הקישוטים המוסריים של יצחק הרצוג

מאת |

בביקורת על ספר העוסק ברצח עם ופשעים נגד האנושות, מתחמק הרצוג מלעסוק בהפרות הישראליות את החוק ההומניטרי הבינלאומי ומוכיח מדוע אסור לתת לפוליטיקאים לכתוב ביקורות ספרים

על שער מוסף "ספרים" האחרון של עיתון 'הארץ' התפרסמה ביקורת של יצחק הרצוג על הספר East West Street של פרופ' פיליפ סנדרס, העוסק בהיווצרות המושגים "רצח עם" ו"פשעים נגד האנושות" בדין הבינלאומי. הנושא הוא טכני ולא פופולרי, והספר לא תורגם לעברית. סביר להניח שהביקורת לא היתה זוכה למעמד בולט כל כך בעיתון החג, אלמלא מחבר הטקסט היה היו"ר לשעבר של מפלגת העבודה ומי שמשמש עדיין כיו"ר האופוזיציה לממשלה. הביקורת הזאת ראויה לכן לתשומת לב מיוחדת.

הספר של סנדרס עוקב אחרי כמה מדמויות המפתח שנלחמו במחצית הראשונה של המאה העשרים להקמת סדרי דין בינלאומיים, במטרה להעניש ולהרתיע מבצעי פשעים כנגד האנושות. חלקם של המשפטנים האלו היו אנונימיים בשעתם, אבל בשנים האחרונות העניין בהם ובתחום כולו גובר. לעורך הדין היהודי רפאל למקין, שמת ערירי וחסר כל, הוקדש סרט התעודה "שומרי השמים", שזכה בפרס הדוקומנטרי בפסטיבל סנדרס 2014.

הסקירה של הרצוג עגמומית, והוא תוהה (במידה רבה של צדק) מה נותר מהחוק הבינלאומי בעידן הנוכחי, "בו העולם עומד נבוך מול הצפצוף המתמשך של מעצמות, מנהיגים ועמים על איסורי המשפט הבינלאומי", כלשונו. מלחמת האזרחים בסוריה, שמספר קורבנותיה הוא בסביבות חצי מיליון, היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לכך, אבל בוודאי לא היחידה.

בסירה אחת עם סודאן ורוסיה

הבעיה העיקרית בדין בינלאומי היא שאין ריבון המסוגל לאכוף את החוק, כמו שיש בתוך המדינה. את התפקיד הזה אמורה לספק הקהילה הבינלאומית, באמצעות מוסדותיה, ובראשם מועצת הביטחון של האו"ם ובית הדין הבינלאומי בהאג. לבית הדין אין צבא או משטרה. נדרשת הסכמה של מדינות העולם הן להליכים במוסדות הבינלאומיים, והן לאכיפת התוצאה שלהם. ככל שיותר מדינות מקבלות על עצמן את החוק ומתחייבות לאכיפתו, הסיכוי להרתעת משטרים סוררים ולמניעת פשעים הולך וגובר.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודות שהרצוג אינו כותב עליהן. בשנים שאחרי הקמתה, ישראל תמכה במשפט ההומניטרי, מסיבות מובנות, והיא אף חתמה על אמנת רומא שהניחה את היסוד לבית הדין הבינלאומי. מאז השתנו כמה דברים, וכיום ישראל היא אחת מכמה מדינות – לצד ארצות הברית, סודאן ורוסיה –  שבחרה להחריג את עצמה מסמכותו של בית הדין.

ישראל גם מערערת על תקפותו של הדין הבינלאומי בכלל: על פי הפרשנות המקובלת לאמנת ג'נבה הרביעית, העברת אוכלוסיה כובשת לשטח כבוש מהווה פשע מלחמה. בימים לאחר מלחמת ששת הימים החילה ישראל את אמנת ג'נבה גם על השטחים שנכבשו במלחמה ושלא סופחו לתחומה, אולם בתוך זמן קצר היא שינתה את דעתה וקבעה שהאמנה אינה תקפה בשטחים, מכיוון שהם לא הוכרו בריבונות מדינה אחרת קודם לכיבוש הישראלי. התעלול המשפטי הזו נועד לפשוט את תושבי השטחים מההגנות שמספק החוק, וביניהם ההגנה על רכושם ועל חייהם. כאמור, יש קונצנזוס מוחלט בעולם נגד הפרשנות הישראלית, וב-2004 אף סיפק בית הדין הבינלאומי לצדק (לא לבלבל עם בית הדין הפלילי) חוות דעת שקובעת שההתנחלויות אינן חוקיות, במסגרת הפסיקה בנושא גדר ההפרדה. באחרונה גם ניתנה החלטה נוספת של מועצת הביטחון בנושא.

> אסור לנו לשתוק מול ייצוא הנשק לרצח מוסלמים במיאנמר

תומך בדין הבינלאומי, אבל רק טוען שהוא אינו תקף לישראל. יצחק הרצוג (יונתן זינדל/פלאש90)

שתיקת יו"ר האופוזיציה

כלומר ישראל היא מהמדינות המרכזיות שחותרות נגד הדין הבינלאומי, הן ביחסה למוסדות הבינלאומיים והן במדיניות שלה בפועל. העובדה שישראל נחשבת לחלק מהמערב חשובה במיוחד, שכן המערב הוא זה שדחף להקמת המוסדות האלו ולהכרה בפשעים נגד האנושות. הרצוג אינו מקבל את הגישה הימנית, לפיה משפט בינלאומי הוא פסול מעיקרו, והעולם צריך להיות מקום שבו כל אומה משיגה לעצמה את הצדק שלה בכוחה-היא. הוא בהחלט תומך בדין הבינלאומי, אבל רק טוען שהוא אינו תקף לישראל.

כמובן, לישראל יש טיעונים רבים מדוע מעשיה אינם מהווים הפרה של המשפט הבינלאומי, ושההחלטות (המעטות) שמתקבלות בענייננו נגועות ב"מניעים פוליטיים". הרצוג בעצמו חוזר על הטענה הזו בטקסט. "ישראל מואשמת לא אחת", הוא כותב, "בחוסר צדק וכחלק מקמפיין הקורא לחרם נגדה, בהפרת העקרונות הללו, שנהפכו לכלי שרת של הפוליטיקה הבינלאומית".

אלא שכל מי שהואשמו בהפרת החוק הבינלאומי מעלים את הטענה הזו בדיוק, וכל הפגיעות באוכלוסיה אזרחית נחשבות ל"מלחמה בטרור". מאז מלחמת העולם השנייה כמעט ולא היו פשעים בקנה מידה רחב שלא הגיעו על רקע סכסוך אתני. אפילו הטבח ברואנדה, שנחשב בספרות לדומה ביותר לשואה מבחינת התכנון המוקדם, השיטתיות והקצב של הרצח (800 אלף קורבנות בשלושה חודשים), התרחש על רקע עימות בין ההוטו לטוטסי ששורשיו בתקופה הקולוניאלית. פוטין ואסד רואים במלחמה בסוריה מאבק נגד הג'יהאד העולמי, וההפצצה האכזרית של חאלב לא שונה לשיטתם מההפצצות האמריקאיות במוסול או הישראליות בעזה.

השאלה העקרונית היא האם טרור מצדיק פגיעה באוכלוסיה אזרחית חסרת מגן והאם "נזק הקפי" שכולל אלפי הרוגים ומיליוני פליטים הוא פשע מלחמה. אלו השאלות המשפטיות הקשות באמת, ועליהן להרצוג – משפטן בהשכלתו ובמקצועו ואדם חכם ומשכיל – אין שום דבר לומר, כמובן. גם אין לו מה לומר על התמיכה הישראלית במשטרים שמבצעים פשעי מלחמה, והיחסים המתחממים עם סודאן של עומאר אל-באשיר – המנהיג המכהן היחיד שנגדו תלוי ועומד צו מעצר של בית הדין הפלילי הבינלאומי, על רקע רצח העם בדארפור. ישראל פנתה בשנים האחרונות לארה"ב ולמדינות אירופאיות וביקשה מהן לחמם את יחסיהן עם המשטר בחרטום.

באותו האופן, חברות ישראליות מספקות, בברכת הממשלה ומשרד הביטחון, ידע, ציוד ולעתים אף נשק למשטרים במיאנמר (בורמה) ובדרום סודאן, שמואשמים בימים אלו ממש בפשעים נגד האנושות. הנושא הזה עולה מדי פעם על סדר היום, ביוזמתם של חברי כנסת משמאל ואפילו מימין. האם קולו של הרצוג נשמע אי פעם? אני לא זוכר מקרה כזה.

> מול בית הגזל בשייח ג'ראח קיבלנו, יהודים ומוסלמים, את פני השנה החדשה

חברות ישראליות מספקות, בברכת הממשלה ומשרד הביטחון, ידע, ציוד ולעתים אף נשק למשטרים במיאנמר (בורמה) ובדרום סודאן, שמואשמים בימים אלו ממש בפשעים נגד האנושות. פליטים חוצים את הגבול בדרום סודן, 2012 (EUECHOMalini Morzaria CC BY-SA 2.0)

"גם לנו יש שיח מוסרי"

גם אם נניח לשאלת השטחים, הרשימה של הרצוג היא לא יותר מאוסף הערות סנטימנטליות על "הנקודה היהודית" (הרצוג הוא קרוב-רחוק מנישואים של הרש לאוטרפכט, שאחראי במידה רבה להכרזת זכויות האדם של האו"ם) ועל "צביעות העולם", וריקון מוחלט של הדיון משאלות פוליטיות של אינטרסים וכח – בדיוק אותן שאלות שבגללן קשה כל כך לעצור פשעים נגד האנושות, כפי שהמלחמה בסוריה הדגימה היטב. וכמובן שהיא נעדרת אפילו נימה של ביקורת עצמית, או ביקורת הממשלה, כזו שתעורר קצת כעס נגד כותב הטקסט. אז אולי זה לא רעיון טוב לתת לפוליטיקאים לכתוב ביקורות ספרים.

בסרטו של ניר ברעם "הארץ שמעבר להרים" (עליו אכתוב כאן בקרוב), אומרת אחת המתנחלות המרואיינות בתוכחה לברעם השמאלני ש"גם לנו יש שיח מוסרי" (אני מצטט מהזיכרון). זה רגע חד מאוד בסרט, כי הוא ממחיש איך שאלות של צדק ומוסר הפכו בשיח של השמאל הישראלי (שהרצוג הוא עדיין מנהיגו הפרלמנטרי) למין רוטב כזה, שנעים להתעסק בו אבל הוא מנותק מהשיח המדיני, הפוליטי או הבטחוני "הרציני". התפיסה הזו מזיקה לחוק הבינלאומי הרבה יותר מאשר השיח הימני האלים והגזעני, שצריך לפחות להתמודד עם המציאות של היעדר חוק.

בסיום המאמר תוהה הרצוג אם האנושות תיסוג מהעקרונות שקידמו המשפטנים למקין ולאוטרפכט או שהיא תקדם "את צוואתם של אותם גדולי משפט, שחלמו לספק למשפט הבינלאומי שיניים חדות". הרצוג אולי נמנע מלעסוק ברצינות בשאלות האלו, אבל הטקסט שלו הוא בהחלט דוגמה טובה לאתגרים עימם מתמודד החוק הבינלאומי, ולבעיית השיניים הכהות שלו.

> עורכי שיחה מקומית מספרים: איך פוסט נולד

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

עיתונאי ("העיר", ynet, מעריב, טיים אאוט, ומדי פעם גם מקומות אחרים). גר בתל אביב. כאן אפשר לקרוא אותי באנגלית.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf