הקואליציה היהודית-ערבית היא העתיד שנתניהו מפחד ממנו

הימין האידיאולוגי בישראל לא גדול בהרבה מהשמאל, אבל יש לו יתרון: הברית שלו עם החרדים. השמאל היהודי היה יכול לעמוד מולו, אם היה בונה ברית אמיתית עם הערבים. במשך שנים, הוא חיבל בברית הזו. עכשיו, בחיפה, נוצרת אפשרות חדשה  

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הדרך של הימין הפוליטי לפגוע בכוחו של השמאל היא להפוך את הברית הפוליטית בין השמאל לערבים לבלתי אפשרית, לא לגיטימית, ובכך לצמצם את כוחו של השמאל. השמאל היהודי, מצידו, עשה במשך שנים מאמץ גדול לחבל בברית הזו בכוחות עצמו. עכשיו, בחיפה, נוצרת אפשרות אחרת. וזו כנראה הסיבה שהימין מפעיל את כל התותחים.

תקציר קטן: חד"ש תמכה ביונה יהב, שקיבל גם את תמיכת "יש עתיד". עינת קליש-רותם, מועמדת מפלגת העבודה, נבחרה בתמיכת מרצ בראשות הרב הקונסרבטיבי דב חיון ומפלגת דגל התורה. בתחילת השבוע שעבר היא הכריזה על הקמת הקואליציה בראשותה, כשהליכוד בחוץ – והחרדים, חד"ש ומרצ בפנים יחד.

זה היה רק עניין של זמן: ישי פרידמן פרסם "תחקיר" ב"מקור ראשון" על סגן ראש העיר החדש מטעם חד"ש, רג'א זעאתרה, "החושף" את דעותיו. שר הפנים אריה דרעי פנה לקליש-רותם, לפיד עלה נגדה למתקפה ברשתות החברתיות ונתניהו פתח עם העניין הזה את ישיבת הממשלה. רק אחרי צהריים הצליח נתניהו לתפוס בטלפון את קליש-רותם וזו הבהירה לו שההסכם הקואליציוני יעמוד בעינו. אמנם זו בסך הכל קואליציה עירונית, אבל היא כנראה מדאיגה את נתניהו ולפיד. כי הקואליציה הזו מקפלת בתוכה בשורה פוליטית גדולה, כזו שמאיימת על קברניטי הימין ועל שלטונם.

הקצוות השווים

האקלים הפוליטי היום משאיר שני קצוות אידיאולוגיים – הימין האידיאולוגי והשמאל. הרוב נמצא איפשהו באמצע, מתרחק מהשקפות העולם הגדולות שחילקו את המפה הפוליטית בעבר והולך להצביע לפי פרמטרים אחרים: "מקצועיוּת", "ניסיון", סוגיות דת ומדינה או נושאים אזרחיים וחברתיים קלים יותר. הפוליטיקאים החדשים הפנימו את זה. לפיד, גבאי, כחלון, אורלי לוי, ובמידה מסוימת גם במרצ ובבית היהודי, מכירים את החברה הישראלית מספיק טוב כדי לדעת שחלק הולך וגדל מהצעירים מתלבטים בין תמי זנדברג לאיילת שקד לא בגלל הכיבוש וההתנחלויות – אלא מסיבות אחרות לגמרי. בדור הקודם, ברור, התלבטות כזו לא היתה עולה על הדעת.

בשמאל נוטים (בצדק) לראות את כל מי שאינו שמאל מובהק כימין, ובימין נוטים (שלא בצדק) לראות בכל מה שלא ימין כזליגה לשמאל. כחלון ודרעי לדוגמה: מימין הם נתפסים כשמאל, ומשמאל הם מתויגים כימין. זו שטות, בדיוק כמו הניסיון להכניס את לפיד למשבצת של ימין או שמאל. בעבר הקטגוריות הללו הסבירו דברים במגרש הפוליטי, היום הן מקשות על ההבנה שלו. שמאל וימין זה אמנם הוויכוח המשמעותי והקריטי בישראל – פולמוס כואב ומדמם – אבל הוא נדחק לשוליים, ומשפיע רק מהשוליים. במרכז השיח יש פוליטיקאי שהוא "מוצר": הוא מצדו פונה ללב של כולם ומבקש את הקול של כולם. חוץ ממי ש"אלרגי" אליו, מי שנמצא בשני הקצוות.

לא משחקת את המשחק הרגיל. ראשת העיר החדשה של חיפה, עינת קליש-רותם (מאיר ועקנין/ פלאש 90)

מצב העניינים הזה משאיר לשמאל ולימין בעיקר את המשימה להשפיע על המרכז: ימין שיודע להשפיע בתוך המחנה הציוני ולהפחיד את לפיד; שמאל שיודע לעבוד עם דרעי וכחלון וגפני, ועוד. המתנחלים יכפו על הליכוד להעביר את חוק ההסדרה, והשמאל יכפה על המחנה הציוני להתנגד לגירוש מבקשי מקלט, יאלץ את כחלון לשמור על בית המשפט ולהביא את נתניהו לחשוש ממבצע בעזה. רוב הפוליטיקאים מגדירים את עצמם, כשהם פונים לציבור, כ"לא שמאל ולא ימין". אפשר להתנשא ולומר שהפוליטיקאים האלה לא מבינים כמה הם בעצם ימין או כמה הם הכי שמאל, אבל אין ספק שהם מבינים יותר את הטמפרמנט הישראלי הנוכחי ומדברים בשפה שלו.

כעת השאלה היא האחוזים. בקצוות, השמאל והימין האידיאולוגי די דומים בגודלם. לפעמים נראה שיש יותר ימין בנושאים מדיניים, ויש יותר שמאל בנושאים כלכליים. זה לא נכון. יש נושאים שבהם נוח יותר לימין (מלחמה) או לשמאל (מאבק הנכים), אבל כשהקמפיין נגמר והאבק שוקע, אפשר להניח שמספר הישראלים שאינם גרים מעבר לקו הירוק ותומכים בהכשרת עמונה לא גדול הרבה יותר ממספר התומכים בוועדים הגדולים של ההסתדרות, שאינם חברי הסתדרות. קצוות. השאר, בדרך כלל, "מגבשים את דעתם פר סוגיה".

אמנם, חלק גדול מהיהודים הישראלים מאמין היום שאין פרטנר פלסטיני, אבל זה לא ימין אידיאולוגי. הימין המתנחלי עושה שימוש בטיעון ה'אין פרטנר', אבל ראשיו מוּנָעים מאידיאולוגיה שמתנגדת לשלום גם כשהוא אפשרי. לפעמים ההבדל הזה נראה לא חשוב בעיני השמאל, בדיוק כמו שהימין נוטה לזלזל במאבקים הפנים-מפלגתיים במפלגת העבודה בין אבי גבאי לעמיר פרץ. לימין האידיאולוגי יש בונוס אדיר כבר עשרות שנים: השותפות הטבעית עם החרדים. מפא"י כשלה בשבירת כוח ההתנגדות החרדי, ומרגע שהליכוד גילה אותם, העסק פרח. עם השנים, כמו כל החברה הישראלית, החרדים נעו ימינה, בעיקר אחרי שנות האינתיפאדה השנייה. זה לא משנה את העובדה שסדר היום הפוליטי החרדי לא נוגע כלל בשאלות של ימין ושמאל, ושהמפלגות החרדיות לא יסכנו גרוש וחצי לטובת הנושאים הללו. נכון גם לומר שכשהשמאל הישראלי תפס את השלטון והיה צריך כמה אצבעות מהחרדים, תמיד נמצאו כאלה. אבל בסופו של יום, הימין נהנה מהברית עם החרדים וכך מיצב את גוש הימין למחנה הרוב.

נתניהו לא חושש להתבטא בגזענות: הסיר את הכפפות והפסיק לשדר מסרים של שוויון, ולהפלות בשטח. (צילום מסך מסרטון "הערבים נוהרים" המפורסם של נתניהו)

נתניהו כבר לא חושש להתבטא בגזענות: הסיר את הכפפות והפסיק לשדר מסרים של שוויון, ובמקביל להפלות בשטח. (צילום מסך מסרטון "הערבים נוהרים" המפורסם של נתניהו)

מול הברית הזו, במשך שנים ארוכות הפתרון של המחנה המתנגד לימין היה להסית נגד חרדים, להציף את החברה הישראלית בשנאה ולהצית מחדש את הדה לגיטימציה לחרדים שרווחה בשנות החמישים והשישים. יש גם מחלוקת פוליטית בין חרדים ושאינם חרדים, אבל זה לא היה העניין. זו היתה שנאה שהופצה בכלים של שנאה ונועדה לגרום לשנאה. במשך שנים זה הקשה על הימין, ומשברי הממשלה הנוכחית (השבת, הגיור, הגיוס, ועוד) מוכיחים שהקמפיינים הללו השפיעו מאד, גם אם היום פוליטיקאים שאינם חרדים, בוודאי מרצ והמחנ"צ, הפסיקו לעשות שימוש פוליטי בהפצת שנאה נגד חרדים. היום הם בכלל מבקשים את קרבתם. ככה זה, לעולם לא תדע באיזה צד תהיה כאשר קמפיין השנאה שלך ישפיע בשטח.

חוק הלאום חושף את מתנגדי נתניהו בחולשתם: ראשי השמאל היהודי עסקו בשאלה אם להגיע או לא להגיע להפגנת הפלסטינים בכיכר רבין. בסופו של יום, ברגע שבחרו לא לשתף פעולה עם השמאל הפלסטיני, הם גזרו על עצמם להיות במיעוט נצחי וחשפו את הצביעות של אידיאולוגיית השוויון שבשמה הם מדברים.

לשמאל היהודי, לעומת זאת, יש את "הגוש" הערבי. אבל השמאל לא ידע מעולם לעשות בו שימוש. יש לשמאל ולפלסטינים חשבון ארוך ומדמם עוד הרבה לפני שלמישהו במזרח התיכון היה אכפת מה צועק בגין או מה ז'בוטינסקי הוזה בפואמות שכתב אחוז זעם, אבל הגורל הטיל אותם יחד. זה כמובן התגבר מאז התקופה שבה השמאל היהודי בחר בקידום סיום הסכסוך כמשימה הראשונה שלו, אך זה המשיך גם אחר כך. המפלגות הערביות מגוונות מאד מבחינת תפיסות עולם והאינטרסים, אבל הרדיפה הממסדית והימנית מצמידה אותן אחת לשנייה, וכופתת אליהן גם את השמאל היהודי (היחסי). גם אם החלום של השמאל הוא לרקוד בחתונה עם ריקלין ואראל סגל, לשיר שירי 'אנו באנו' סביב מדורת הפלמ"ח ולהשוויץ באות יקיר בוגרי טירונות צנחנים 02', או 82'.

יהיה נכון יותר לומר שזהו פוטנציאל לשיתוף פעולה, מאשר שיתוף פעולה בפועל. ראשי השמאל היהודי עשו מאמצים אדירים לחבל בשיתוף הפעולה ובאמון השברירי בין העמים. כל מיני משכתבי היסטוריה ופובליציסטים מעלים על נס את ממשלת רבין, אבל זהו הבהוב רחוק שמוטב להפסיק להתגעגע אליו, ואין גם צורך. אך למרות זאת, ועל אף הקשיים בדרך, זהו הסיכוי היחיד של השמאל. אולי זה גם הצעד הטקטי הנכון.

בלי ערבים? השמאל מצטמק

הסיכוי היחיד של השמאל היהודי להיות רלוונטי בישראל היום היא רק בשיתוף פעולה יהודי וערבי מלא. הצעה של חזון משותף לחיים בכבוד של שני העמים כאן, מתוך כבוד ללאומים ולתרבות, בלי שפיכות דמים בלתי פוסקת ובלי עָם שמנסה להכניע עָם אחר. הימין יכול להמשיך לקוות להכניע את הפלסטינים, ואנחנו נמשיך לחתור לחיים משותפים בכבוד. זה בגדול הסיפור.

הדרך היחידה של הימין להתמודד עם הברית הזו, שיכולה להפוך את השמאל הישראלי לכוח פוליטי המקיף קרוב לארבעים אחוז מכלל אזרחי ישראל – לפני המרכז ולפני לפיד – היא לפגוע בלגיטימציה של הפוליטיקה הפלסטינית ושל נבחרי הציבור הפלסטיניים. אם לא לגיטימי לשתף פעולה עם חנין זועבי, אז השמאל מצטמק. כמו שאם לא לגיטימי לשתף פעולה עם החרדים, אז הימין מצטמק ומתפרק. וכך עסוקים ראשי הימין (ליברמן, ואז נתניהו ואז ארדן) בהתקפה ישירה, גזענית ובוטה על הערבים אזרחי ישראל.

נתניהו, בראותו את עצמו כמי שחבר במסדר הימנים הנאורים והליברלים, השתדל במשך השנים שלא לפלוט אמירות גזעניות ומפלות בפומבי. הוא העדיף, כמו שאר ראשי ממשלות ישראל, לקדם מדיניות מפלה, אבל לשדר מסר שוויוני כלפי חוץ. זו המצאה של מפא"י, הנוסחה הנקראת "ברוח מגילת העצמאות": שוויון כמעט מלא על הכתב, ואפס שוויון במציאות. בשנים האחרונות הסיר נתניהו את המסווה הזה, ופעם אחר פעם הוא מפנה את חיצי הגזענות שלו לערבים אזרחי ישראל.

השיקול של נתניהו הוא פוליטי טהור: בלי ערבים, השמאל מצטמק. ערכית ופוליטית. העברת חוק הלאום, מבחינתו של נתניהו, לא שונה מהעברת חוק גדעון סער. כאן וכאן זה איום פוליטי שצריך לנטרל. חוק הלאום חושף את מתנגדי נתניהו בחולשתם: ראשי השמאל היהודי עסקו בשאלה אם להגיע או לא להגיע להפגנת הפלסטינים בכיכר רבין. בסופו של יום, ברגע שבחרו לא לשתף פעולה עם השמאל הפלסטיני, הם גזרו על עצמם להיות במיעוט נצחי וחשפו את הצביעות של אידיאולוגיית השוויון שבשמה הם מדברים. כשמדובר על מנהיגים דוגמת לבני, אולמרט, גבאי, ברק ואחרים – זה פחות מקומם. הם רובם אנשי ימין שהיגרו שמאלה כדי לקדם את פתרון הסכסוך מכיוון ימין. . השמאל לא עושה ככה שלום: זה לא שמאל, וזה לא שלום.

הסאגה הנוכחית בחיפה היא עוד דוגמה קלאסית. את נתניהו לא מעניין הסגן בחיפה. חשוב לו התקדים והכותרת: מפלגת העבודה הלכה עם חד"ש והחרדים, והקימה קואליציה – מול של יש עתיד. אם עכשיו הוא ישתוק, הוא עשוי לקבל את את שיתוף הפעולה הזה בעוד ערים (תל אביב?) ואולי אפילו בכנסת. זה חד"ש, זה העבודה, וזה החרדים. עם מי הוא נשאר?

המשימה של השמאל עכשיו היא לדבר. לא לשתוק. לומר בפה מלא: העתיד ממנו נתניהו מפחד הוא העתיד אליו אנחנו חותרים.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
השינוי המשמעותי ביותר שהם יכולים להציע הוא לגדל זקן אופנתי או לצבוע את השיער. אהוד ברק כשר בטחון לצד רוה"מ בנימין נתניהו מכריזים על הפסקת אש במהלך המתקפה על עזה ב-2012 (עמוד ענן). (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

שניהם יודעים היטב שהפלסטינים ידחו את הצעותיהם. נתניהו וברק (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

נתניהו רוצה להעמיק את האפרטהייד, ברק רוצה להמירו בכיבוש צבאי

בעוד "עסקת המאה" של ציר נתניהו-טראמפ מציעה לפלסטינים מדינה-מינוס תוך ביתור המרחב הפלסטיני, ברק מאמץ את העמדה הביטחונית שמדגישה את השליטה על השטח והאוכלוסייה. לאף אחת מהן אין סיכוי להתקבל ברמאללה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf