הרמדאן העצוב ביותר שאני זוכרת בעזה

בילדותי, ביקור בשוק המרכזי של עזה לקראת חודש הרמדאן היה חוויה מרגשת ומלאת קסם. בכל שנה חיכיתי בכיליון עיניים לחג, למנהגיו ולמאכליו. השנה העוני המעמיק, האבטלה הגואה והאבל על המתים רצחו את שמחת החג

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הייתי כמעט בת 11 כשהתלוויתי בפעם הראשונה לאמי לביקור בשוק א-זאוויה, אחד השווקים העתיקים והגדולים במרכז העיר עזה, כדי לקנות אוכל לרמדאן. אני עדיין זוכרת כמה הבניינים הישנים הקסימו אותי, הררי הפירות והירקות שנהרו באור זוהר, ניחוח התבלינים, וקרני השמש שריצדו ביניהם. אמי צחקה כשראתה אותי פעורת עיניים, נוגעת בכל מה שידיי יכלו להגיע אליו. היא אמרה לכל הסוחרים שזה הביקור הראשון שלי בשוק.

אמא שלי אוהבת את שמי, היא נהנית לקרוא אותו בקול רם כדי שאנשים ישאלו אותה עליו. אורג'וואן איננו שם נפוץ בעזה; למעשה מעולם לא פגשתי עוד מישהי שנושאת אותו. זה הצבע שהפיקו הפיניקים מצדפות ים-תיכוניות כדי לצבוע את הבגדים – תערובת של אדום, כתום וסגול. באותו היום אמי קראה לי בשמי שוב ושוב, ואני מאמינה שאם נחזור לשוק והאיש הזקן שמכר תבלינים באחד הדוכנים עדיין שם, ברגע שאציין את שמי הוא יזכור אותי מיד.

אני זוכרת כמה הומה היה השוק וכמה פעמים היינו צריכות לחזור על הבקשה שלנו עד שהמוכר הצליח לשמוע את קולנו מבעד להמולה. שוק א-זאוויה בעזה (צילום באדיבות We Are Not Numbers)

הביקור הראשון ההוא בשוק היה ב-2007, שנה אחרי שחמאס תפס את השלטון בעזה. המצב של התושבים כאן היה יחסית טוב יותר מעכשיו, כי לחלקם עדיין היו מקורות הכנסה עצמאיים. המצור הישראלי, שנועד להעניש את חמאס אך למעשה העניש את 2 מיליון תושביה של הרצועה, היה בשנתו הראשונה והמגזר הפרטי היה עדיין חזק.

אבל כעת, אחרי 11 שנות מצור, חיי העזתים הפכו בלתי נסבלים. אפילו עובדי הרשות הפלסטינית, שמשכורתם היתה תמיד מובטחת, כבר לא מקבלים את משכורתם במלואה. אמי, המפרנסת היחידה במשפחה, היא עובדת של הרשות הפלסטינית ולא קיבלה אגורה בחודש אפריל. החודש היא קיבלה חצי משכורת, ואין לנו מושג מה יהיה בחודש יוני. כמחצית מכל האוכלוסיה הבוגרת בעזה הם מובטלים, ועוד יותר מזה בקרב הצעירים. לאף אחד אין יכולת להתמודד עם קשיים נוספים, שוליים וקטנים ככל שיהיו.

רמדאן בטעם של דם

כתוצאה מכך, רמדאן מרגיש שונה השנה מאותם זכרונות ילדות מאושרים. בגלל משבר החשמל החמור, אמי לא יכלה לקנות חודש מראש את הבשרים והגבינות המיוחדות לרמדאן כפי שנהגה תמיד לעשות, כי המקרר לא יכול לשמור על טריותם. שלוש שעות פעילות של מקרר ביום לא מספיקות, במיוחד בימי הקיץ הלוהטים. במקום זה אנחנו חייבים לעשות קניות כל יום, והשוק רחוק מדי והנסיעה אליו יקרה מדי אפילו בשביל ביקור שבועי. בניגוד לארצות המערב, לרוב תושבי עזה אין מכוניות פרטיות. נסיעה במונית עבורי ועבור אמי תעלה 12 שקלים, בנוסף לתשר לנהג כדי שיעזור לנו להעמיס את הקניות לתא המטען. זה אולי לא נשמע לכם כמו הרבה כסף, אבל בשבילנו זה המון. אז אנחנו קונות את מה שאנחנו צריכות כל יום, בחנויות הקרובות.

עיתון מקומי פרסם לאחרונה תמונות משוק א-זאוויה תחת הכותרת "השווקים בעזה מתכוננים לבוא הרמדאן". זרים לא יוכלו להבחין על פי התמונות בשינויים שחלו פה, אבל אני יכולה. למרות שהסוחרים מילאו את החנויות בסחורה כתמיד, והפירות והירקות מסודרים באותן ערימות כפי שהיו כשהייתי בת 11, מה שראיתי בתמונות שבר לי את הלב. ראיתי מספר קונים זעום בשוק, וסוחרים שיש להם מספיק זמן לשבת ליד החנות ולהצטלם. אני זוכרת כמה הומה היה השוק וכמה פעמים היינו צריכות לחזור על הבקשה שלנו עד שהמוכר הצליח לשמוע את קולנו מבעד להמולה.

ואם לא די בזה, 120 משפחות לא יחגגו את הרמדאן הזה עם יקיריהם, ויותר מ-13,000 יושבים לצד מיטות קרובי משפחה שנפגעו מאש צלפים ישראלים במהלך הפגנות השיבה. בעזה, משפחות פלסטיניות מבכות את יקיריהן שנהרגו בידי הצבא הישראלי בכל רמדאן; השנה, מספר המשפחות המתאבלות עלה במהלך החג עצמו.

חובשים נושאים עיתונאי שנפצע במהלך הפגנות השיבה בגבול עזה. (עבד רחים ח'טיב / פלאש90

השנה, מספר המשפחות המתאבלות עלה במהלך החג עצמו. חובשים נושאים עיתונאי שנפצע במהלך הפגנות השיבה בגבול עזה. (עבד רחים ח'טיב / פלאש90

אחרי ארוחת האיפטאר לשבירת הצום, הילדים נוהגים לצאת לרחוב ולשחק. דקות ספורות אחרי שהמואזין מכריז כי הגיע זמן שבירת הצום, הם גומרים לאכול ויוצאים החוצה, וקולם מהדהד בין קירות הבטון עד חצות. השנה אני לא שומעת אותם. נדמה שהאבל בו שרויות המשפחות הכריע גם אותם.

ההתלהבות שבה חיכיתי בכל שנה לחודש הזה נעלמה. הציפייה הנרגשת למאכלים שתבשל אמי לארוחת האפטאר איננה. את מקומה תפסו תחושות של יאוש וריקנות. אני מתמלאת כאב בכל פעם שאני רואה חדשות ושומעת על עוד מישהו שמת מפצעיו, עוד מישהו שנפצע, עוד אחד שנורה למוות. הטרגדיות האלה, ביחד עם העוני המעמיק, שיעורי האבטלה הנוסקים וסטטיסטיקות האימה האחרות שבהן מתבוססת פיסת האדמה הזו, רצחו את טעם החיים בעזה.

אורג'וואן שוראב, 22, בוגרת החוג לספרות אנגלית. הפוסט פורסם באתר "אנחנו לא מִספָּרים" אשר נותן לכותבות וכותבים צעירים מעזה אפשרות לתקשר עם העולם ולספר את סיפורם במילים שלהם. הוא פורסם במקור באנגלית ותורגם לעברית על ידי אורלי נוי.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

כיצד ניתן לאהוב עיר שבה חבריי הם אסירים, שמתקשרים אלי בפייסטיים רק כדי שאצא למרפסת ואראה להם את חיפה? רמאללה בלילה (פליקר, קרן היינריך בל C BY 2.0)

למה אני שונא אותך כל כך, רמאללה?

בילדותי, הערצתי את הצעירים רעולי הפנים שיידו באומץ אבנים בכובשים בכיכר מנארה. 30 שנה אחרי, רעולי הפנים הובסו, והובסה גם רמאללה. איך אפשר לאהוב עיר שבה הכיבוש מונע ממך להתאהב?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf