השותפות עם האזרחים הפלסטינים היא הסיכוי היחיד של מחנה השמאל

הניסיון המתמיד של השמאל היהודי להתחנף למצביעי הימין המתון לא רק שאינו אפקטיבי, אלא הוא סולל את הדרך להתרסקות המחנה. האזרחים הערבים הם מקור העוצמה הפוטנציאלי של השמאל ובלעדיהם לא יקרה פה כל מהפך

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: יאיר רון

את דבריו של בנג'מין פרנקלין, "אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהייה תלויים זה לצד זה", ניתן לפרש בשתי דרכים. האחת, שכל ישראל ערבים זה לזה ולכן כולנו חייבים לתמוך בביבי, בצה"ל ובכל מעשיה ומחדליה של מדינת ישראל; השנייה, שעלינו לתמוך במי שאנו חולקים עמו אינטרסים משותפים, גם אם אינו בן אותו לאום, דת, מין או צבע כמונו.

בנימין נתניהו אמור להיות תומך נלהב של הפרשנות הראשונה, אך דבריו מוכיחים שוב ושוב  כי לא כך הדבר. החל מ"פרס יחלק את ירושלים", דרך הלחישה המפורסמת, "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", ועד סרטון דאעש של הליכוד "איך מגיעים לירושלים, אחי?", שכותרת הסיום שלו מתמצתת את המסר: "זה אנחנו או הם", אנחנו – הליכוד; הם – השמאל ודאעש שכרתו ברית אחים.

אך מאחורי ההסתה וההכפשה מסתתרת אמת גדולה שאותה השמאל מסרב להפנים: בעלי בריתנו ושותפינו האמיתיים, אלה שבידינו הבחירה אם להיות תלויים בהם או תלויים לידם, הם ערביי ישראל.

> שקופים מכולם: הח"כים הערבים באמת צריכים לדאוג לפלסטינים בשטחים

"אנחנו או הם". בנימין נתניהו (יותם רונן / אקטיבסטילס)

"אנחנו או הם". בנימין נתניהו (יותם רונן / אקטיבסטילס)

זו אינה רק עמדה אידיאולוגית ומוסרית, שלא לומר יהודית; לפני הכל זוהי מסקנה שנובעת מחשבון פשוט. ביום טוב, המחנ"צ ומרצ מקוששים יחד כ-30 מנדטים, בעוד שלגוש הימין מובטחים כ-50. הישועה לא תבוא ממפלגות המרכז, שמונהגות האחת בידי ימני מתון והשנייה בידי ליכודניק מושבע. השמאל אינו יכול לסמוך אפילו על מנהיגתו המשותפת ציפי לבני, שגם היא שבויה של הדנ"א הימני שלה.

במציאות הדמוגרפית של היום, ערביי ישראל הם השותפים היחידים שהשמאל יכול לסמוך עליהם, ולכן הוא חייב לתמוך בהם. הערבים הם מקור העוצמה הפוטנציאלי של השמאל ובלעדיהם לא יקרה פה אף מהפך.

לכן כה מצער לראות כיצד השמאל-מרכז מנסה שוב ושוב להתחנף למצביעי הימין המתון, ומרסק בדרך את הסיכוי ליצירת שותפות אמת עם אזרחי ישראל הערביים. במקום שהעבודה תשנן שוב ושוב את לקחי כפר קאנא, נראה שהיא לא למדה דבר. תזכורת: באפריל 1996 רצה שמעון פרס להראות לליכודניקים שהוא לא פחות גבר מביבי, ויצא למבצע "ענבי זעם" שהסתיים ב- 112 אזרחים לבנוניים הרוגים. חודש לאחר מכן גמלו לו ערביי ישראל בשתיקה רועמת בקלפי וביבי עלה לשלטון.

גם שלי יחימוביץ' ניסתה בבחירות 2013 למצוא חום ואהבה במקום בלתי צפוי. רק כך ניתן להסביר את הכרזותיה כי אין קשר בין בעיותיה הכלכליות של ישראל ובין תקציבי הענק שזורמים להתנחלויות ולביטחון, וכי לא הכיבוש הוא הבעיה אלא המדיניות הכלכלית של נתניהו. הניסיון למתג את העבודה מחדש כ"ליכוד לייט" לא צלח. בוחרי הימין העדיפו את הדבר האמיתי, והמתלבטים בלעו שוב את הפחמימות הריקות של עוד מפלגת מרכז אופנתית.

והנה הגיעה 2015, והמחנ"צ שוב מנסה להתחפש למשהו ששוכן באזור הדמדומים שבין שמאל לימין, חצי תה חצי קפה, "ללכת עם ולהרגיש בלי". זה התחיל עם בחירת השם, והמשיך עם הצטרפותם המכוערת לבקשת הפסילה האנטי דמוקרטית של חנין זועבי.

אותה גישה מתבטאת גם באמירה המטופשת "אין אופוזיציה ואין קואליציה" שהרצוג, יחימוביץ' ולבני חוזרים עליה בכל פעם שמתבקש ניגוח של ביבי על מחדל ביטחוני כזה או אחר. אז זהו, שלא: הכל פוליטי. אופוזיציה ראויה לשמה חייבת להתנגד, להוקיע ולהציג פתרון חלופי לכל בעיה שנולדה עקב מדיניות הממשלה. עובדה שהצד השני לא מכיר אמירות פייסניות כאלה. השמאל תמיד אשם: בכל פיגוע, בכל פצמ"ר, בדוח מבקר המדינה, בדוח גולדסטון, בקריאה לחרם על ישראל, בבצורת ובכל צרה אחרת.

ובכן, יש קואליציה ויש אופוזיציה, יש אנחנו ויש הם, יש את מחנה השלום ויש את מחנה המלחמה, ויש גם מחנה חברתי ומחנה חזירי. למי שלא יודע באיזה מחנה הוא נמצא, יזכירו זאת מהר מאד, ואז שום דבר לא יעזור: לא שלחמת כחייל קרבי (תשאלו את פרופ' יוסי יונה), לא שבני משפחתך נפלו בקרב (תשאלו את פורום המשפחות השכולות), לא שהיית רמטכ"ל מהולל ומגויס לביטחון ישראל כל חייך (טוב, את רבין כבר אי אפשר לשאול), אפילו לא שאתה נשיא מדינת ישראל והכי ליכודניק שיש (תשאלו את רובי ריבלין). ברגע שהטלת ספק בעמדות הימין אתה ערבי, חמאסניק ודאעש, או עושה דברם של הנאצים בעבור חופן אירו.

הכתובת כבר מזמן על הקיר, והיחידים שלא מצליחים לקרוא אותה הם אלה ששמם מופיע בה. ולא רק המחנ"צ. גם מרצ יכולה לעשות יותר לחיזוק הלגיטימציה של שיתוף המגזר הערבי. מרצ יכלה למשל לקרוא לחד"ש לרוץ יחד ברשימה אחת כדי להסיר את איום אחוז החסימה. זה יכול היה להיות חיבור טבעי והצהרה חזקה וברורה של השמאל הישראלי. גם זה לא קרה.

עתידנו כאן תלוי בחיים משותפים ושוויוניים עם אזרחי ישראל הערבים, ובהסדר שלום הוגן ובר קיימא עם שכנינו. זה הקו המפריד בין שמאל לימין. הימני לא מאמין, או לא רוצה, שזה יקרה; השמאלני הוא מי שמאמין שזה אפשרי ומוכן לעשות מאמץ שזה יקרה. ולא למען הערבים – למען עצמנו.

כמו תמיד, השיר הנורא שנכתב ערב מלחמת העולם השנייה אקטואלי ורלוונטי גם היום, רק השמות משתנים: כשבאו לקחת את הזועביז לא הרמתי קול, כי לא הייתי זועבי… ואת ההמשך כולם מכירים.

יאיר רון עוסק בקופירייטינג ואסטרטגיה שיווקית ופוליטית

> בדרך לממשלה נכנסים בערביה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

המרה שחורה: צפו ביוסי צברי עונה לרפי פרץ

סערה נוראה, שר החינוך דיבר על המרה. יוסי צברי מזהיר אותו שלא יחצה קווים אדומים ויתרכז במה שחשוב באמת: לגדל גזענים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf