newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סאמיר בן השלוש כבר לא יחזור לבית ההרוס

הבוקר הרסה ישראל בית נוסף בשכונת ראס אל עמוד במזרח ירושלים. הסתכלתי על הבית שלי במערב העיר, רגע לפני שיצאתי לזירת ההרס במזרחה, בה גדע הבולדוזר בית שוקק חיים, חלומות ותקווה

מאת:

כותבת אורחת: סהר ורדי

שני ילדים בתלבושת אחידה ירדו מהקומה השנייה להגיד לנו שלום לפני שיצאו להסעה לגן. עם הערבית השבורה שלי שאלתי את הגדול יותר, כולו שופע חיוכים, איך קוראים לו ובן כמה הוא. הוא בן ארבע, ואחיו הקטן בן שלוש.

ניסיתי לשאול גם את הקטן איך קוראים לו, והוא רק בהה בי. אמא שלו ניסתה לשכנע אותו לענות לי, התחילה את השיחה בשבילו, ואז הוא אמר "אני רק רוצה את הבית". וזהו. זה כל מה שהיה לילד בן שלוש להגיד. הוא רוצה את הבית שלו.

> שייח ג'ראח קוראת לנו

שלוש שעות קודם לכן, בארבע וחצי בבוקר, התעוררתי בביתי במערב ירושלים. באיזשהו שלב תפסתי את עצמי בוהה במטבח בעודי מנסה להילחם ברצון לחזור למיטה ולהשלים שעות שינה.

פתאום ראיתי כמה דברים יש שם: לא רק ריהוט אלא הכוסות התלויות והמגנטים על המקרר, הזיכרונות, הריחות, מיליון צבעים וצורות שהם מה שמרכיב את התחושה שאני מחכה לה כל פעם שאני חוזרת מנסיעה או משהו – בית. לרגע ניסיתי לדמיין את זה, איך זה נראה כשכל זה נהרס? ניסיתי לדמיין לרגע את הזרוע הארוכה של הבולדוזר מרסקת בליל של שיש וכוסות צבעוניות שמתנפצות מסביב.

שעה אחר כך כבר הייתי בבית של שני האחים, 15 נפשות סך הכל, בשכונת ראס אל עמוד בירושלים. ישבנו על ספות מסביב לשולחן אוכל בבית בלי כלום – בלי ריהוט, בלי חלונות, בלי דלתות. הם פינו הכל, כל מה שאפשר היה להציל מהבית, הם פינו מבעוד מועד.

כשהמשטרה התחילה להתאסף בצומת הקרוב סביב בולדוזר, כמה מהצעירים בשכונה עזרו לבעלי הבית לעקור ממקומם גם את שער הכניסה ושער החנייה ולהניח אותם בסמטה ליד. ככה נראה בית ערום, בית שקילפו ממנו כל מה שאפשר בציפייה למה שעומד לבוא. אך הוא עדיין בית.

> ההזנחה הקשה של ירושלים המזרחית לא קשורה לתקציבים אלא לפוליטיקה

הריסות הבית הבוקר בשכונת ראס אל עמוד במזרח ירושלים. 13.09.2017 (צילום: קבוצת פרי ג'רוזלם)

הריסות הבית הבוקר בשכונת ראס אל עמוד במזרח ירושלים. 13.09.2017 (צילום: קבוצת פרי ג'רוזלם)

לשמחתי, כשמשטרה הגיעה סאמיר, הילד בן השלוש, כבר לא היה בבית. קבוצת שוטרי יס"מ חמושים מכף רגל ועד ראש עלו לקומה השנייה, שם נותרו שני האחים שגרו בבית, כמה חברים שלהם ואנחנו, ופקדו עליהם לצאת.

אחד האחים סקר את הבית עוד פעם אחת אחרונה, וכולנו יצאנו בלי להגיד מילה. השוטרים סגרו מרחב "סטרילי" מסביב לבית, פקח עירייה הגיע לצלם, בעוד טכנאי חשמל עולה על הגג לנתק את כבל החשמל של הדירה בזמן שהבולדוזר הזדחל לו במעלה הגבעה ועצר מחוץ לבית.

שני ילדים בגיל חטיבה, ושני זוגות הורים יחד עם כל משפחותיהם עמדו שם והסתכלו, בזמן שהבולדוזר הרים את זרועו ומיקם אותה ממש ליד חלון הסלון בקומה השנייה. בשביל המשפחה היה ברור שזה לא קיר, זה הסלון, עם כל המשתמע מכך.

הזעקה שבאה ברגע שהבולדוזר התחיל לחצוב אל תוך הקיר הייתה קורעת לב. וככה זה נמשך. קצת למעלה משעה שבה הבולדוזר עובר חדר חדר, והמשפחה, חברים ודיירי השכונה מסתכלים בחוסר אונים. מדי פעם מישהו צועק איזו קללה עסיסית, מדי פעם מישהי פורצת בבכי, מדי פעם מישהו מנסה להרגיע את השוטרים שלא ימשיכו לדחוף אנשים אחורה, וההריסה ממשיכה.

> עדויות: שוטרים פרצו למסגד באל-אקצא, היכו והשפילו מעל למאה מתפללים

הקיר האחרון קרס, הבולדוזר נסוג לאחור, פקח העירייה צילם כמה תמונות. קו המשטרה צעד אחורה חזרה אל הרכבים שלהם ונעלם. תוך עשרים שניות צעירי השכונה התחילו לנקות את הכביש, לזרוק חתיכות מהבית שזלגו לכביש את ערימת ההרס שעד לפני שעה הייתה בית, לטאטא ולגרוף את שברי האספלט שהבולדוזר השאיר אחריו על הכביש ההרוס… וזהו, עולם כמנהגו נוהג, הכביש נפתח מחדש לתנועה, והקהל התפזר. כל אחד לביתו. מלבד אלו שנותרו בלי בית.

לא נשארתי לראות את סאמיר חוזר מהגן. לא נשארתי לראות איך אמא שלו שהייתה מלאה חיוכים וניסיונות דיבוב בבוקר, תנסה להסביר לו בצהריים מה קרה. ואולי לא יהיה צריך להסביר לו בכלל, הוא כנראה מבין יותר טוב מכולנו.

סהר ורדי היא אקטיביסטית ירושלמית וחלק מקבוצת הפעילות "פרי ג'רוזלם".

> צפו בתיעוד ממזרח ירושלים: הריסות בתים בעיסאוויה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf