כמעט ולא נאמר בפרהסיה: ניאו-ליברליזם.

בהפשטה גסה, הגישה הניאו-ליברלית גורסת כי כלכלת שוק משיגה את התוצאות הטובות ביותר כמעט בכל מצב, וכדי לאפשר לה לעשות זאת יש להימנע מצעדים שמוגדרים בגישה זו כ"התערבות בדרכו הטבעית של השוק". רכיבי המדיניות המרכזיים שמכתיבה הגישה הניאו-ליברלית הם השילוב המוכר של הפרטה, דה-רגולציה, החלשת העבודה המאורגנת והורדת מסים – שינויים שנועדו לכאורה לצמצם מעורבות ציבורית במשק, המפריעה ל"יד הנעלמה" לעשות את שלה.

בהתפתחות שמתאר הכלכלן והגיאוגרף דיוויד הארווי בספרו "קיצור תולדות הניאו-ליברליזם", התעצבה גישה זו בשולי האקדמיה ועולם העסקים באמצע המאה ה-20, ומצאה את דרכה לקדמת הבמה הפוליטית החל משנות ה-70. אחרי ניסוי עקוב מדם בהפיכה הצבאית בצ'ילה – אותו מתארת בפרוטרוט נעמי קליין בספרה "דוקטרינת ההלם" – הפכה גישה זו לכוח מוביל בקדנציות החופפות של מרגרט תאצ'ר בבריטניה ושל רונלד רייגן בארה"ב.

רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר ב-1988(צילום: משרד הרשות המבצעת של נשיא ארה"ב)

רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר ב-1988(צילום: משרד הרשות המבצעת של נשיא ארה"ב)

בתחילת שנות ה-90 כבר הגיע הניאו-ליברליזם למעמד הגמוני שכזה, שאף מפלגות שמאל רבות אימצו את הגישה – דוגמת ממשלו של ביל קלינטון בארה"ב, "הלייבור החדש" של טוני בלייר בבריטניה, ממשלת יצחק רבין השנייה בישראל, ומיטב המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות במערב אירופה באותה התקופה.

עם קונצנזוס גורף שכזה, אין פלא שבאותו העידן הפכה הצרכנות המודעת לגישה הרווחת למאבק בשינוי האקלים. צעדים כמו אלה שבוצעו להגנת האוזון בתחילת העידן הניאו-ליברלי הפכו במהלכו לפחות ופחות תקינים פוליטית. במקומם התבצעו ניסיונות תמוהים ליצור שוק לקניית ומכירת זכויות לזהם את האוויר – "פתרון מבוסס שוק" שבעיקר השחית הרבה זמן והוליד הרבה ועידות בינלאומיות, בלי לפתור את הבעיה למעשה אפילו במקומות שבהם יושם.

מוצרים ירוקים כסמלי סטטוס

אם בעבר משמעות הדמוקרטיה היתה זכות הציבור לעצב את החוקים, בעידן הניאו-ליברלי נכנסים לתמונה מנגנונים שיכולים לקבל עדיפות מעל להחלטות הממשלה: הסכמי סחר בינלאומיים, ובראשם מנגנוני ארגון הסחר העולמי (WTO), מאפשרים לחברות פרטיות לתבוע ממשלות על צעדים שפוגעים ברווחיהן. בספרה "זה משנה את הכל" (This Changes Everything), מתעדת נעמי קליין את פגיעתם השיטתית של אלה בניסיונות לעבור לכלכלה ירוקה.

בכל הנוגע להחלטות הממשלות עצמן, התבלט העידן הניאו-ליברלי בנטייה לטכנוקרטיה – עיצוב מדיניות סבוכה בידי כלכלנים ומומחים אחרים, הרחק מעיני הציבור. אבל לפי תפישות ניאו-ליברליות של דמוקרטיה אין בכך פגם, וזכותם של עסקים להפיק רווחים חשובה לא פחות מזכויות האזרח ואף האדם. ישנם ניאו-ליברלים – המגדירים את עצמם אולי כ"ליברטנים" או פשוט "ליברלים" – שיאמרו אפילו כי החירות "להצביע דרך הארנק" היא-היא מהות החירות בכלל ומהות הדמוקרטיה בפרט.

וכאן עליי לחזור לנושא שהנחתי בצד מוקדם יותר: עלות הצרכנות המודעת.

שוק האיכרים בתל אביב (צילום: Itzuvit(

מוצרים "ירוקים" הם יקרים יותר מהאלטרנטיבות. שוק האיכרים בתל אביב (צילום: Itzuvit)

מוצרים "ירוקים" הם ללא יוצא מן הכלל יקרים יותר מאלטרנטיבות לא "ירוקות", והסיבה לכך פשוטה: כשהגנת הסביבה היא אופציונלית ומטרת הייצור היא הפקת רווחים, הגנת הסביבה חייבת להצדיק את עצמה כלכלית. אילו הייצור הנקי היה גם אופן הייצור הזול ביותר, לא היתה בעיה מלכתחילה. כדי להפוך תהליך ייצור מעט יקר יותר למשתלם, צריך להעלות מחירים; וכדי להצדיק את המחיר הגבוה, מוצרים "ירוקים" משווקים בתור מותרות ואף סמלי סטטוס.

מצב זה תרם להיווצרותה של בעיה מוכרת: האג'נדה הסביבתית, הכרוכה בהפצרות לצרוך ירוק (וביוקר), מזוהה בתור עניין של אוכלוסייה מבוססת, המנותקת מקשיי היומיום של אנשים עם הכנסה נמוכה יותר ופחות זמן פנוי.

אז איפה כאן הדמוקרטיה? אם "הצבעה דרך הארנק" היא מימוש זכויות האזרח שלנו, האם זה לא אומר שמי שאין לו זמן וכסף לבחור "נכון" למעשה מודר מהתהליך הדמוקרטי ומזכויות האזרח הללו? בתפישה הליברלית הקלאסית של לפני הניאו-ליברליזם, שלילת זכויות אזרח אמורה להיעשות רק במקרי קיצון ובאופן מוגבל ככל הניתן. כדי לאבד את הזכות לכאורה ל"הצבעה דרך הארנק", מספיק שנולדת במקום הלא נכון או קיבלת כמה החלטות גרועות.

בינתיים, משבר האקלים פוגע קודם כל במעוטי האמצעים – שאין להם באמת דרך לעמוד על זכויותיהם להגנה משינוי האקלים. במקום זה פונים אליהם כוחות ימין קיצוני המצויידים בבוז לסדר הניאו-ליברלי ולצרכנות ירוקה כאחד, ומציעים שלל של פתרונות שווא.

איך לשנות את הכל

תפישות ניאו-ליברליות המתעדפות את חירותם של עסקים מעל ריבונותו של הציבור בולמות אותנו בכל חזית בבואנו להתמודד עם האתגר הגדול של העידן הנוכחי.

מפגינים בעד ה"עסקה הירוקה החדשה" בשיקגו בפברואר 2019 (צילום: Charles Edward Miller)

מפגינים בעד ה"עסקה הירוקה החדשה" בשיקגו בפברואר 2019 (צילום: Charles Edward Miller)

קולות ביקורתיים אמנם התריעו על כך במשך שנות דור, אך בשנים האחרונות נדמה כי המציאות הקיצונית של משבר האקלים מעבירה את המסר טוב יותר מכל ספר. לפתע נשמעות בקולי קולות דרישות מסוג שבקושי ניתן היה למצוא לאורך רוב העידן הניאו-ליברלי. הצעות מרחיקות-לכת למדיניות ציבורית שאינה "מבוססת שוק", אלא שואפת מפורשות להגביל את העסקים ולהתערב בכלכלה לטובת הציבור – דוגמת ה"גרין ניו דיל" – מתחילות לשוב אל סדר היום.

וטוב שכך. כדי שתהיה תוחלת לעתידנו תידרש מעורבות פעילה של המוני אנשים – לא רק כצרכנים פסיביים שמנחשים מהו המוצר הפחות מזיק על המדף, אלא כאזרחים פעילים ומעורבים. נצטרך להיות ערוכים כולנו לא רק לשנות הרגלים ולא רק לדרוש סוף להרס הסביבה, אלא לפעול יחד ככל הנדרש כדי לאפשר לבני אדם להמשיך להתקיים בכבוד כאן – בעולם היחיד שיש לנו.

הפגנת אקלים בכיכר הבימה בתל אביב בדרישה להכריז על מצב חירום אקלימי, 10 באוקטובר, 2019 (צילום: אורן זיו)

מעורבות פעילה של ההמונים. הפגנת אקלים בכיכר הבימה בתל אביב בדרישה להכריז על מצב חירום אקלימי, 10 באוקטובר, 2019 (צילום: אורן זיו)

מיכאל ספיר הוא פעיל שמאל המתגורר בלייפציג, גרמניה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
נתניהו ניסה לשלוף שפנים מהשרוול, ובמקום זה הוציא רק דגים סרוחים. נתניהו בנאומו אתמול במרכז הליכוד (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

נתניהו ניסה לשלוף שפנים מהשרוול, ובמקום זה הוציא רק דגים סרוחים. נתניהו בנאומו אתמול במרכז הליכוד (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

כן, נתניהו, אני רוצה את עודה וטיבי ליד הטלפון האדום

הנאום של נתניהו אתמול היה שטוף בהסתה וגזענות, אבל הוא גם לימד על ההיסטריה המוחלטת שהוא מצוי בה. יחד עם זה, היה לו רעיון מצוין: להתייעץ עם הח"כים הערבים. זה יעשה לנו רק טוב

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf