הרומנטיקה מתה. אולי זה דבר טוב. וגם: געגוע לעולם הלא וירטואלי

מאת |

הדינוזאורים והשמרנים ימשיכו להתעלם ולהתכחש, אבל המהפכה הנשית כבר כאן, בכל מקום. מי שמשלמת מחיר זו הרומנטיקה הקלאסית, שם הגבר הוא הבמאי והאישה היא בסך הכל דמות. ויש עוד גורם: העולם הווירטואלי שהופך אותנו לאלגוריתם

הרומנטיקה מתה, אומרים הדינוזאורים. עוד לא מפנימים שלא מדובר בתנועה אקראית של אבן קטנה, אלא ברעידת אדמה של ממש. הרומנטיקה מתה, אומרים השמרנים. כמצופה מהם, הם ממשיכים להתנגד לשינוי גם אחרי שהוא כבר קרה (בעולמות הדתיים, ניזכר, עוד נלחמים בתנועת ההשכלה. אני משוכנע שיש מקומות בעולם שבהם האיסור על קניבליזם עדיין מתקבל ברטינה).

אבל זו רעידת אדמה, ויחסי הכוחות בין גברים לנשים בשום מקום כבר לא יהיו מה שהיו קודם. לצד השינוי בפרקטיקה ובנורמה של הנעשה במקומות עבודה ולימודים ובילוי, בהקשר של יחסי גברים ונשים נעשה גם שינוי של ממש באופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור של עצמנו. אנחנו כתרבות ואנחנו כפרטים בתוכה.

הגוף הוא נקודת המבט

כשאישה מספרת על מקרה שאירע לה לפני עשור או שניים או שלושה, או אתמול בבוקר, המעשה הזה הוא לא רק הגדרה מחודשת של הלגיטימי והלא לגיטימי. ההתוודות הפומבית הזו, חציית מחסום הבושה, מחזירה לנשים כוח גם באחד המובנים התרבותיים החשובים ביותר: מי מספר את הסיפור (קודם לכן: גברים בלבד, עכשיו גם נשים), ועל מה הסיפור (קודם: הצלחה גברית. עכשיו: עולם פסיכולוגי שלם ורחב של פגיעה, עיבוד והתמודדות).

> הטרור התעסוקתי של הימין נגד הערבים אזרחי ישראל 

זו כבר מהפכה של ממש. קמפיין metoo (תמונה: אתר פיקסביי)

זו כבר מהפכה של ממש. קמפיין metoo (תמונה: אתר פיקסביי)

השינוי הזה בסיפור התרבותי הוא עצום בפני עצמו. ומכיוון שיש כאן הרחבה והעשרה של הסיפור, בטווח הארוך ובמובן הרחב הוא יהפוך לסיפור מיטיב יותר. סיפור תרבותי שאינו עוסק רק בהצלחה אטומה שמגלם גבר מעשן סיגר בחליפת מעצבים, ויש בו מקום ליותר דמויות וקשת רחבה יותר של רגשות, מבשר עולם שאנחנו עוד לא מכירים והוא קצת מפחיד, אבל הוא ללא ספק בריא יותר.

עשיית המקום לפרספקטיבה הנשית של המתרחש על ומאחורי הזירות התרבותיות שלנו היא סגירת הפער בין הדימוי (נוצץ, אטום, אכזרי) לבין המציאות (מורכבת, שלמה, רבת רגישויות). את הפער הזה ילכו וירחיבו בשנים הבאות עוד סיפורים של עוד אנשים שהמסכים ודפי העיתונים שראינו כל חיינו לא סיפרו לנו  מעולם. זה בלתי נמנע: דמות המספר והקונפליקט בסיפור חיינו עוברים מטמורפוזה עמוקה.

רומנטיקה היא סיפורו של הבמאי, לא סיפורן של הדמויות

למי קורה מה שמוצג לנו מול העיניים, כשאנחנו רואים פרסומת או סרט, או אפילו כשאנחנו קוראים ספר גרוע? או בוודאי כשאנחנו קוראים טקסט של יחסי ציבור לפוליטיקאי או לעסק מסחרי? לכאורה לגיבורי הסיפור. למעשה זהו סיפור המתרחש לחלוטין בתווך שבין עולמו של הכותב להבנה שלו של מה צופיו וקוראים רוצים לראות. עלילה אמיתית לעולם אינה נוסחה. החיים האמיתיים לעולם אינם נוסחתיים. אם הם מרגישים כאלה, זה סימן מובהק לשקר.

רומנטיקה, במובן הזה, היא סיפור היכרותם של שניים, גבר ואישה, באופן נוסחתי וקלישאתי. זה תמיד אותו מנגנון: ישנו המבט של הגבר על האישה, רגע ההצטמררות, ההתנגדות הנשית, הכניעה (זו תמיד כניעה, זה הקונספט), הקשיים, ההתגברות עליהם וההתאחדות המחודשת, שהיא הקתרזיס המובטח והמצופה.

הרומנטיקה, במובן הזה, להבדיל מאהבה או תשוקה, מהשתוקקות לקרבה או מפלירטוט אותנטי, היא לא הדברים עצמם, אלא העטיפה הנרטיבית הכוזבת שלהם. האווירה המעוצבת, הוייב המשוחק, האשליה המכירתית. המישור הקיומי שבו כל מה שקורה לגבר ולאישה קורה להם אחד ביחס לשניה וכל מה שקורה לשניהם קורה ביחס לסיפור הרומנטי שלהם, שהוא התכלית האמיתית. איחוד נטול קונפליקטים וקיום עצמאי הוא האל של הדת הרומנטית-סכרינית. דמויות המאמינים המתחלפות בסיפור הקבוע הזה אינן חשובות כלל.

כמו שסיפור ההצלחה המיוצג בתמונתו של גבר מעשן סיגר בחליפת מעצבים הוא שקרי מכיוון שהוא מסתיר את קיומם של כל הדמויות והרגשות הבלתי מצולמים, הרומנטיקה שקרית מכיוון שהיא מציגה רק חתך אחד של ההתרחשויות, חתך שאפילו בו האינטראקציה בין הדמויות אינה אמיתית אלא מבוססת על דימויים נושנים.

וישנו האספקט הגברי במובהק של הסיפור הרומנטי: הדיכוטומיה המובהקת (לפני רגע הם לא הכירו והיו אומללים, עכשיו הם ביחד ומאושרים טילים), ההאלהה והמיתולוגיזציה של הדמות הנשית, שכביכול נועדה לרומם אותה אך למעשה כולאת אותה בתוך משאלה גברית-ילדותית.

הגבר, בעולם הדימויים הרומנטי, הוא במאי, הוא לא דמות. כבמאי הוא יכול לעשות עם הדמויות האחרות כרצונו. שחרור האישה, במובן הזה, האמירה שלה כלפי הגבר שמתקיימים ביניהם יחסים שוויוניים ולא היררכיים, היא גם גאולה עצומה לגבר. השחרור הזה מאפשר לגבר לפשוט מעצמו את פסאדת הבמאי הכובלת והחונקת, ולהשתתף בסיפור, או בסרט, כדמות לא שבלונית ולא נוסחתית. כזו שאינה יודעת את סוף הסיפור. דמות שהאמת שלה תתברר, אם בכלל, לא בנקודה קבועה וצפויה בתסריט, ולא על פי כללים קבועים מראש, אלא באופן המרנין והאקראי שבו החיים מתרחשים באמת, אם מפסיקים לנסות לביים אותם.

דמות בסרט לעולם אינה יכולה להיות הבמאי.

הלולאה המעייפת של הוירטואלי

בחמישי בבוקר קרה לי מקרה מוזר בפייסבוק. כתבתי פוסט ארוך למדי ומנומק, כזה שתפסתי אותו כפרי חשיבה אמיתית. פרסמתי את הפוסט הזה והתגובות שהוא קיבל כל כך הכעיסו אותי שמחקתי אותו אחרי חצי שעה, למרות מספר תלת ספרתית של לייקים. המקרה הפעוט הזה עורר בי תחושת מיאוס נוראה מהוירטואליה. הוא לא יצר אותה, אבל הוא בהחלט הביא אותה אל פני השטח.

מה קרה שם בסך הכל? הרגשתי שבתגובה לאמירה שהביעה איזו חשיבה ורגש מעט מורכב קיבלתי רצף של תגובות אוטומטיות, מלאות ידיעה ודאית ואמירות חותכות, ביקורת לא נעימה ובעיקר תחושה שעונים לי אנדרואידים שידעו מה יענו לפוסט שאכתוב עוד לפני שכתבתי אותו.

בני אדם שהפנימו את האלגוריתם שנועד לחזות את התנהגותם.

מה שגרם לי להיזכר באמת המצערת שכמעט אין תחלופה מעשירה ומרעננת של רעיונות ותחושות בעולם הוירטואלי. משהו במיידיות ובצורך לבלוט ולהיות בצד הנכון של הדברים מוציא מאיתנו את הצדדים הפחות חינניים שלנו. אני כמובן לא מוציא את עצמי מהכלל הזה.

> חלפו הימים בהם בריונות מהסוג של ישראל היום השתיקה אותנו מפחד

פייסבוק, הנכבה של עולם הממשי (פלאש90)

פייסבוק, הנכבה של עולם הממשי (פלאש90)

שיחה, כדי שתהיה מענגת, צריכה שהות להתפתח ולצמוח: שיפוטיות הורגת אותה באיבה. תחושה של קהל מטשטשת את תחושת האותנטיות של עצמנו, והצורך לצאת טובים ונכונים מנצח כל מורכבות טבעית. באופן הזה כל מה שמעניין בבני אדם – ההסכמה לתעות יחד – הולך לאיבוד. הצנזורה המיידית (שיכולה להתבטא גם בהרעפת מחמאות מוגזמות ואהבת פלסטיק), המשחק האינסופי של אישוש ואישור, כל אלה הופכים את האינטרנט, כלומר הרשתות החברתיות, למקום שבו האינטליגנציה והרגש האנושיים קצת הולכים למות.

אני כמעט לא זוכר את עצמי בעולם נטול סמארטפונים, שלא לדבר על נטול אינטרנט. התודעה הבוגרת שלי קיבלה את צורתה בעולם הוירטואלי באופן כמעט מלא. זה נכון שהעולם הוירטואלי של עשור אחורה, או שני עשורים אחורה, היה שונה מאוד מזה הנוכחי, והייתה בו סקרנות ותחושת גילוי וחדווה שנעלמו כמעט לגמרי (או לפחות בשבילי. אולי יש מי שעדיין חשים אותה).

> פשעי מלחמה ופצעים פתוחים: הרופאה שנלחמת בהפרדה ממשיכה למרוד

אבל היו לי מחשבות עמוקות פעם, את זה אני זוכר בוודאות. הייתה בי סקרנות. אנשים עניינו אותי. לא התהלכתי עם התחושה המדכדכת שתוך כמה קומנטים וסטטוסים כבר אבין לגמרי מי הם, או הן. התחושה הזו לא רק רעה ולא נכונה, היא גם קצת נכונה. בלי לערוך מחקר רשמי, רק עם האינטואיציה שלי, המקום שבו בני אדם מרשים לעצמם לשחק עם רעיון, לא להיות דבר אחד, לא לדעת, הולך ומצטמצם. אנשים באמת הופכים לייצוג הוירטואלי המצומצם של עצמם.

הנכבה של הממשי

בעימות בין המציאות לוירטואליה, המציאות מנהלת קרב די אבוד. הוירטואליה לעולם תהיה מיידית יותר, ודאית יותר ונקייה יותר, באמצעות פילטרים ויזואליים ורגשיים. היא תנחש אותנו טוב יותר וטוב יותר, סוגרת אותנו בתוך העדפות רגעיות שחוזרות על עצמן עד שהן שהופכות לדפוסים מקובעים.

וזה לא שאי אפשר לחיות בעולם דמיוני גם ברחוב ובבית הממשיים, אבל למציאות יש דרכים לחלחל מבעד לכל סדק, והרבה יותר קל לגרש אותה מאשר באמצעות כפתור בלוק או לקיחת התמונה מחדש, הפעם בלי הסנטר הכפול. בלי הקמטים. בלי החדר העצוב ברקע.

הרבה שנים אני הולך עם התחושה שהשיחה האנושית משתנה לי מול העיניים, ונעשית מכנית יותר, כמו תכליתית, אבל לא תכליתיות של יוזמה ואומץ, אלא של רצון להימנע מספק, אי-ידיעה ומבוכה. כמו-תכליתיות מעוצבת, מהונדסת. אולי זה אני שנעשיתי טוב בהסתרה של מה שאנושי וחיוני בי, כלומר לא בטוח, חושש, צמא לאהבה. ואולי זה גם וגם. העולם האמיתי, בהשפעת האפשרויות הממכרות של הוירטואליה, וגם אני.

הרפתקת עצמי מחודשת

מחזוריות, תנו לי לספר לכם, היא הדבר הכי נורא והכי מדכא בעולם. אני משוכנע שאם נשאל אנשים שהתנסו במחזוריות ובמוות נגלה שמשני הדברים מחזוריות הייתה החוויה הקשה יותר עבורם. בחיבתו לדברים צפויים וקבועים, העולם הוירטואלי הולך וסוגר עלינו, כמו כריש, במעגלים מחזוריים צפופים והולכים. ככל שמפתחי האלגוריתמים מבינים למה אנחנו מגיבים כך יותר קל להם להלעיט אותנו ביותר מזה: יותר תמונות של חתול (שאהבנו פעם והיום עושה לנו בחילה), אנשים על חופים נידחים (שפעם עוררו בנו כמיהה והיום מעוררים חשק לצונאמי), יותר אנשים עושים ליפסינק, יותר פוסטים מזועזעים באופן שבלוני לחלוטין מאותן תופעות מאת אנשים שנמצאים באותם מקומות ומצטלמים מול אותן מראות באותן תנוחות.

האנושות בדרך להפוך לאלגוריתם של עצמה.

כל זה הוא מוות ודאי לנפש ולדמיון. בהקיפן אותנו בדימויים של חייהם של בני אדם אחרים, הרשתות החברתיות לקחו מאיתנו אפילו את האשליה שייתכנו חיים אחרים. זה, כמובן, לא נכון: בוודאי שייתכנו חיים אחרים, אבל אנחנו נצטרך להפסיק לחיות במודעות וירטואלית וציפיה בלתי פוסקת כדי לחיות אותם. נצטרך לקבל את אי הידיעה, המבוכה והפחד שבהבנה שאנחנו דמויות בסרט הזה, לא במאים. שהחלקים הכי חשובים בסרט הזה, אולי, הם החלקים שבהם לכאורה לא קורה שום דבר (כמה מהנפש האנושית פוגש את העין בכלל?).

המקרה הקטן של חמישי בבוקר הזכיר לי שאני ממש מתגעגע לעולם הלא וירטואלי, ולעצמי של העולם הלא וירטואלי. עצמי שלא ידע והתרגש, ולא פחד לרעוד מפחד. לא דרך מכשירים ולא באופן וירטואלי, הכי בעולם הייתי רוצה להכיר את עצמי ואת האנשים סביבי מחדש.

> גם אני עדיין לומד איך להשתחרר מהסקסיזם שלי

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

בוגר מערכות חינוך רבות שלא הטמיע לחלוטין את תפיסת העולם של אף אחת מהן. שייך ביקנעם, שייך בחיפה, שייך בתל אביב, ובכל מקום שיש בו בני אדם. לא מאמין בהפרדה, אבל מאמין בגבולות רכים; איש של שלום וחופש. ליברל ופציפיסט, עם עין בוחנת לזווית האישית והאינדיבידואלית של סיפורים גדולים וקטנים.

לעמוד הכותב
נושאים קשורים
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf