הדבר האחרון שהקהילה הקווירית צריכה זה בני ברית מזוייפים

אחרי הפיגוע במצעד הגאווה, מיהרו פוליטיקאים לחבק את הקהילה הלהטב"קית כדי לגרוף הון פוליטי ולהכריז "אנחנו נישאר חזקים". אבל זה לא אתם שנמצאים בחרדה קיומית ומפחדים ללכת ברחוב, אלא אנחנו, הקהילה הקווירית, זו שמושתקת לא פעם אפילו בתוך הקהילה הגאה עצמה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: תמר בן דוד

הפיגוע הנוראי שביצע ישי שליסל היה תזכורת כואבת ומרעידה לקהילה הירושלמית. עברו כבר עשר שנים מאז הפיגוע הקודם של אותו החלאה  ושש שנים מאז הפיגוע בברנוער. המצעד הזה אמור היה להוות את תחילתה של התעוררות מחדש של הקהילה הירושלמית לאחר שזוועות צוק-איתן בשנה שעברה מנעו מהמצעד להתקיים כסדרו. החלטנו, כקהילה, לשים את הקהילה הטרנסית ואת המאבק המגדרי בקדמת הבמה תוך שמירה על האופי הפוליטי של המצעד הירושלמי. המצעד הזה היה אמור להיות נפלא, והוא אכן היה כך בתחילתו.

אבל אז באו האמבולנסים והמשטרה, אותם ליוו הבלבול, האימה, הזעם והכאב. כשהתחלנו להבין בערך מה קרה, כבר היינו בסוף המסלול ונכנסנו בדממה מחרידה לתוך הגן. החלפנו מבטים, חיבוקים וניחומים, והתאחדנו כמו שרק אנחנו יודעות. נשארנו קהילה, חזקה אך מפוחדת, אחידה אך שבורה, והמשכנו. צוות הבית הפתוח תיזז בין ניהול העצרת, דאגה לנוכחים ("בואו, יש מים") ועדכונים שוטפים במצב הפצועות והפצועים.

> האם בנצי גופשטיין שהסית נגד מצעד הגאווה כבר נחקר?

דם נראה על הכביש לאחר פיגוע דקירה המוני נגד מצעד הגאווה בירושלים, 30 ביולי, 2015. שישה אנשים נדקרו במצעד הגאווה השנתי של ירושלים. התוקף, ישי שליסל, הוא אותו האיש שמאחורי הפיגוע במצעד 2005, השתחרר לאחרונה מ -10 שנים בכלא. (קרן מנור/אקטיבסטילס)

הבלבול , האימה, הזעם והכאב. זמן קצר אחרי פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים, 30 ביולי 2015. (קרן מנור/אקטיבסטילס)

ראשון עלה לבמה סגן ראש העיר. אין לי שמץ מה הוא אמר כי התכוננתי לנאום אחריו, אבל אחרי צצו להם אחד-אחרי-השני נאומים של פוליטיקאים מהשורה הראשונה ועד האחרונה. נציגים מכל מיני מפלגות, וכולם בעלי מסר אחד במילים שונות: "אני עכשיו אתכם". ההתגייסות הזו יכולה היתה להיות מרשימה לולא המחטף שנעשה שם.

אחד אחרי השני, הפוליטיקאים הזכירו לנו: אסור לנו לוותר. אנחנו לא ניתן לחשוכים לנצח אותנו. אנחנו סבלנו מספיק. אנחנו נשארים חזקים ולא נפחד מהפרימיטיביים הקיצוניים האלה!

אנחנו, אנחנו, אנחנו. מי אלה ה"אנחנו" האלו? מי בדיוק סבלו פה? מי נמצאות ונמצאים בחרדה קיומית בימים האחרונים, מפחדים להתהלך ברחוב? התשובה היא להטב"ק – לסביות, הומואים, טרנסים וטרנסיות, ביסקסואלים וקווירים – וההגדרות האלה כמעט ולא הוזכרו. הדיכוי שלנו אפילו הוגדר על-ידי חלקם כגזענות. הלו, מישהו פה שמע על הומופוביה, ביפוביה, טרנספוביה? אולי קווירפוביה?!

הם מציגים את עצמם כחלק מה"אנחנו" הרחב, היפה והגדול הזה, וזה נוגע בנו בדיוק בלב, במקומות הרכים. אנחנו יודעות מה זה להיות לבד בעולם עם השונות שלנו, והאינסטינקט שלנו הוא כמובן לאמץ כל חיבוק אפשרי. אבל איפה הם היו בוועדות התקציבים, בחקיקה, בזעקות שלנו לעזרה? הם כמו מגנטים למצלמות ובאים רק כשזה יגרוף להם הון פוליטי וכשמתאפשר להם למחוק את הדיכוי שלנו במסווה ההכרה בזוועה שקרתה באותו-הרגע, בזמן שאנחנו זקוקות לחיבוק, ובשאר השנה הם מפנים לנו את הגב או מנצלים את המאבק שלנו לפינקוושינג מכוער (ניצול הישגי המאבק הלהט"בי על ידי מערך ההסברה הישראלי, כמו לדוגמא שר התיירות שאמר בעקבות פיגוע הדקירה כי: "אלימות מבישה ונתעבת שכזו במרכזה של ירושלים אינה מייצגת את פניה היפות של ישראל, פוגעת פגיעה קשה בתדמיתה של המדינה בעולם ועלולה לגרום נזק חמור לפוטנציאל התיירות הנכנסת").

זה אינו המחטף היחיד. למרות שהקהילה הטרנסית קיבלה מקום על הבמה (שוב, בזכות הפעילות המדהימות שלנו), שוב נשכחנו בשיח של הימים האחרונים. אנחנו, שבשביל רובנו החוויות האלה הן יומיומיות. אנחנו, שסובלות מרצח כדבר שבשגרה, שחוות אבדנות כמוצא סביר מהמצוקות שלנו, שבקושי מקבלות סיוע וקולנו מושתק גם בתוך הקהילה הגאה אם אינו תואם את הבינאריה המגדרית המקובלת.

> קבלת פנים לשר שטייניץ בעצרת בגן מאיר: "ההומופוביה מתחילה בממשלה"

מצעד הפוליטיקאים: בין הנואמים בעצרות המחאה ברחבי הארץ היו הנשיא ריבלין, הנשיא לשעבר פרס, בוז'י הרצוג, זהבה גלאון, יובל שטייניץ, יאיר לפיד, ציפי ליבני, דב חנין, אבי גבאי ואחרים. (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

מצעד הפוליטיקאים: בין הנואמים בעצרות המחאה ברחבי הארץ היו הנשיא ריבלין, הנשיא לשעבר פרס, בוז'י הרצוג, זהבה גלאון, יובל שטייניץ, יאיר לפיד, ציפי ליבני, דב חנין, אבי גבאי מירב בן ארי, רבנים ואמנים. (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

אנחנו, שכשמארגנות המצעד הזהירו בשום-אופן לא לחזור הביתה לבד, מילותיהן נגעו בעיקר לנו, הטרנסים והטרנסיות. נראה ששליסל לא ממש יודע להבדיל בינינו ובראשו כולנו סוטים, אבל הוא חלק ממערכת דיכויים קווירפובית, שאנחנו בין אלה שסובלות ממנה באופן הכי סדרתי, מקיף ועמוק. חשוב לזכור גם את זה.

חשוב לזכור גם איפה זה קרה. איפה צעדנו, איפה נדקרו שישה א/נשים, איפה התעורר בצורה הבוטה ביותר זעמם של שונאינו. להיות קווירית ירושלמית זה פשוט לא אותו הדבר כמו להיות בתל-אביב. זה נחשב הרבה יותר פרובוקטיבי להיות פה קוויר, כאילו במקום לערער את יסודות ההטרו-פטריארכיה ערערנו את יסודות הר הבית עצמו. פה, אין לארגונים שלנו תמיכה תקציבית גדולה, כמעט ואין לנו איפה להתכנס כקהילה ואין לנו את אותה רמת הבטחון – והנה קיבלנו שוב את ההוכחה.

להיות להט"ב זה מסוכן בכל מקום. בירושלים זה מסוכן אף יותר. אך הנה, עוד מחטף. שר החינוך נפתלי בנט הודיע לאחר הפיגוע שיגדיל את התקצוב של איגי, שבכלל אינו פועל בירושלים. מסיבה שלא ברורה לי, ארגוני הקהילה בתל-אביב לא מושיטים לנו עזרה בזמן בו אנחנו הכי זקוקים לה ובעיקר עסוקים בשלהם בניתוק הזוי מהמתרחש – מקיימים עצרת בתל-אביב אליה מוזמנים שוב אותם הפוליטיקאים האופורטוניסטים.

המחטפים האלה לא קורים סתם. הם קיימים כדי להסיח את דעתנו מהאמת הקשה: קודם כל יש לנו את עצמנו, ולפני הכל עלינו לדאוג שנשאר עצמנו. לשאר הציבור ובמיוחד לרשויות, למערכת החינוך, למשטרה ולבתי המשפט יש אחריות כבדה ולא-מעט אשמה. עלינו להיזהר מלהניח לכוחות חיצוניים לערבב ולסדר אותנו כראות עיניהם, לקחת לנו את הבמה ולהנציח נראטיב מנותק. זה הסיפור שלנו, אלה החיים שלנו, השנאה היא כלפינו והמאבק בה הוא שלנו. הגאווה הזו, היא שלנו.

אז שמעו: הדבר האחרון שאנחנו כקהילות צריכים הוא בני-ברית מזויפים. בואו ושתפו אחרים ברעיונות שלנו, הצטרפו אלינו למחאות או סתם חבקו אותנו. תנו לנו את האפשרות, השאירו לנו את הפתח להתעצם כקהילה וכיחידים בעולם, בדרך שלנו ומתוך החוויות והידע שצברנו בחיינו. אנחנו יודעות יותר טוב מכן ומכם מה אנחנו צריכים, מהם הקשיים שלנו ומהן התקוות והחלומות שלנו.

כן, אנחנו יודעות הכי טוב.

בחזרה לפיגועים – שימו לב איך מכונת המחטפים המשומנת נוגעת בכל: בית-המשפט החליט שאי-אפשר היה להכריע ששליסל התכוון לדקור בפעם הקודמת (אולי הוא פשוט רקד עם הסכין?). המשטרה לא הצליחה למצוא את הטרוריסט מהפיגוע בבר-נוער והשיח הציבורי הכללי עבר ברובו לניצול המיני שהתרחש במקום.

ותראו מה קורה עכשיו לאחר העצרת בתל-אביב. ינון מגל סירב לחתום על מסמך ההתחייבות של האגודה לפיו הוא יפעל לקידום זכויות הקהילה הגאה, ועל-כן לא הורשה לעלות לבמה ולנאום. הוא עוד מעז להתבכיין על שלא קיבלו אותו בתשואות, ועל-כך שהקהילה לא שוכחת שהוא חלק ממפלגה חשוכה, הומופובית וגזענית, שבין חבריה נמנים בצלאל סמוטריץ' (ממארגני "מצעד הבהמות"). נפתלי בנט, ראש אותה המפלגה טהורת הדם, שהשתתפותו בעצרת בתל-אביב בוטלה, קרא לקרב מול מי שישתיק את "הציבור שלו". מירי רגב, לעומתם, בחרה לעמוד בגבורה לצד יובל שטייניץ המסכן, שהושתק ב"חושך גדול" וב"חוסר סבלנות". והנה הפכנו אנחנו להיות החשוכות, המסיתות והאלימות ובשום אופן לא קורבנות. עוד מחטף בזוי, שמסית שוב את מוקד השיח, מדיכוי נרחב ועמוק של הקהילה הגאה ומניסיון לרצח, הישר לביקורת על אותה הקהילה על חוסר ההכלה שלה של אלו ששוב ושוב דרכו עליה כשאף מצלמה לא היתה שם.

תמר בן דוד היא פעילה קווירית, ביסקסואלית וטרנסג'נדרית ירושלמית.

> כשזה מגיע למחבלים יהודים, המשטרה והשב"כ מרימים ידיים מראש

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

סרי נוסייבה: טעיתי, אולי הציונות לא מסוגלת לעשות שלום

עשרות שנים היה סרי נוסייבה מעורב בשיחות עם ישראלים. עכשיו הוא עושה חשבון נפש. ערפאת, וגם אני - אומר נוסייבה - האמנו שדו קיום בין הציונות לתנועה הלאומית הפלסטינית אפשרי. אני כבר לא בטוח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf