הקורבן של אלאור אזריה הוא לא טוהר הנשק

מאת |

לא ערכי צה"ל, ולא דמותנו בעולם, ולא הקרע בעם הם הסיפור של משפט אלאור אזריה. העיסוק האובססיבי של התקשורת בעצמנו משכיח שוב שיש פה קורבנות אחרים לגמרי

מהכותרות בתקשורת נראה שצריך להזכיר דבר אחד: אלאור אזריה לא ירה בערכי צה"ל. הוא ירה למוות בעבד אל-פתאח אל-שריף, שקודם לכן תקף חיילים בסכין, נורה, נפצע קשות, ושכב במשך דקות ארוכות על הרצפה, מדמם, ללא טיפול רפואי, כשהוא לא מהווה סכנה לאף אחד. בן 21 היה במותו.

אבל כמו תמיד כשזה נוגע לפלסטינים, רוב הסיקור התקשורתי והשפה של הדיון הציבורי לא עוסקים בקורבנות הכיבוש והמשטר הצבאי בכלל, או בקורבן פעולת ההריגה הפושעת של אזריה במקרה הזה, אלא בנו. איך אנחנו נראים.

השער של "ידיעות אחרונות" היום בחר להדגיש אמירות (מעוותות, כפי שמציין קלמן ליבסקינד) של בית הדין הצבאי שעיקרן הפגישה בערכי צה"ל, טוהר הנשק ו"חוסנו המוסרי של צה"ל". גם ב"ישראל היום" מבליטים את המסר הבא במאמר הראשי בנושא: "טוהר הנשק הוא ערך עליון בצבא; הוא שמבדיל את צה"ל מזוועות המזה"ת, והוא המענה הטוב ביותר של ישראל למבקרים מבחוץ". גם הכותרת הראשית של "הארץ" ברגעים אלה היא "נתניהו זרק את פקודות הצבא וערכיו מתחת לגלגלי האוטובוס".

> גיבורי המיקרופונים שנתנו רוח גבית לאלאור אזריה

הפגנה של משפחת אל-שריף בחברון בדרישה להחמיר בעונשו של אלאור אזריה, 4.1.17 (ויסאם השלמון / פלאש90)

הפגנה של משפחת אל-שריף בחברון בדרישה להחמיר בעונשו של אלאור אזריה, 4.1.17 (ויסאם השלמון / פלאש90)

כך עסקו אתמול כל השידורים החיים בהפגנת הימין הקיצוני מחוץ לקריה בתל אביב, והרבה הרבה פחות מקום ניתן לקולם של בני משפחתו של אל-שריף, שהפגינו באותה שעה ממש בחברון ודרשו עונש חריף למי שהרג את בנם. כך הדיון עובר בקלות לשאלת החנינה ככלי למניעת "השסע המעמיק בחברה הישראלית", כפי שניסחה זאת ח"כ שלי יחימוביץ', כאילו שהפשע של אלאור אזריה בוצע נגד החברה הישראלית בכלל.

נראה ש"טוהר הנשק" הן מילות קסם שמאפשרות לנו לשלוט במשך אוטוטו חמישים שנים במליוני בני אדם תחת משטר צבאי שמונע מהם זכויות אדם בסיסיות (שלא לדבר על זכויות אזרח) על בסיס יומיומי ומקיים מערכות חוק נפרדות ליהודים ולערבים, להרוג אזרחים חפים מפשע ללא משפט – ועדיין להרגיש מוסריים, נבדלים "מזוועות המזה"ת", משל הייתה ישראל אציל שדוהר בביצות ולא מתלכלך בבוץ.

ומה שעצוב זה שהדיון הזה עלינו ועל עצמנו, כשהמציאות היא של הרג של אדם פלסטיני חסר ישע (גם אם תקף קודם חיילים, קובע בית הדין הצבאי, אין בזאת הצדקה להרג זמן רב לאחר מכן), הוא כל כך אופייני. כשצצים מכתבי סרבנות של מי שמסרבים להשתתף בתחזוקת הכיבוש, הדיון מיד עובר להיות על סוגיות של דמוקרטיה וציות לחוק בגבולות החברה הישראלית. כשחיילים שוברים שתיקה מבקשים לספר על מה שהם עצמם, במו עיניהם וידיהם, ראו ועשו בשירות הצבאי – מאשימים אותם שהם גורמים לנו להראות רע בעולם. כל פעם שמוצבת מול החברה הישראלית המראה של הכיבוש, איכשהו הדיון בסוף מגיע לצבע של המסגרת שלה.

והערה אחרונה: חשוב לזכור שמעבר לכך שהוא מהווה הסרת דעת ומסתיר את בעיות העומק של הכיבוש, הדיון על טוהר הנשק הוא פשוט לא נכון. כמו שהזכיר כאן חברי ג'ון בראון, אלאור אזריה לא לבד, ורק בחטיבת כפיר יש מורשת ארוכה של התעללות והרג לא מוצדק של פלסטינים. סדרת "רשיון להרוג" שמתפרסמת פה מראה את זה גם. עמירה הס מרעננת היום בהארץ את זכרוננו על עוד מקרים דומים מהתקופה האחרונה. יעל מרום הזכירה כאן השבוע את הפוליטיקאים שהסיתו וכיוונו את הרובה של אלאור אזריה ודחפו אותו לירות. וזה עוד בכלל לפני שדיברנו על משפחות שלמות, מאות ילדים קטנים, שהצבא החליט למחוק בלחיצת כפתור בעזה. אבל כל הסיפורים האלה לא מגיעים ללב הסיקור התקשורתי של פרשת אזריה. שם מדברים רק על הפגיעה בטוהר הנשק.

> לא עומדים מהצד: עשור של צילום ומאבק בישראל ופלסטין

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

חגי מטר הוא עיתונאי ופעיל פוליטי-חברתי.

אחרי שלוש שנים כאחד מעורכי "שיחה מקומית", כיום חגי משמש כמנכ"ל עמותת "972 – לקידום עיתונאות אזרחית", שהיא המו"ל במשותף של "שיחה מקומית" יחד עם ארגון ג'אסט ויז'ן. זה הבלוג שלו באנגלית במגזין 972+.

חגי הוא גם חבר מזכירות ארגון העיתונאים, חובב חתולים, תה ובישול טבעוני וחותר בירקון. נשוי לאורטל האהובה.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf