השיר שחושף את הדבשת על גבו של הפמיניזם הלבן

גלי הביקורות שמעורר שירו של נפתלי שם טוב על אמו שעבדה בניקיון בתים - בין היתר בבתיהן של נשים בצמרת האקדמיה - משקפים את עיוורונו של הפמיניזם הלבן להיררכיות של צבע ומעמד ואת התעקשותו למשטר את השיח ולקבוע למי מותר לדבר על מה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בספטמבר 1979 עמדה אודרי לורד מול משתתפות הכנס "המין השני" בניו יורק ושאלה אותן "כיצד אתן מתמודדות עם העובדה שבזמן שאתן נמצאות בכנסים על תיאוריה פמיניסטית, הנשים המנקות את בתיכן ומשגיחות על ילדיכן הן ברובן הגדול נשים עניות ונשים כהות?". השאלה הזאת, סיפר לי לפני כמה שנים נפתלי שם טוב, הייתה מה שעורר את זכרון ילדותו וגרם לו לכתוב את השיר "אמא" על אמו שעבדה בניקיון בתים, בין היתר בבתיהן של נשים אשר הגיעו להישגים משמעותיים באקדמיה ובקריירה. השיר אינו מתייחס לחוקרת ספציפית, אמר לי, אלא לתפקיד השקוף של ידי אמו במערך הכוחות הזה.

אִמָּא שֶׁלִּי מְנַקָּה/ אֶת הַשֵּׁרוּתִים/ שֶׁל הַחוֹקֶרֶת הַדְּגוּלָה/ שֶׁמֶּחְקָרֶיהָ עַל מִגְדָּר/ וּתְפִיסוֹת פְּסִיכוֹאַנַלִיטִיּוֹת פּוֹסְט-סְטְרוּקְטוּרָלִיסְטִיּוֹת/ הֵבִיאוּ אוֹתָהּ/ לַהֶשֵּׂג הַמַּדְהִים/ הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה/ שֶׁהִתְקַבְּלָה/ כִּפְּרוֹפֶסוֹר מִן הַמִּנְיָן/ עוֹד הַצְלָחָה פֶמִינִיסְטִית בְּצַמֶּרֶת הָאַקַדֶמְיָה.

השיר, שפורסם לראשונה באנתולוגית השירה המעמדית "אדומה" ב-2007, הפך עם הכללתו באסופת השירים הפמיניסטית "מלכה עירומה" לאחד מסלעי המחלוקת הקבועים בין הפמיניזם הישראלי הלבן לבין הפמיניזמים המזרחיים והמעמדיים; אחת לכמה חודשים הוא צץ בהקשר זה או אחר ואיתו נפתח מחדש דיון ארוך ומעגלי שבמרכזו ניסיונות לא רק להדיפת הביקורת המובעת בשיר, אלא להדיפה של עצם הלגיטימציה שלה ושל העברתה באופן הזה.

כל עוד רוב הנשים האלה משתייכות לקבוצות אתניות וסוציולוגיות ספציפיות, כולנו מחויבות לתיקון. (צילום אילוסטרציה: משה שי / פלאש90)

הטיעון הראשון והנפוץ ביותר הוא סירוב מוחלט להתייחס אל הטקסט משום שחתום עליו גבר. האוחזות במגדרו של המשורר כמוצאות שלל רב, ויוצאות חוצץ בזעם על תעוזתו של גבר לומר לנשים איך להיות פמיניסטיות, מפספסות דבר חשוב בהעלאת השיח במרחב: בעוד ששם טוב חתום על המילים המצוטטות, מי שהעלו את השיר לדיון במרחבים פמיניסטיים שוב ושוב הן נשים. הסירוב הזה הוא בעצם הצהרה: אנחנו שומרות הסף של הפמיניזם וגבולות הדיון. העובדה שנשים מזרחיות מגיעות ואומרות – המבט הזה מתאר את המבט שלי, עיני הילד שמסתכלות על אמא שלו משקפות את העיניים שלי המופנות אל אמא או סבתא שלי – לא מספקת לטעמן כדי לדון בטקסט. בכך הן ממנות את עצמן גם לבעלות זכות העריכה של הקאנון הפמיניסטי המזרחי, באופן שכבר הוגדר על ידי פמיניסטיות כהות כקולוניזציה.

הטיעון השני בתפוצתו מלין על הבחירה לבקר נשים, בתהייה האם סיימנו כבר לבקר גברים. "במקום להילחם בדיכוי האמיתי, אנחנו נאבקות בינינו", ציטטה אותן ויקי שירן ב-2002, בעקבות הכנסים הפמיניסטיים בשנות ה-90 בהם, כפי שסיפרה גם הפעילה הפמיניסטית המזרחית תקווה לוי ז"ל, התבקשו שוב ושוב נשים מזרחיות לא לדבר על חוויותיהן כנשים מזרחיות אלא להתמקד באיך שהגבר המזרחי מדכא אותן.

השאלה על ביקורת כלפי גברים לא הייתה רלוונטית לאף אחד מהדיונים הרבים שראיתי; לכל אחת מהנשים שביקשו להעלות את השיר לדיון רזומה עשיר של ביקורת על דיכוי גברי. הטענה המסתתרת פה היא שדיכוי המופעל על-ידי נשים הוא לכאורה לא עניין פמיניסטי, גם כאשר הוא בעל אפיון מגדרי מובהק. למעשה דיכוי שאינו מופעל על נשים הגמוניות איננו נושא פמיניסטי. וכך, הקהילות והארגונים הפמיניסטיים שאינם הצטלבותיים בהגדרתם, הצליחו להתעלם לחלוטין מפרשת הדפו-פרוברה בשנות ה-90, כאילו יש נושא יותר מובהק מבחינה פמיניסטית מאשר אוטונומיה על זכויות הפריון שלך, וממשיכים לדחוק החוצה נושאים פמיניסטיים לחלוטין מבחינת תוכנם כמו ביטחונן של נשים טרנסיות במרחב הציבורי.

אך הטיעון שחשוב לדון בו, זה שמגלם בתוכו את הרתיעה ממה שקרוי בפמיניזם של צבע "אשמה לבנה", עומד על כך שעצם הטענה שתפקיד "המנקה" הועבר מאישה אחת לאישה אחרת נגועה במיזוגניה, טיעון המוחק שנים של מחקר וכתיבה פמיניסטיים על הקשר בין המרחב הביתי לעולם התעסוקתי. במאמרה "המגדור בעולם העבודה" מסבירה דפנה יזרעאלי, מחלוצות המחקר בתחום בישראל,  ששוק העבודה תופס את העובד האידאלי בצורה "מושתתת על ארגון חיי הבית באופן מסוים ומוטה-מגדר אשר מאפשר לעובד האידאלי לסמוך על מישהו אחר, וליתר דיוק מישהי אחרת, שתנהל את חיי המשפחה ואת חיו האישיים". כלומר, שוק העבודה דורש עובד שאינו טרוד במלאכות השקופות של ניהול הבית והמשפחה.

שירו של נפתלי שם טוב איננו כתב אישום כלפי הפרופסורית למגדר. הוא מבט כואב על הפער, על העובדה שידיה המנקות של האמא נעלמות מנרטיב ההצלחה, אך גם להן יש חלק בהישגים האקדמיים, אשר היא נושלה מהזכות לנסות ולהגיע אליהם בעצמה

שילוב נשים בשוק העבודה הוגדר בדיוק ככזה, לא כשינוי רדיקלי במבנה המשפחה, ונשים היו אלה שנאלצו (ובואו ניטול קורה רגע, ועדיין נאלצות) למצוא דרך לאזן בין המטלות הדומסטיות לבין הקריירה. התקדמותן של נשים בקריירה ובאקדמיה כללה בהכרח מיקור חוץ של חלק מהמטלות האלה. בעשורים הראשונים למדינה, הנשים שמילאו את המטלות האלה היו ה"פועלות הטבעיות" של המרחב הביתי – נשים מזרחיות. נשים אלה שרק לפני רגע הוגדרו על-ידי מוסדות הישוב הישן כמטונפות, לקויות ואמהות לא כשירות, הפכו באורח פלא לבלבוסטות חולות ניקיון שמעמידות סירים מופלאים באמהיות חמה. הפעולות שנשים ממעמדות ביניים נאלצו להיפטר מהן הועברו לנשים שהן היו טבעיות עבורן – אשר לגמרי לא במקרה, בדיוק כמו אצל משתתפות הכנס האמריקאי, הן נשים עניות וכהות.

יזרעאלי שהוזכרה קודם היא אחת מהחוקרות החשובות ביותר בהיסטוריה הקצרה של לימודי המגדר בישראל. למעשה היא-היא הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה/ שֶׁהִתְקַבְּלָה/ כִּפְּרוֹפֶסוֹר מִן הַמִּנְיָן בזכות מֶּחְקָרֶיהָ עַל מִגְדָּר/ וּתְפִיסוֹת פְּסִיכוֹאַנַלִיטִיּוֹת פּוֹסְט-סְטְרוּקְטוּרָלִיסְטִיּוֹת, אשר כתבה בפירוש "מי שיצא נשכר מהצלחת הנשים הן בעיקר נשים יהודיות אשכנזיות ילידות ישראל. אנו זקוקים לאסטרטגיה […] שתכיר בפערים העדתיים והלאומיים המצויים במבנה ההזדמנויות לנשים". אני מאמינה שהיא העסיקה עוזרת בית. אני מאמינה שהיא ידעה לזהות גם את יחסי הכוח שבתוכם היא פועלת ולבקר אותם. ביקורת עצמית היא הכרחית במקומות שאתה הגמוני בהם והפרקטיקה שלפיה האשמה בעיוורון פריבילגי היא דבר חמור יותר מהעוול שאתם עיוורים אליו היא, שוב, פרקטיקה של דיכוי, שמעמידה את הדימוי העצמי של מי שנמצא בעמדת כוח יחסית מעל העוול הממשי בחייו של האחר.

שירו של נפתלי שם טוב איננו כתב אישום כלפי הפרופסורית למגדר. הוא מבט כואב על הפער, על העובדה שידיה המנקות של האמא נעלמות מנרטיב ההצלחה, אך גם להן יש חלק בהישגים האקדמיים, אשר היא נושלה מהזכות לנסות ולהגיע אליהם בעצמה. הוא מחייב אותנו, את כולנו, להישיר מבט אל החיים שלנו, אל זכויות המטפלות במעונות, עובדות הניקיון, המטפלות בבני משפחתנו הסיעודיים, ולזכור שכל עוד רוב הנשים האלה משתייכות לקבוצות אתניות וסוציולוגיות ספציפיות – כולנו, מעמדות הכוח היחסיות שלנו ועל מגוון הזהויות שלנו – מחויבות לתיקון.

רחלי סעיד היא כותבת, עורכת, מתרגמת ואקטיביסטית.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"אני אומרת לבני עמנו בעזה: יש בישראל אנשים הגונים שרוצים שלום". ח"כ עאידה תומא סלימאן בהפגנה בתל אביב

"אני אומרת לבני עמנו בעזה: יש בישראל אנשים הגונים שרוצים שלום". ח"כ עאידה תומא סלימאן בהפגנה בתל אביב

הפגנה בתל אביב: "די למלחמה של ביבי"

יותר ממאה מפגינים קראו לעצור את המלחמה ולהסיר את המצור על עזה. ח"כ עאידה תומא תקפה גם את גנץ: היתה לך הזדמנות להראות שאתה מוביל פוליטיקה אחרת"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf