חטיפת הנערים: המשחק הכפול של ישראל מול הרשות

מצד אחד הרשות הפלסטינית היא שק החבטות של ישראל ומטרה לצעדי ענישה, מצד שני ישראל זקוקה לה להבטחת השקט ולמניעת זליגת האנרכיה המזרח תיכונית לשטחים. החטיפה אולי מסירה מהלחץ על נתניהו, אבל גם הופכת את התמרון הזה למסובך יותר ויותר

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מאז החטיפה לקחו עליה אחריות פעילים בזרוע הצבאית של החמאס, של הפת"ח וכן שלוחה מקומית של "המדינה האסלאמית של עירק וסוריה" (ISIS). כמובן, כל ההודעות, ובמיוחד האחרונה, יכולות להיות מזויפות. התרחיש שהתקשורת הישראלית – לפחות האגפים הרציניים יותר שלה – מצביעה עליו כסביר ביותר הוא פעולה לא מאושרת של חוליה מהזרוע הצבאית של החמאס, ככל הנראה בחברון.

פעולה כזו יכולה לבוא מתוך כוונה לעצור את הצטרפות הארגון לממשלת האחדות, ואולי בלי שום קשר לאירועים עדכניים, פשוט מתוך ההיגיון הכולל של המאבק האלים בישראל. שלומי אלדר מזכיר היום באל-מוניטור שזו לא תהיה הפעם הראשונה שבה חמאס-חברון מטרפד מהלכים של ההנהגה המדינית, וצבי בראל רואה בהודעות המעורפלות של הנהגת החמאס עדות למבוכה בצמרת הארגון בנוגע לחטיפה. שתי הפרשנויות מומלצות מאוד לקריאה.

ההערכה שהחטופים, במידה והם בחיים, מוחזקים עדיין בשטחי הרשות נשמעת הגיונית (אם הם היו מוברחים מהארץ החוטפים כבר היה מנסים להציג דרישות שימקסמו את הרווח שלהם מהפרשה ויעלו את הלחץ על הדרג הפוליטי בישראל). הדיווחים על המיקוד הישראלי באזור חברון, ההגיוניים שלעצמם, צריכים לעומת זאת להילקח בעירבון מוגבל. בפרשת נחשון וקסמן למשל, הצבא הניח לתקשורת להתמקד בעזה גם כשהיה ידוע שהחייל החטוף מוחזק בביר-נבאללה, כדי להוסיף לערפול סביב הפעולה הצבאית (שהסתיימה במותו של וקסמן ושל סרן ניר פורז מהכח הפורץ).

בחסות מלים כמו "הגברת הלחץ" ו"הרתעה" ישראל מבצעת כרגע מבצע ענישה רחב היקף, שכולל מצור על העיר הגדולה ביותר בשטחים ומעצרים של הדרג הפוליטי של החמאס, למרות שכנראה אין לו שום קשר לחטיפה, ובטח שאין לו מידע רלוונטי. בדרך גם מתחילות להיערם הגופות. היעד הוא להקשות עוד יותר על קיומה של ממשלת האחדות הפלסטינית ועל הלגיטימציה הבינלאומית שלה (וגם קצת לשחרר קיטור ולייצר מראה של פעלתנות מול הציבור הישראלי). נתניהו מזהה כאן הזדמנות להיחלץ מהפינה שאליה נקלע אחרי המשא ומתן, ואפילו לפירוק הממשלה הפלסטינית או לחילופין החרמתה בעולם.

באופן אירוני, דווקא ההתנפלות הישראלית על החמאס עשויה לשקם את מעמדו הציבורי. חלק ניכר מהשחיקה בפופולריות של החמאס בשנה האחרונה נבע מהעובדה שהוא נתפס כמי שמקיים שלטון דכאני וכושל למדי בעזה, בזמן שהוא משתף פעולה עם ישראל באכיפת השקט ופיקוח על ירי הרקטות (לפני כמה חודשים מפקד אוגדת עזה אפילו התפאר בפומבי בשיתוף הפעולה עם חמאס). כלומר, החמאס הפך לתמונת מראה של הרשות הפלסטינית, בפי מבקריו לפחות.

כעת הדברים נראים אחרת: אחרי שעבאס והקמפיין הדיפלומטי שלו הביאו לשחרור 80 אסירים קשישים ולאפס הישגים נוספים, החטיפה מזכירה לציבור הפלסטיני מי שחרר אלף איש במכה, ואיך הוא עשה את זה. צריך לזכור שלמרות החשש מעימות נוסף עם ישראל, יש תסכול ומרירות בקרב כל הפלסטינים, והעובדה שהחוטפים הצליחו לערער לרגע את שיווי המשקל של ישראל ואת האדישות בציבור הישראלי לכיבוש בטח גם מוסיפה לפופולריות של פעולת החטיפה. בניגוד למקרים אחרים, שבהם התמונות של חלוקת הסוכריות התבררו כאגדות אורבניות, אני משער שבאמת יש הפעם לא מעט שמברכים על החטיפה, ולו כי היא מצליחה להרגיז את הכובש כל כך.

אני עדיין חושב שלכל הצדדים אין אינטרס בהסלמה כוללת. החמאס חלש, המצרים והירדנים חוששים מכל זעזוע, ואבו מאזן רואה את אחד ההישגים הגדולים שלו – האחדות – בסכנה. יותר מכולם, צריכה ישראל את הרשות הפלסטינית שלמה ומתפקדת על מנת להבטיח שקט יחסי בגדה ומעבר לה.

לצד צה"ל, הרשות הפלסטינית היא הכח העיקרי שמאפשר את ניהול חייהם של שני מיליון נתיני כיבוש חסרי זכויות. כמעט כל תקציב הביטחון העצום שלה (כרבע מתקציב הרשות) מופנה לשמירה על חייהם של ישראלים, לא של פלסטינים. ממשלת ישראל והימין משחקים איפה משחק כפול, שבו ביד אחת הם חובטים ברשות לצרכים הפוליטיים הפנימיים שלהם, ומצד שני מתחזקים אותה ותלויים בה, מפני שאנרכיה בשטחים, במציאות המזרח התיכונית הנוכחית, היא תרחיש בלהות אמיתי.

המשחק הכפול הזה הגיע לשלמות בשנת 2012, שבה לא נהרגו ישראלים בגדה בכלל ואילו ישראל לא שילמה שום מחיר מדיני לרשות, אבל הוא הולך ונעשה מסובך מאז. ישראל דורשת מהרשות אחריות של מדינה, כשיש לה סמכות של רשות מקומית מתוגברת, ולפעמים גם זה לא. הפלסטינים מצידם מצפים שהרשות תהפוך למדינה, בזמן שהיא הופכת יותר ויותר לקבלן הביצוע של ישראל. כל אירוע כמו החטיפה מגביר את הלחצים הסותרים האלו, ומאחר והיעד הישראלי היה ונותר תחזוקת הסטטוס קוו, ההידרדרות צפויה להימשך.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
בניגוד לקמפיין של נתניהו, מצע החינוך של כחול לבן משקף עמדה שמרנית וימנית. הרביעיה של גנץ (נועם רבקין פנטון / פלאש90)

בניגוד לקמפיין של נתניהו, מצע החינוך של כחול לבן משקף עמדה שמרנית וימנית. הרביעיה של גנץ (נועם רבקין פנטון / פלאש90)

הסירוב לעודה הוכיח: כחול לבן היא חלק מהדה-לגיטימיציה לערבים

סוללת הגנרלים והעיתונאי של כחול לבן מדקלמים כי הרשימה לא תוכל לשבת בקואליציה עם מי ש"לא מכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי". אלא שהטיעון הזה לא מחזיק מים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf