שנה לצוק איתן: כך נעלמו הפלסטינים מהשיח המזרחי החדש

מוואדי סאליב, דרך הפנתרים השחורים ועד לקשת המזרחית, השיח המזרחי הרדיקלי ראה בציבור הפלסטיני כשותף למאבק. השיח המזרחי החדש, שביקש לבטל את ההבחנות המסורתיות בין ימין ושמאל, ביטל בפועל גם את הקשר בין המאבק המזרחי לזה הפלסטיני

מאת:
השאירו תגובה
א א א

היום לפני שנה פתחה ישראל את שערי הגהינום בעזה, במתקפה הקטלנית ביותר שידעה הרצועה מעודה: בתוך כחודש וחצי נטבחו ברצועה הנצורה למעלה מאלפיים ומאתיים איש, יותר ממחציתם אזרחים לא חמושים. וכשם שהיתה אלימה, אכזרית וחסרת עכבות, כך מיהרה באופן מדהים ממש להתנדף מסדר היום הציבורי הישראלי, שהתפנה לעניינים אחרים ובמרכזם מערכת הבחירות אליה התגלגלנו כשלושה חודשים וחצי מסוף המלחמה. שנה אחרי המלחמה, עזה עדיין בחורבותיה, ובישראל אין זוכר ואין מזכיר.

למגמה הזו, של דחיקת המלחמה וזוועותיה מהתודעה הציבורית, חברו גורמים שונים; למעשה היא החלה עוד במהלך המלחמה עצמה, כאשר הרוב המוחלט של התקשורת הישראלית התגייס לדברר את צה"ל, דיווחים על מימדי ההרס בעזה ועל האסון ההומניטארי הכבד שישראל חוללה שם כמעט ולא היו, שלא לדבר על קולות של תושבי הרצועה עצמם. הציבור הישראלי התכנס סביב נרטיב הקורבנות ומוסריותה של "מלחמת אין ברירה" נוספת.

אבל לא רק התקשורת; כאמור, הציבור הישראלי ככלל שיתף פעולה עם המגמה הזו בחדווה. כיוון שאני מאמינה שתיקון מתחיל מהבית, וכיוון שהמאבק המזרחי הוא בשבילי אולי הבית הפוליטי הקרוב ביותר, אני מבקשת להתייחס למקומו של השיח המזרחי החדש בתהליך זה.

> כך אספנו את עדויות החיילים מ"צוק איתן"

אנשים בורחים עם מטלטליהם, ח׳וזעה, רצועת עזה, 3 אוגוסט, 2014. באסל יאזורי / אקטיבסטילס

אנשים בורחים עם מטלטליהם, ח׳וזעה, רצועת עזה, 3 אוגוסט, 2014. באסל יאזורי / אקטיבסטילס

אין שמאל, אין ימין, אין פלסטינים

עוד הרבה לפני המלחמה האחרונה, פריצתו של השיח המזרחי החדש למרכז הבמה הישראלית היתה מלווה בשלילה אימננטית של "השמאל האשכנזי", צאצאי האחוס"לים, שסומנו במידה רבה של צדק כשותפים פעילים ומרכזיים בדיכוי הציבור המזרחי, היום כמו אז, לפני שישים שנה. השיח הזה ביקש לכפור בדיכוטומיית הימין-שמאל המקובלת, ולהציג עמדה פוליטית שמסרבת ליישר קו עם החלוקה המסורתית לפיה הימין הוא הכוח המדכא ואילו השמאל מחזיק באופן בלעדי ברעיונות של זכויות אדם, מוסר וצדק.

אין ספק שהחלוקה הפשטנית הזו של ימין ושמאל איננה רלוונטית מנקודת המבט המזרחית, שעדיין ממשיכה לספוג את חיצי הרעל של יקירי שמאל כגון גרבוז וזך בעוד הם מדלגים עם ליבם השותת לעוד עצרת פרו-פלסטינית, לקול תרועת קהל מאזיניהם.

על ההתנשאות העיוורת ומלאת הבוז של חלקים נרחבים מהשמאל הישראלי כלפי המזרחים אין טעם להרחיב, הדברים מוכרים לעייפה. אבל הכשל של השיח המזרחי החדש היה בכך שיחד עם ההתנערות מהשמאל האשכנזי, הוא התנער גם מאחריותו לציבור הפלסטיני בישראל ובשטחים הכבושים ומהאחריות שלנו, המזרחים, לחלקנו בדיכוי האלים שלהם.

מערכת הבחירות שהסתערה עלינו די בסמוך לסיום המלחמה סיפקה את ההזדמנות המושלמת לכך. היא בעיקר איפשרה לחלקים בשיח הזה לגבש את עצמו פוליטית סביב הזהות המזרחית והמאבק המזרחי, על תביעותיו הצודקות, תחת שרביטו של מנהיג כריזמטי ומוכשר בדמותו של דרעי. אין בכך, כמובן, שום דבר פסול לכשעצמו: מאבק פוליטי אפקטיבי זקוק לבית פוליטי איתן, וש"ס המתחדשת תחת הנהגתו של דרעי הפכה לכתובת פוליטית רלוונטית וראויה. אלא שבקונסטלציה הדה-פוליטית החדשה שבה "אין ימין ואין שמאל", הפלסטינים הפכו עד מהרה לנקודה העיוורת, לאחר הלא רלוונטי, כמעט לנספח של השמאל האשכנזי השנוא שהפך לסוג של אובססיה בחשיבה הפוליטית המזרחית החדשה.

ייתכן שבמידה מסוימת, גם הקמתה המבורכת של הרשימה המשותפת תרמה להאצת ההתכנסות השבטית הזו, וכבר יצא לי לשמוע פעמים רבות חברים מזרחים הטוענים כי "לפלסטינים יש כוח פוליטי משמעותי יותר מאיתנו עכשיו, הם דואגים לעצמם. הבה נדאג גם אנחנו לעצמנו", ובהינף יד הפכו גם תומכיה היהודים של הרשימה המשותפת ל"אשכנזים עם רגשות אשם" הפועלים לשמר את הברית האשכנזו-פלסטינית, עוד מושג מלבב ששגור בחלקים מהשיח המזרחי החדש.

להתכנסות השבטית הזו, על הגיונה הפנימי והחשיבות הפוליטית שלה, יש גם מחיר מוסרי: למשל הצורך להתגייס באופן אינסטינקטיבי כמעט לצד כל מזרחי/ת, גם אם מדובר באישה שבעיצומה של המתקפה הברוטלית על הרצועה הוקיעה את חנין זועבי כבוגדת ושלחה אותה לעזה. אני מאמינה שאילו עומק הזוועה שחוללנו בעזה היה נמצא בתודעה הקולקטיבית שלנו, הפעילים המזרחים, היינו מוצאים דרך להגן על רגב מפני הנימות הגזעניות שבהחלט היו בביקורות שהוטחו בה, מבלי לוותר על העמדה הביקורתית שלנו ביחס לסנטימנטים הגזעניים שהיא הביעה שוב ושוב.

הכשל המוסרי הזה, בעיני, אינהרנטי לאופן שבו השיח המזרחי החדש בחר להבנות את עצמו: על מנת להיפטר מדיכוטומיה פשטנית אחת, הוא אימץ תחתיה אחרת, פשטנית לא פחות. וכחלק מהמהלך, הוא גם הגיש לשמאל האשכנזי באופן פרדוכסלי את הבעלות הבלעדית על מושג השמאל, ובעצם הפך שותף לתפיסה על פיה זהו השמאל ואין בלתו, וחלקנו לא יהא עמם. הוויתור על אופציה מזרחית-שמאלית שעומדת בסולידריות לצד הפלסטינים מבלי להשתעבד לתיווך האשכנזי או להגדרותיו, הוא בעיני ויתור על עמדה מזרחית ריבונית שמסרבת להגדיר את עצמה רק לעומת האחר-האשכנזי. ללא הריבונות הזו, המאבק המזרחי חסר תוחלת.

> בל"ד, הפתק המזרחי שלי

פעולת כיפת ברזל באשדוד במהלך צוק איתן. (ויקיפדיה)

פעולת כיפת ברזל באשדוד במהלך צוק איתן. (ויקיפדיה)

למה דווקא המזרחים?

אפשר כמובן לשאול – למה המזרחים, קבוצה מופלית ונתונה לדיכוי בעצמה, צריכים לקחת על עצמם לעשות את חשבון הנפש שלא עשתה ישראל השבעה והלבנה. זאת שאלה לגיטימית. התשובה שלי אליה היא כפולה:

1. מכיוון שאני מאמינה שברמת העומק, המנגנונים שמשמרים את הדיכוי המזרחי במסגרת ההיררכיה החברתית והפוליטית בישראל הם אותם המנגנונים שמשמרים גם את הדיכוי הפלסטיני, אני מאמינה שאין ולא תהיה למאבק המזרחי תקומה אמיתית ללא חבירה סולידרית למאבק הפלסטיני. המאבק המזרחי, בעיני, הוא מאבק רדיקלי שמבקש לעשות טיפול שורש, לא להגדיל את חלקנו בעוגת הגזל.

2. מכיוון שלדאבוננו, תפיסת "טיפול השורש" איננה, בלשון המעטה, התפיסה הרווחת בקרב הציבור המזרחי בארץ, הפרויקט המזרחי בישראל הפך באופן גורף לניסיון להשתלב ולהיטמע בתוך שרשרת המזון האנושית שהכתיבה הציונות. הסיבות הסוציולוגיות למאמץ המזרחי הזה כבר נותחו לעייפה, ולא כאן המקום להרחיב עליהן. השורה התחתונה היא שכיום, אין לנו יותר את הזכות המוסרית להתנער מאחריותנו לדיכוי הפלסטיני תוך ציטוט חוזר ונשנה של אמירתו של ג'מאל זחאלקה, לפיה מי שגנב את פלסטין הם הקיבוצניקים האשכנזים ששרו "הבאנו שלום עליכם" ולא המזרחים שצועקים "מוות לערבים". אנחנו כבר מזמן חלק אינטגרלי ממנגנון הדיכוי. שיח פוליטי חדשני ואמיץ שמבקש לתבוע לו זכות מוסרית למאבקו אמור להיות הראשון להכיר ולהודות בכך.

מן המרד בואדי סאליב, דרך הפנתרים השחורים ועד לקשת הדמוקרטית המזרחית, השיח המזרחי הרדיקלי תמיד ראה בציבור הפלסטיני כשותף למאבק ולסולידריות. מצער ומייאש שפריחתו המחודשת של השיח הזה, דוקא בתקופה שבה הפלסטינים אזרחי המדינה ותושבי השטחים הכבושים נמצאים תחת מתקפה חסרת תקדים, מסירה מסדר יומה את הסולידריות החשובה הזו.

 > אלפי אזרחים בעזה יוצאים במחאה: "בלתי אפשרי לחיות כאן"

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
41% מהנשים המוכות הן ערביות, אבל רק שלושה מ-14 המקלטים מיועדות לנשים ערביות, אבל ארדן רואה במקלט נוסף סימן לכניעה. השר גלעד ארדן (צילום: פלאש 90)

41% מהנשים המוכות הן ערביות, אבל רק שלושה מ-14 המקלטים מיועדות לנשים ערביות, אבל ארדן רואה במקלט נוסף סימן לכניעה. השר גלעד ארדן (צילום: פלאש 90)

מרוב גזענות, ארדן שכח שהוא עצמו קידם מקלטים לנשים ערביות

גלעד ארדן הזהיר שממשלה עם איימן עודה עלולה להביא לנו הקמת "עוד מעונות לנשים מוכות" במגזר הערבי. הוא לא זכר שוועדה שהוא עומד בראשה אישרה הצעה דומה. אבל כשההצעה באה מעודה, אין לו בעיה לזלזל בביטחון הנשים הערביות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf