הזיכרון ההיסטורי שגורם ליהודים וערבים להביט אחרת על הנכבה

ההנהגה הציונית באה מאירופה, שידעה מלחמות רצחניות וגירושים המוניים. המזרח התיכון תחת האימפריה העות'מנית היה מקום שליו יחסית. על הרקע הזה, אפשר להבין את הפער התהומי בין יהודים וערבים ביחס לגירוש 700,000 איש מבתיהם

מאת:
השאירו תגובה
א א א

חלק גדול מהציבור בישראל מכחיש את הנכבה, וחלק גדול אחר לא רואה בה אירוע חריג. המתנגדים למעשי הגירוש הושתקו כבר ב-1948 באמירות כמו "במלחמה כמו במלחמה". לעומתם הפלסטינים, אפילו המתונים שבהם, רואים בנכבה אירוע חריג וברוטלי מאין כמוהו. בעיני היהודים הנכבה קטנה, בעיני הערבים היא ענקית למרות שהאירוע הוא אותו אירוע – גירוש ונישול של 700,000 איש. את הסיבות להבדל באופן שבו שני הצדדים רואים את הנכבה אפשר לתלות באירועים מלפני מאות שנים.

1

בסביבות 1450 הומצא הדפוס המודרני בגרמניה. לפני המצאת הדפוס שלטה הכנסייה הקתולית בכל מרכז ומערב אירופה ללא עוררין, והמחלוקות עם הכנסייה האורתודוקסית במזרח לא היו גדולות. השליטה הרעיונית של הכנסייה הייתה מוחלטת: אמנם מדי פעם היו תנועות כפירה כאלו או אחרות, אך הן הושתקו מהר וביסודיות. ב-1517, עשרות שנים בלבד אחרי המצאת הדפוס, פרצה המהפכה הפרוטסטנטית. היא לא הייתה שונה באופן מהותי מתנועות מחאה קודמות, אולם הפעם לרשות מחולליה עמד כלי חדש – הדפוס. כך הרעיונות הפרוטסטנטיים התפשטו מהר ובתפוצה רחבה.

הכנסייה הקתולית ניסתה לחסל את הפרוטסטנטים כמו שחיסלה תנועות רבות בעבר, אך נכשלה והציתה גל מלחמות שלא שכך עד 1945. רובן המכריע של המלחמות נסב סביב רעיונות שהופצו בספרים, חוברות ופמפלטים – רעיונות דתיים ואידאולוגיים. מספר ההרוגים במלחמות הללו, במשך קרוב ל-500 שנה, מוערך ב-100 מיליון איש.

באימפריה העות'מאנית, לעומת זאת, המצב היה שונה בתכלית. האימפריה הפעילה את רוב מאמציה הצבאיים בבלקן, כנגד האימפריה האוסטרית (הקתולית). הסולטאן נחשב גם לח'ליף (שווה ערך לאפיפיור אצל הקתולים), ומכאן זכה ליוקרה רבה בכל העולם המוסלמי.

ב-1485 הסולטאן בייזיד השני החליט לאסור על שימוש בדפוס בכל האימפריה בטיעון שהאותיות של הקוראן קדושות מכדי שייכתבו באמצעים מכניים. ייתכן שזו היתה אחת הסיבות לכך שבעולם המוסלמי נרשמו כמעט 500 שנה של שלום  יחסי, בניגוד לטבח המתמשך במלחמות דת באירופה.

הטורקים שלטו במזרח התיכון באמצעות מתן מינהל עצמי מקסימלי לתושבים המקומיים, שכלל רשת של מוח'תארים שמונו בכל כפר על פי המסורות הנהוגות בו. בשטח שבין הים התיכון לנהר הירדן, הטורקים שלטו באמצעות מאות חיילים בלבד. בעוד באירופה נהרגו עשרות מיליוני בני אדם במלחמות בין נוצרים לנוצרים, המלחמות הראשונות בין מוסלמים למוסלמים שבהן נהרגו

יותר ממיליון בני אדם התרחשו יחסית לא מזמן: מלחמת העצמאות של בנגלדש ב-1970 ומלחמת איראן-עיראק ב-1979.

עד העשורים האחרונים, במזרח התיכון לא הכירו השמדות וגירוש המוני. ילדים פלסטינים מציינים את הנכבה בשכם (צילום: נאסר אשתאיה / פלאש 90)

עד העשורים האחרונים, במזרח התיכון לא הכירו השמדות וגירוש המוני. ילדים פלסטינים מציינים את הנכבה בשכם (צילום: נאסר אשתאיה / פלאש 90)

2

בזמן כינון המדינה, ההנהגה הציונית הייתה כמעט כולה ממוצא אירופי. באותן שנים, מיליונים נושלו וגורשו מבתיהם באירופה או במהלך מלחמות נגד השלטון האירופי: ב-1923 בוצעו חילופי אוכלוסיה המוניים בין יוון וטורקיה, ב-1947 ארגנו הבריטים את פיצול הודו ופקיסטן, ואחרי מלחמת העולם השנייה מדינות מזרח ומרכז אירופה גירשו משטחן שמונה מיליון אזרחים ממוצא גרמני שגרו שם  דורות רבים.

לכן, כבני תרבות אירופית, אין להתפלא שהישראלים לא רואים בגירוש ונישול של 700,000 אזרחים תמימים עניין גדול. לעומת זאת, בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני, האסון הנורא שקדם לנכבה היו צעדי עונשין של צבא מצרים נגד האוכלוסייה הפלסטינית שסירבה להתגייס למען המצרים במרד שלהם נגד הטורקים. צעדי העונשין הללו ב-1834 כללו גירוש של כ-10,000 גברים בגיל צבא.

כערבים, שתודעתם התעצבה בתקופה העות'מאנית, אין להתפלא שהנכבה – גירוש של 700,000  אזרחים, כולל נשים ילדים וזקנים – העידה בעיניהם על חוסר האנושיות של הכוחות הציוניים. אסון 1948 גדול פי שבעים מהאסון שפקד את אותה אוכלוסיה כמאה שנה קודם לכן.

ההנהגה הציונית באה מאירופה, ושם רצח המוני היה דבר מקובל. מפגיני ימין ביום הנכבה באונירסיטת תל אביב (צילום: יוסי זלינגר / פלאש 90)

ההנהגה הציונית באה מאירופה, ושם רצח המוני היה דבר מקובל. מפגיני ימין ביום הנכבה באונירסיטת תל אביב (צילום: יוסי זלינגר / פלאש 90)

3

בנוסף להבדלים אלה, ישנו הבדל בתפיסה של ממד הזמן של הנכבה. מבחינת ישראל, גירוש הפלסטינים הסתיים עם סיום המלחמה ועם אי-החזרת הפליטים בהסכמי הפסקת האש של 1949. עבור הפלסטינים, הנכבה נוכחת לא רק בהמשך קיומם של מחנות הפליטים, אלא בכל עוול שקשור לגירוש ונישול מאדמות מאז ועד היום: המלחמה  ב-1967, הפקעת אדמות בתוך ישראל נוסח ”ייהוד הגליל", וכמובן הקמת התנחלויות בשטחים הכבושים. כל האירועים והתהליכים הללו הם בעיני הפלסטינים המשך הנכבה: המשך הגירוש, הנישול והקמת ישובים-ליהודים-בלבד על אדמות שמהן נושלו אזרחים פלסטינים.

מבחינת הפלסטינים הנכבה היא לא רק אסון עצום, אלא גם נמשכת באופן יומיומי יותר 70 שנה. מבחינת הישראלים, הנכבה הייתה אירוע קטן, אפילו עדין יחסית לרצח ההמוני שביצעו הנאצים על אדמת אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה.

הפלסטינים חווים את הנכבה כתהליך של התעללות קשה ומתמשכת באזרחים חפים מפשע, והישראלים רואים בהפקעת אדמות והקמת ישובים תהליכים חוקיים ונורמליים במדינה מודרנית. השלטונות בישראל עושים מאמצים אדירים להסתיר את האופי האתני של ההפקעה (מערבים) והבנייה (ליהודים) מאחורי תילי תילים של "ועדות קבלה", חוקים ופסקי דין, שאין להם אח ורע בעולם הדמוקרטי, אבל זה כבר נושא אחר.

הנכבה היא אירוע מכונן בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ללא הבנה הדדית של הגישות בעניין הנכבה, לא ייתכן פיוס בין העמים.

דר שמואל פריד הוא חוקר באוניברסיטת סאסקס ומלמד באוניברסיטה העברית ופעיל זכויות אדם בשעות הפנאי

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

אבו מאזן: "כשקראתי על יציאת יהודי עיראק - בכיתי"

הנשיא הפלסטיני אירח במוצאי שבת את משפחתו של יצחק בר משה, סופר ישראלי יוצא עיראק שכתב בערבית. הוא הבטיח להפיץ את ספריו ואמר: "פלסטינים צריכים ללמוד עברית מגיל הגן". דיווח בלעדי מהמוקטעה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf