הרגע השרוני של ברק

20 שנה לאחר שנבחר לראשונה לראשות ממשלה, חוזר ברק לזירה בתקווה ללכת בדרכו של שרון שהיה שנוא עד לרגע שהיו זקוקים לו והוא הפך לראש הממשלה. כדי לעשות זאת, ברק זקוק לקול הרוסי שאבד לו לפני שנים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

לפני שנים אחדות, בעודו מתבלט אם "להיות או לא להיות" שוב ראש ממשלה, הזמין אהוד ברק ללשכתו עיתונאית ממנה ביקש לשמוע באופן אישי ניתוחים חברתיים בהם עסקה בעיתונה.

קבלת הפנים הייתה דווקא נחמדה. משרדים הדורים במגדל תל אביבי, חיוך והזמנה לשבת. אפילו העובדה שהמארח הניח את רגליו בנוחות על שולחן הכתיבה (תנוחה בה נותר לשבת לאורך השיחה כולה), לא פגמה באווירה. ברק הקשיב. הוא יודע להקשיב. שאל שאלות, וגם זאת הוא יודע. הפגישה התארכה מעבר למה שנקבע, אבל הוא לא ממש מתחשב בלוח זמנים של זולתו, ולה היה לא נעים להעיר.

מבחינתו, אנחנו רק אופציה. אהוד ברק (צילום: פלאש 90)

המילה המפחידה הזו, מהפיכה

כשהיה כבר ברור שהמפגש עומד להסתיים, החליטה האורחת לחזור לתפקידה המקורי ולשאול שאלות. "מה תכניותייך, מר ברק?", שאלה. בלי לחשוב, השיב ברק: "אני מחכה לרגע שרוני". המונח לא היה מוכר לעיתונאית, ועל כן שאלה למה הכוונה. ברק הסביר: "גם את שרון שנאו, לא רצו. עד שהגיע הרגע שממש היו צריכים אותו וזקוקים לו – והוא הפך לראש ממשלה".

התשובה המפתיעה גררה הערת המשך מופתעת. "אבל אתה לא שרון", העירה העיתונאית. "יש הבדל עצום. אותו שנא המחנה הנגדי, אותך שונא המחנה שלך". ברק הרהר רגע קצר והנהן. "את צודקת", אמר. "זה נכון. את מוצאת עוד הבדלים?" "בהחלט", השיבה העיתונאית, מופתעת שוב מיכולתו הבלתי נדלית של ברק לספוג ביקורת באדישות כאילו מדובר במישהו אחר. "מה שלא עשינו לשרון – ירקנו עליו, דרכנו עליו – תמיד הקרין את התחושה של 'לא משנה מה תעשו לי – הדבר היחיד שאני יודע לעשות ורוצה לעשות הוא להנהיג אתכם'. אתה מקרין תחושה הפוכה; בשבילך אנחנו רק אופציה". "את צודקת", השיב ברק, "אתם באמת רק אופציה". ביוני 2019 החליט ברק לממש את האופציות האלה בהן הוא מחזיק. להערכתו, מן הסתם, "הרגע השרוני" שלו הגיע.

20 שנה לאחר שנבחר לראשונה לראשות ממשלה, חוזר ברק לזירה שונה ודומה בו זמנית לזירה ממנה ירד. גם היום, כמו אז, יחסי דת ומדינה הם מרכיב חשוב בסדר היום של הבחירות. גם היום צפוי שוב הקול הרוסי להכריע את הבחירות.

אז, ב-1999, היו בבירור אלה דוברי הרוסית שהכריעו את הבחירות. בבליץ תקשורתי שכלל תרגום לרוסית של ספרו "חייל מספר 1", כבש ברק את הרחוב הרוסי בתוך חודשיים. יועציו האיצו בו אז לכלול בסדר היום של הבחירות גם אג'נדה אזרחית. השילוב עבד. מאחוזי תמיכה בודדים בהתמודדות מול ביבי, זינק ברק ל-58 אחוזי תמיכה של הקול הרוסי. שני אחוזים יותר משיעור התמיכה בקרב הציבור הוותיק.

אלא שבאותה מהירות בה כבש את העולים, ברק גם איבד אותם, אפילו מהר יותר מהקצב המואץ בו איבד את רוב הקהלים שתמכו בו. לא רק האג'נדה המדינית שלו או הישיבה בממשלה עם ש"ס הם שהרחיקו את העולים ממנו. הייתה זו דווקא המהפכה האזרחית-חילונית אותה גיבש בזריזות וייעד אותה בעיקר לרוסים.

שתי טעויות גלומות במהלך הזה. המילה "מהפכה" עוררה אצל דוברי הרוסית קונוטציות טעונות. הם מעדיפים תהליכים על פני מהפיכות. הטעות השנייה הייתה הקדשת המהפכה דווקא להם. העולים הרגישו מנוצלים על ידי פוליטיקאי ציני המקדם את האינטרסים שלו על גבם. חברת הכנסת המנוחה מרינה סולודקין (אז מישראל בעלייה) ביטאה את סלידתם של העולים מהפיכתם למה שהגדירה "בשר תותחים במאבקים של הוותיקים". בתום הקדנציה הקצרה והכושלת, נותר ברק עם אפס תמיכה של דוברי הרוסית.

אביגדור ליברמן ביסס את מעמדו מאז הקים את "ישראל ביתנו". לברק, לעומת זאת, נוטרים עדיין טינה. (מרים אלסטר / פלאש 90)

מאזן הכוחות מול ליברמן

באופן מפתיע, סדר היום של הבחירות שמצפה עתה לברק הוא שוב שילוב של מדיני עם סוגיות דת ומדינה. עם זאת, האלקטורט שונה בעליל. ברק פוגש ב-2019 דור חדש, עם צרכים שונים וביטחון עצמי מגובש. הוא לא ממש מכיר אותו. הוא גם מגיע להתמודדות עם נתניהו שקנה לעצמו מעמד מוצק בקרב ציבורים גדולים של דוברי הרוסית (ומתכוון הפעם ממש מילולית לקנות את קולותיהם בהשקעה עצומה), ועם אביגדור ליברמן שביסס את מעמדו מאז הקים את "ישראל ביתנו" ב-1999. ארבעת המנדטים בהם זכה אז הם הרבה יותר מחמשת המנדטים של היום, אבל עם הזמן ליברמן הפך למותג – לטוב ולרע. לברק, לעומת זאת, נוטרים עדיין טינה.

בזיכרון הקולקטיבי של דוברי הרוסית, מוטלת לפתחו האחריות למהומות אוקטובר, כמו גם ללינץ' ברמאללה באוקטובר 2000. אחד משני הקורבנות היה אז עולה מברה"מ לשעבר. אפילו היציאה מלבנון, הנחשבת בעיני רבים לגדול הישגיו, אינה אלא בריחה מבוהלת בעיניהם של דוברי רוסית רבים. איך אמרה לובה המיתולוגית? "קשה, קשה". אבל בלי הקול הרוסי – גם בלתי אפשרי. לבד, או בכל חיבור פוליטי שהוא.

לילי גלילי היא עיתונאית ומרצה בסוגיות בחברה הישראלית, מחברת הספר ״המיליון ששינה את המזרח התיכון״ (עם רומן ברונפמן). הספר עוסק בהשפעת העלייה מבריה"מ עם החברה והפוליטיקה בישראל.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מטה הרשימה המשותפת בנצרת, 17 בספטמבר 2019 (צילום: סמאח סלאימה)

מטה הרשימה המשותפת בנצרת, 17 בספטמבר 2019 (צילום: סמאח סלאימה)

"המצב יותר טוב מאפריל, אבל זה לא מספיק"

בקלפיות בחברה הערבית המצב מעורב. בכפר טורעאן, הצביע מדד קיוסק הפלאפל על שיפור בשיעור ההצבעה. בכפר כנא המצב היה הפוך. בנצרת שיעורי ההצבעה היו טובים לעומת אפריל, אך לא לעומת 2015. ובמטה הרשימה המשותפת חוששים כי היהודים מצביעים בשיעור של 2:1 לעומת הערבים, והמצב מסוכן

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf