השחיתות נמצאת בקו המחבר בין גבעת עמל לאל עראקיב

בית המשפט שלח את השייח' סיאח מאל עראקיב לעשרה חודשי מאסר. האשמה: הסגת גבול על אדמתו שלו. בדיוק כפי שתושבי שכונות בדרום תל אביב הפכו לפולשים בבתיהם. השחיתות המוסרית לא מתחילה בנתניהו, שמפניה או צוללות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אתמול בערב שודר פרק מטלטל במיוחד בסדרה "פנים אמיתיות" של אמנון לוי, על תושבי השכונות תל כביר, גבעת עמל, שכונת הארגזים ועוד בתל-אביב, עליהם הכריזה המדינה כפולשים ומאז מתעמרת בהם ופועלת לגירושם בשירות טייקוני נדל"ן. אתמול בבוקר גזר בית משפט השלום בבאר שבע עשרה חודשי מאסר בפועל וקנס של 36 אלף שקל על שייח' סיאח א-טורי, בן 68, תושב הכפר אל-עראקיב, באשמת "הסגת גבול". הקו שעובר בין שניהם משרטט במידה רבה את פניה של המציאות הישראלית לעומקה.

תושבי גבעת עמל ואל-עראקיב חולקים טרגדיה משותפת: אזרחים מהמוחלשים במדינה שהרשויות חומדות את אדמתם ומכריזות עליהם כפולשים על האדמה שעליה הם חיים עשרות שנים. בשני המקרים המדינה מנעה מהתושבים להסדיר את בעלותם על האדמה בשלל דרכים נכלוליות, זאת בניגוד להסדרה מזורזת של בעלות עבור ציבורים אחרים שהיא חפצה ביקרם במרחק יריקה מ"הפולשים".

צריך לקרוא ולשמוע את הסיפורים האלה שוב ושוב כדי להאמין: התושבים המזרחים של השכונות הללו בתל-אביב לא זכו להסדיר את בעלותם על הקרקע עליה הם חיים כשבעים שנה כי "פספסו" בשנת 1951 מודעה קטנה בעיתון 'דבר' שהזמינה "כל אדם שמחזיק בפועל, אך ללא חוזה, בדירה או בעסק מנכסי נפקדים" להגיש בקשה להסדרת מעמד הקרקע. כמו שכניהם האשכנזים, אנשי מפא"י ועובדי עיריית תל-אביב והאפוטרופוס לנכסי נפקדים גם הם התיישבו על נכסים פלסטיניים מלפני 1948. אלא שבניגוד אליהם, לתושבים המזרחים לא היתה כל דרך לדעת על המודעה המדוברת בעיתון של מפא"י, שפורסמה פעם אחת בלבד ואפשרה חלון של שבועיים ימים להסדרת הבעלות. אז מי שידע הסדיר, ומי שלא – לא. והמשיך לחיות בביתו מבלי לדעת שלימים, כשאדמת הספר עליה התיישב תהפוך לנדל"ן נחשק, הוא יוכרז על ידי המדינה כפולש בביתו.

במקביל, באותן שנים בהן המדינה הונתה כך את תושבי השכונות המזרחים, היא קידמה הפקעות נרחבות של קרקעות בנגב במסגרת חוק רכישת מקרקעים – 1953 (חוק החר"ם). חוק החר"ם אפשר למדינה להפקיע בקלות קרקעות לצורכי "פיתוח, התיישבות וביטחון". בפועל, כפי שמסבירה מיכל רותם, תושבי הכפר הורחקו על ידי המדינה מקרקעותיהם, ולמרות שעד לאותו רגע ומאותו רגע לא נעשה בקרקע כל שימוש על ידי המדינה, לשום צורך, הקרקע הופקעה. כשביקשו לערער על עצם ההפקעה, המדינה לא הסכימה אפילו לנהל את הדיון. כפי שכותבת רותם, "מבחינת המדינה ושליחיה, לא רק שלתושבים הילידיים של הנגב אין שום זכות בקרקע, אין להם אפילו זכות לטעון לכך מול בית המשפט".

במשך כל השנים הללו תושבי הכפר התעקשו לשמור על קשר עם הכפר, לעבד את השדות, לרעות את העדרים על אדמותיו ולקבור בו את מתיהם. בעוד חוות הבודדים – ליהודים בלבד, כמובן – ממשיכות לשגשג באזור, מאז שנת 2010 הכפר הזה נהרס על ידי המדינה 122 פעם. שייח' סיאח, אדם המתקרב לשנתו השבעים, צפוי להיכנס לכלא בשל התעקשותו להתקומם נגד העוול הזה. אפשר אולי להתנחם בכך שהוא לפחות לא נורה למוות על ידי שוטרים כמו יעקוב אבו-אלקיעאן המנוח מהכפר אום אל-חיראן, אדם שכל פשעו היה לנסות ולהתרחק מכפרו לפני שיהרסו אותו לטובת ישוב ליהודים בלבד, חירן.

מזה עשרות שבועות יוצאים עשרות אלפי אזרחים להפגין מדי שבוע נגד השחיתות השלטונית. השחיתות השלטונית בישראל לא מתחילה עם תיק 1000, 2000 או 3000, גם לא עם סיגרים או שמפניות ורודות. היא מתחילה במערכת אידיאולוגית שפועלת להנדסה דמוגרפית של המרחב על פי קריטריונים של מוצא לאומי ואתני. היא מתחילה במבט שרואה בפלחי אוכלוסיה שלמים כמיותרים, לא רצויים, ארעיים בביתם. היא מתחילה באלימות הפושעת שבלקרוא לאנשים פולשים בביתם. אם רוצים להתמודד עם נגד ההשחתה המוסרית העמוקה הזו, המיקום הרלוונטי איננו שדרות רוטשילד וגם לא בית היועמ"ש. הוא נמצא על הקו המחבר בין אל-עראקיב לגבעת עמל.

> עהד תמימי הגשימה את חזון החינוך הציוני

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אל מידאן בסכנת סגירה. השחקן יוסף אבו ורדה מתוך ההצגה ״אבן ראבעה״ אותה כתב סלמאן נאטור ושהועלתה על בימת התיאטרון (צילום: סהיר עביד)

"האבסורד הוא שהכל התחיל כי רצינו להנגיש הצגות גם בעברית"

בסוף החודש ידון בג"ץ בעתירה שהגיש תיאטרון אל מידאן נגד משרד התרבות שמונע ממנו תקציבים. "אל מידאן לא מחפש לשים אצבע בעין של הציבור הישראלי. דרישתנו היא פשוטה - חופש ביטוי מלא במסגרת החוק", אומר יו"ר הוועד המנהל של התיאטרון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf