הבחירות לרבנות ירושלים: הציונות הדתית שוברת נאחס בן שלושים שנה

הברית בין הכיפות הסרוגות למרכז הפוליטי החייתה את המאבק על משרות ברבנות. שנים אחרי שהחרדים תפסו את הבכורה בגוף שהוקם על ידי הציונות הדתית, האם בנט יחזיר עטרה ליושנה?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

זה עוד לא רשמי, אבל הציונות הדתית, הענק המדמם שחולש על חלקים הולכים וגדלים ממוקדי הכוח הישראלים, שבה לנצח בזירה שכמעט וויתרה עליה: זירת המינויים לאורך השדרה הרבנית הממסדית.

זה לא קרה ביום אחד, וסאגת הבחירות לתפקידי הרב הראשי לישראל לפני כשנה הוכיחה היטב את הקשיים בדרך. למרות הדומיננטיות הרבה שיש לציונות הדתית בכל מפלגות הקואליציה, נבחרו לבסוף שני המועמדים החרדיים ביותר. אבל עכשיו זה הגיע: בבחירות לרבנות העיר ירושלים, תפקיד שלא אויש למעלה מעשור, הציונות הדתית תקבע מי יהיו המנצחים.

אם הכל ילך כשורה, בשבוע הבא (21 באוקטובר) יתמנה רב ראשי אשכנזי מקרב הציונות הדתית לעיר הבירה. יתכן שהזוכה הספרדי יהיה חרדי, אך אם ייבחר יהיה זה רק כי ראשי הבית היהודי תומכים בו. המינוי הזה ישבור נאחס של שלושים שנה: מאז מינויו של הרב אברהם שפירא המנוח, ראש ישיבת מרכז הרב, לתפקיד הרב הראשי לישראל לפני שלושה עשורים, לא נרשם מינוי רבני בכיר אחד מקרב הציונות הדתית. הציונות הדתית אמנם היתה זאת שהקימה ובנתה את מוסדות הרבנות הראשית לישראל ומשרד הדתות – אך לא זכתה ליהנות מהם מזה עשורים.

החרדים, שכבשו בסערה את משרדי הדתות והרבנות על כל הג'ובים הנלווים אליהם, הצליחו לסלק את דור המייסדים של הרבנות מכל התפקידים הבכירים. עכשיו המונופול נשבר.

> תפיסת העולם הפרקטית של החרדים, מול קנאות הציונות הדתית

הרב אריה שטרן, המועמד המוביל לרבנות ירושלים, מטעם הציונות הדתית (צילום: עזרא לנדאו)

הרב אריה שטרן, המועמד המוביל לרבנות ירושלים, מטעם הציונות הדתית (צילום: עזרא לנדאו)

לא חשוב מי ייבחר, אלא מי לא ייבחר

כבר מערכת הבחירות לרבנות הראשית לפני כשנה העלתה על השטח תופעה מוזרה: החרדים, מעסקני חצרות הרבנים ועד חברי הכנסת וגדולי התורה עצמם, לא הפסיקו לבחוש בקלחת הבחירות. מי שעקב ולו במעט הבחין בוודאי, כי סדר היום החרדי כולו היה מוקדש לשאלה מי ייבחר לתפקיד הרב הראשי לישראל והראשון לציון.

המתבונן מהצד עלול לחשוב שיש לזהות הרב הראשי לישראל השפעה משמעותית על החיים ברחוב החרדי. ולא היא: הרב הראשי לישראל הוא תפקיד נעדר כל הילה רבנית בעיניים חרדיות.

מופתעים? אמנם יש הערכה מסוימת בקרב החרדים לרבנים הראשיים שיישרו קו עם עמדת ההנהגה התורנית החרדית, אך אלה בהחלט לא נחשבים לסמכות רבנית. אני כולל כאן את הרב הראשי דוד לאו, את אביו הרב ישראל מאיר לאו, הרב יונה מצגר ואפילו למעלה מכך – הרבנים שפירא, אונטרמן והרצוג. כולם זוכים להערכה במידה כזו או אחרת, אבל אף אחד מהם לא נחשב ל"גדול" חרדי: תמונותיהם לא מעטרות את כתלי הסוכה, ופסקי ההלכה ותפיסת העולם שלהם לא משמעותיים. או לפחות, לא משמעותיים כל עוד הם מיישרים קו עם ההנהגה החרדית, שסובבת סביב חצרות "גדולי התורה" במאה שערים, בשערי חסד או בבני ברק. מי שלא יישר קו – כמו הרב הראשי שלמה גורן ז"ל, חטף גם חטף.

אצל הראשונים לציון, מחזיקי תפקיד הרב הראשי הספרדי, המצב שונה אך במעט. הראש"ל הוא תפקיד בעל משמעות רבה בעולם התורני, ללא ספק, אך לרוב התפקיד מאוייש על ידי רבנים מהשורה השנייה והשלישית. (אכן, היוקרה הנלווית לראשון לציון מקורה בשני ראש"לים עוקבים – הרבנים עובדיה יוסף ומרדכי אליהו, שלימים הפכו לפוסקים הבכירים בדורם. אך כאמור, הם לא היו כאלה כשמונו לתפקיד).

אז מדוע בעצם מערכת הבחירות מעסיקה את החרדים? הסיבה היא כמובן, משום שיותר מאשר שחשוב לחרדים מי ייבחר לתפקיד הרב הראשי, חשוב להם מי לא ייבחר. ההנהגה הרבנית החרדית לא מעוניינת ברב שלא כפוף לה עצמה, ושיוכל יום אחד לגלות "מקוריות" בפסיקותיו בנושאי כשרות, גיור ואפילו רישום נישואין, ואף לא באחד כזה שיכול לצבור יוקרה תורנית ולהפוך ל"גדול".

שתי הסיבות הללו בלטו בשתי מערכות הבחירות האחרונות לתפקיד הרב הראשי לישראל האשכנזי: באחת מהן נלחמה ההנהגה החרדית למנות את הרב יונה מצגר, רב שכונה לא מוכר מתל אביב (וגיסו של עורך "יתד נאמן" אז, נתי גרוסמן. המקורב למקבלי ההחלטות), כדי שרק לא ימונה מועמד הציונות הדתית, הרב יעקב אריאל – רב מבוגר ומפורסם, אבל לא חרדי. בשנייה נלחמו הנציגים החרדים נגד בחירתו של הרב דוד סתיו, וזאת משום עמדותיו המתירניות בנושא גיור ורישום נישואין. בשולי הסיבות הללו מתקיימת סיבה נוספת, והיא רצונה של ההנהגה החרדית שתפקיד הרב הראשי יוותר תפקיד שולי במערכת הרבנית, מה שמובטח כל עוד מכהנים בו רבנים זוטרים.

> תוכנית המתאר של ירושלים מקדמת את ייהוד העיר

שני הרבנים הראשיים לישראל לשעבר, יונה מצגר ושלמה עמאר (צילום: ליאור גולגר CC BY-SA 3.0)

שני הרבנים הראשיים לישראל לשעבר, יונה מצגר ושלמה עמאר (צילום: ליאור גולגר CC BY-SA 3.0)

ברית ליכוד וש"ס במקום מפא"י ומפד"ל

בציונות הדתית, לעומת זאת, רואים בתפקיד הרב הראשי ובתפקיד הרבנות בכלל שליחות חברתית בתוך החברה הישראלית, שנועדה "לחזק" את צביונה היהודי של מדינת ישראל, ו"לקרב" את אזרחי המדינה היהודיים לדת ולמסורת. ההשתלטות החרדית על מוסדות הרבנות הראשית היא טרגדיה עמוקה מבחינתם. למעשה הם הפסידו את הכלי הרבני הממשלתי שהם עצמם יצרו לטובת מטרות הקירוב והחיזוק, לטובת מי שמעוניינים בו רק כדי לחסום את הציונות הדתית מלכהן בתפקידים הרבניים, וכדי לסדר ג'ובים לחברים ולמשפחה.

אנשי הציונות הדתית איבדו את שליטתם במוסדות הרבנות עקב שקיעת הברית ההיסטורית בין המפד"ל למפא"י ועליית הברית החדשה בין הליכוד לחרדים. בעיניים כלות ראו איך המוסדות שנועדו לגאול את העם גאולה רוחנית לצד גאולת האדמות הגשמית – כלשון הז'רגון המקובל בפי ממשיכי דרכו של הרב קוק, מייסד הרבנות הראשית לישראל והרב הראשי האשכנזי הראשון – מנוהלים בידי חרדים. כלומר, מי שרואים בהסתגרות הקהילתית ערך, ובצביונה היהודי של ישראל – קלף מיקוח לטובת ההסתגרות הקהילתית.

השינוי החל עם ההתקרבות בין המרכז הישראלי לציונות הדתית. ממשלת לפיד-בנט היא הקצנת הברית הזאת, אך חפשו בכל מפלגת מרכז, ותמצאו בכירים במפלגה מקרב הציונות הדתית. זאת שותפות אינטרסים עמוקה, שהמשך מפעל ההתנחלויות הוא המחיר שהמרכז הישראלי מוכן לשלם עבורה.

עם הכוח שחוזר לידי עסקני הציונות הדתית הם שבים להלחם על המוצב הכבוש: הרבנות הראשית לישראל, רבנויות הערים, המועצות הדתיות ובתי הדין הרבניים. עם תפיסה על דת יהודית "אוהבת ומקרבת", ותכנית מפורטת לגבי "צביונה" של ישראל, הם אצים לתפוס תפקידים חדשים-ישנים, ורבנות העיר ירושלים, תפקיד בכיר שלא אוייש זה למעלה מעשור, היא היעד הבא.

ירושלים מלחמה

תפקיד הרב הראשי לירושלים הוא סניף של תפקיד הרב הראשי לישראל. לירושלים יש ממילא רב ראשי (גאב"ד) מקרב העדה החרדית, ארגון הגג של הקהילות החרדיות המשויכות לישוב הישן, שאינן מכירות במדינה ובמוסדותיה. היישוב החדש, גם החרדי, הכיר בכבודו של הרב הראשי לירושלים – לעיתים אף יותר מאשר בזה של הרב הראשי לישראל. הסיבה היתה זהותם של המכהנים בתפקיד, ולאו דווקא התפקיד עצמו.

הראשון שכיהן בתפקיד הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שכיהן גם כרב הראשי לישראל הראשון. הרב קוק אמנם היה חרדי מבית, אך הוא נתקל בהתנגדות חרדית חריפה עקב זיהויו עם התנועה הציונית. למרות שהיו רבנים חרדים שקיימו איתו קשר טוב ואף העריכו אותו – החרדים כקהילה "מחקו" אותו מההיסטוריה הרבנית החרדית ואת ספריו הרבים – גם בהגות וגם בהלכה, אי אפשר למצוא בישיבות או בבתי כנסת חרדיים.

אחריו כיהנו בתפקיד רבנים חרדים, שאף שחלקם קיימו קשר טוב עם מוסדות המדינה וחלק מהם אף היו ציונים במידת מה, הם לחלוטין השתייכו ליהדות החרדית. כך היו הרבנים פרנק, ז'ולטי וקוליץ, חרדים מחד גיסא, אך חיו בשלום עם מדינת ישראל מאידך גיסא. הרב קוליץ הלך לעולמו לפני כעשור בהפרש של כמה חודשים מרבה הספרדי של ירושלים, הרב שלום משאש, ומאז התפקיד אינו מאויש.

לגבי רבנות העיר ירושלים, כאמור, החרדים בהחלט מגלים עניין רק במי שהם לא רוצים שיכהן בתפקיד. בעשר השנים שבהן לא כיהן רב בעיר, החרדים, שהיו חברים בקואליציה העירונית ואף הרכיבו אותה, לא עשו דבר כדי למנות כזה אחד. רק עם בחירתו מחדש של ברקת, במקביל לאיבוד השליטה במשרד הדתות והוראת בית המשפט העליון שלא לדחות את הבחירות לרבנות העיר, קמו העסקנים מרבצם, רק כדי לגלות שהם לא אלה שיחליטו.

> חילונים לא שונאים חרדים, ואם הם כן אז יש הם סיבה

ניר ברקת (איציק אדרי CC BY-SA 3.0)

ברית עם הציונות הדתית. ניר ברקת (איציק אדרי CC BY-SA 3.0)

שליטה בגוף הבוחר את הרבנים

לרבנות ירושלים יש משמעות כפולה: האחת היא החשיבות הנלווית לתפקיד, מתוקף חשיבותם של אלה שאיישו בעבר את התפקיד, והשנייה היא מערך הכשרות העירוני, שבעיר חרדית בחלקה הגדול, הוא מוקד כוח רב עוצמה שאף היה נתון בעבר למאבקי שליטה מרים (גם כאן).

רק בכדי להבין את המשמעות, הנה שתי דוגמאות: "הרב הפוסק" של רבנות ירושלים, שמונה בהיעדר רב ראשי לעיר, הוא מי שרואה את עצמו כמועמד החרדי לתפקיד: הרב אליהו שלזינגר, רבה של שכונת גילה. אחראי מערך רישום הנישואין בעיר, גם כן גוף בעל השפעה וכוח, הוא הרב יצחק רלב"ג, חמיו של הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו שהוא אחיו של הרב משה חיים לאו – מתמודד חרדי נוסף לתפקיד הרב הראשי לירושלים.

המועמד הציוני-דתי שלו מירב הסיכויים, שהצליח לבנות על הפילוג בקרב החרדים הליטאים ובכך לקבל תמיכה מחלק מהחרדים, הוא הרב אריה שטרן. שטרן הוא ר"מ לשעבר בישיבת מרכז הרב, העומד בראש מכון ספרותי תורני (זניח) בשם "הלכה ברורה" ותלמידו של הרב צבי יהודה קוק, מייסד "גוש אמונים". שטרן ראוי לתפקיד. הוא תלמיד חכם לא צעיר, מקורב לגדולי תורה והלכה זה עשרות בשנים ואף זוכה להערכה מרבנים חרדים, החיסרון היחיד הוא כמובן זהותו הפוליטית כאיש הציונות הדתית.

כאמור, שלושת הנתונים שהעניקו לציונות הדתית את ההשפעה היו בחירתו מחדש של ברקת לאחר מערכת בחירות שבה פילג את הקול החרדי, ונאבק ישירות מול דרעי ודגל התורה, השבת משרד הדתות לבית היהודי, והחלטת בית המשפט העליון שלא לדחות את הבחירות, לאחר שהבחין כי הדחייה משרתת אינטרס פוליטי.

השליטה הושלמה כשהציונות הדתית השיגה שליטה בגוף הבוחר לרבנות ירושלים; הגוף מורכב מ-48 נציגים: 24 נציגי חברי מועצת העיר (רק 11 בהם חרדים), 12 נציגי בתי הכנסת (מתוכם רק חמישה בתי כנסת חרדים), ו-12 נציגי שר הדתות – מתוכם רק ארבעה חרדים. זהות שר הדתות והרכב הקואליציה העירונית משפיעים ישירות על הבחירות, מה שלא היה בבחירות לרבנות הראשית לישראל. שם הורכב הגוף הבוחר ברובו מרבני וראשי ערים ונציגי הרבנים הראשיים הקודמים – כולם מינויים שנעשו בתקופה שמרד הדתות היה בידיים חרדיות, ורק מיעוט זניח מנציגי הממשלה.

גם סביב תפקיד הרב הספרדי מתרחשת דרמה. הרב שלמה עמאר, מי שחש כי הודח על ידי ש"ס של דרעי והרב עובדיה יוסף מתפקיד הרב הראשי לישראל הספרדי, הגיש מועמדות. זאת לאחר שהרב חיים דרוקמן, רב-עסקן ציוני דתי מהשורה הראשונה (שטעם את נחת זרועה של הרבנות החרדית), וסגן שר הדתות אלי בן דהן, הגיעו לביתו והבטיחו לו את תמיכת רבני הציונות הדתית ומפלגת הבית היהודי.

ש"ס בראשות דרעי, שנמצאת במתיחות מול הרב עמאר, חוששת מהתמודדותו ותתמוך ככל הנראה במועמד ציוני דתי, הרב שמואל אליהו, שלו יש סיכויים למנוע מהרב עמאר זכייה בתפקיד. במחול הפוליטי הזה למעשה תתמוך המפלגה החרדית במועמד הדתי בכדי למנוע את זכייתו של המועמד החרדי של המפלגה הציונית. תרגישו בנוח להתבלבל.

בכל הנוגע לרקע ההיסטורי שסביב רבנות העיר ירושלים, אני ממליץ על התחקיר המשובח הזה.

נפתלי בנט (יותם רונן / אקטיבסטילס)

יחזיר עטרה ליושנה? נפתלי בנט (יותם רונן / אקטיבסטילס)

אם הוא שירת איתי בצבא, הכל בסדר? אז זהו שלא

ברית הידידות המחודשת בין המרכז הישראלי לציונות הדתית נכרתה מסיבות מובנות: הצעירים הדתיים משרתים בצה"ל, ממלאים את הפקולטות ואף גרים בשכנות וחולקים את אותו חדר כושר, קבוצת כדורסל או דשא בהופעה של להקה אהובה.

יש בה גם פן שגוי: בעיני המרכז הישראלי החרדים הם אלה שאחראים לכפיה ולבלעדיות האורתודוקסית, בעוד שהיא נוצרה וגובשה על ידי רבני ועסקני הציונות הדתית המשך שנים. החרדים רק ירשו מהם את המערכת, וכמעט ולא "החמירו" אותה. אך בכל זאת, יוזמות חקיקה ושנים של שיתוף פעולה הוכיחו למרכז הישראלי כי הוא בהחלט יכול לסמוך על הציונות הדתית במאבקו בחרדים – בעיקר בסוגיות של תקצוב החינוך החרדי וגיוסם לצה"ל.

אך המנגינה הציונית דתית היא מנגינה אחרת. הציונות הדתית רואה ערך עליון בהפיכתה של מדינת ישראל ליהודית יותר, לחזק את החינוך היהודי במערכת החינוך הישראלית ואת הזהות היהודית של החילוני (וזה כולל את הדתיים הליברליים – הנה, והנה, והנה).

החרדים לא שם. מבחינה אידיאולוגית: לפני שנים רבות בחרו המנהיגים החרדיים בדרך ההתבדלות, המעדיפה את שימור החומות בין הקהילה החרדית לחילונים וללא יהודים מאשר חיזוק יהדותם של החילונים. וגם מבחינה מעשית: החרדים לא הולכים לבחירות בשביל למנוע את מצעד הגאווה בירושלים או תחבורה ציבורית בשבת בתל אביב, וזאת להבדיל מהציונות הדתית, שהולכת לבחירות כדי לשמר את מפעל ההתנחלויות, ואת דמותה היהודית של מדינת ישראל (לדוגמה: מנהלת הזהות היהודית).

הרבנים החרדים הם בהחלט קפדנים יותר ונחמדים פחות, אך האם באמת הייתם מעדיפים את הרב יעקב אריאל בתור רב ראשי לישראל, את הרב שמואל אליהו מצפת בתור הראשון לציון, את הרב אביחי רונצקי כרב צבאי ראשי ואת תלמידו של מייסד גוש אמונים בתור רבה של ירושלים?

> רב מכר בינלאומי: "גט כריתות בין הציונות ליהדות"

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נותן הצהרה לתקשורת אחרי פגישת קבינט בקריה בעקבות ההסלמה בעזה, ב-12 בנובמבר 2019 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נותן הצהרה לתקשורת אחרי פגישת קבינט בקריה בעקבות ההסלמה בעזה, ב-12 בנובמבר 2019 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

נתניהו משקר והתקשורת קונה: טיבי לא הקריא שמות מחבלים

בימי צוק איתן הקריא ח"כ טיבי בכנסת שמות של ילדים ונשים שנהרגו כשהלכו ברחוב או שהו בביתם. זה לא הפריע לנתניהו לטעון שהוא קרא שמות של "מחבלים", איש לא בדק – והשקר נהפך לאמת. את אותו הדבר הוא גם עשה לנאומה של עאידה תומא סלימאן בהפגנה נגד המלחמה אתמול

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf