newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מבט אחר על השלום: לחזק את הפלסטינים על חשבון ישראל

תהליך השלום של אוסלו הכניס לנו נקודת מבט מסוימת על הסכסוך, ועל הדרך לפתרון. התפיסה הזו מתעלמת משאלת חלוקת הכוח בין הישראלים לפלסטינים, האם מחנה השלום מסוגל לחשוב על כוח?

מאת:

כותב אורח: אביב טטרסקי

כולם יודעים שאוסלו – על צאצאיו השונים – נכשל כישלון חרוץ. אלא שבפועל יש פער בין האבחנות המוכרות לגבי הכישלון וסיבותיו לבין דרכי הפעולה של מחנה השלום, שעל אף הכישלון, לא מאוד השתנו. פרספקטיבה שכמעט ונעדרת מהשיח היא זו המנתחת את חלוקת הכוח בין ישראל לפלסטינים, כמפתח לשאלת סיום הסכסוך.

יתכן והסיבה לכך שהכוח נעדר מהשיח על השלום היא שהחשיבה על הפעלת כוח לא משויכת לתהליכי שלום אלא למאבקים (אלימים יותר או פחות). במאמר הבא אעסוק לא רק בצורך לשנות פרספקטיבה אלא גם בניסיון – חלקי מאוד – לתאר את ההיבטים המעשיים של סימון "שאלת הכוח" כשאלה המרכזית שאיתה מחנה השלום צריך להתמודד.

> חמישים שנות טיוח ושקרים: התקשורת הישראלית בשירות הכיבוש

פלסטינים בעלי היתר כניסה לישראל ב"כלוב" במחסום קלנדיה (יונתן זינדל/ פלאש90)

פלסטינים בעלי היתר כניסה לישראל ב"כלוב" במחסום קלנדיה (יונתן זינדל/ פלאש90)

מטבע הדברים, בשביל הסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים, שני הצדדים יאלצו לשלם מחירים. מהצד הישראלי מחירים אלו נחלקים לשלוש קטגוריות:

1) ויתור על הבית – בין אם ביתם הממשי של מאות אלפי מתנחלים ובין אם הבית המטפורי שחברון, תקוע וירושלים הקדומה מהוות עבור המחנה החזק בישראל. ושווה להדגיש: זו לא רק נסיגה מהשטחים או פינוי התנחלויות אלא זהו ויתור על הבית.

2) ויתור על מרכיבי זהות – ההכרה שאין לנו בלעדיות על הארץ הזו, שיש כאן עוד עם שכמונו שייך אליה והיא שייכת לו. ובמשתמע, ההכרה שיש לנו מניות לא מבוטלות באחריות לסיכסוך המדמם הזה.

3) ויתור על שליטה – הביטחון שלנו לא יהיה תוצאה של שליטה בארכי-יריב שלנו, אלא של רצונו הטוב ונכונותו לחיות לצדנו בשלום.

אין סיבה לשלם את מחירי השלום

למרות שאפשר להתווכח ולערער על הלגיטימיות של כינוי המחירים הללו "ויתורים", או הצגתם כוויתורים קשים, אני חושב שעדיף לנו להכיר במידת האמת שבהן בשביל חלק ניכר מהציבור הישראלי, כי הכרה כזו תבהיר לנו שהציפייה שישראל תסכים מרצונה הטוב להסדר הוגן עם הפלסטינים היא חסרת שחר. ו"מרצונה הטוב" כולל כאן כמובן גם פשרה במשא ומתן, לקיחה ללב של תוכחות מוסריות, התקפלות בשל גינויים בינלאומיים וכיוצא באלו. כל הפגמים שאנחנו מוצאים בהמשך הכיבוש – המחיר המוסרי, מותם של ישראלים, העתיד הלא ידוע והאלימות הפנים ישראלית – אינם מתקרבים למחיר שישראל תאלץ לשלם עבור השלום.

ומדוע בכלל הפלסטינים תלויים ברצון הטוב של ישראל? מדוע הם אינם יכולים לאלץ אותה להסכים לוויתורים? התשובה אמורה להיות ברורה – מול המעצמה האזורית שהיא ישראל עומד עם שבשבעים השנים האחרונות חווה היעדר ריבונות, פליטות, פיצול גאוגרפי וחמישים שנות כיבוש. בכל פרמטר אפשרי – צבאי, כלכלי, חברתי – פער הכוחות הוא אדיר.

במצב הדברים הזה, כשמצד אחד ויתורי השלום כה גדולים ומצד שני המחיר של היעדרו כה קטן, כנראה שחוסר הרצון הישראלי בהסדר הוגן מבטא התנהגות רציונלית למדי. שוב, גם עם הטענה הזו אפשר להתווכח. אבל אם במקום להתווכח נקבל אותה כנקודת מוצא לניתוח פוליטי נבין שהמכשול העיקרי לשלום, ולכן הדבר העיקרי שעלינו להתמקד בו, הם פערי הכוחות הגדולים בין ישראל לפלסטינים. כל עוד פער הכוחות נותר כפי שהוא – ישראל תוכל להמשיך לכפות את רצונה. ורצונה הוא המשך המצב הקיים.

יש כאן אם כן סוגיה מעשית. אם נבין מה תורם לפער הכוחות הכה גדול נוכל להתחיל לחשוב על דרכים מעשיות להקטנתו, ובכך נניח את הקרקע לשבירת המבוי הסתום הנוכחי. וגם להפך, ללא התמודדות עם פער הכוחות הרבה ממה שנעשה לא יוביל לשינוי שאנו רוצים לראות.

מדוע אם כן כמעט ואין עיסוק בסוגיה הזו? הדבר נעוץ כנראה בשייר המרכזי של פרדיגמת אוסלו שממשיך להשפיע על קריאת המציאות ודרכי הפעולה שלנו עד היום. אוסלו הכניס אותנו להלך רוח, לקונספציה, של תהליך שלום. זו  הפרדיגמה שממנה טרם השתחררנו. פרדיגמה של תהליך שלום משמעה שברמה המדינית אנו שואפים לבנות אמון ולהגיע להבנה ולהסכמות, וברמה הציבורית מנסים לעודד פיוס ולקרב בין פלסטינים לישראלים.

אבל מה אם בשביל להגיע לשלום, הפלסטינים צריכים לאלץ את ישראל לוותר? כלומר, מה אם במקום התקרבות והסכמות נדרשים כאן מאבק כוחני, העצמה של הסכסוך וגביית מחיר? האם יש לנו את האומץ להשתחרר מפרדיגמת תהליך השלום שלמרבית הצער לא הוכיחה את עצמה, ולאמץ פרדיגמה של מאבק שנגזרים ממנה תסריטים מאתגרים ואולי אפילו מפחידים?

התעלמות מפערי הכוח מולידה "פתרונות" לא ראליים

העברת המיקוד לשאלת פער הכוחות מאפשרת הסתכלות אחרת על כמה מהגישות הרווחות כיום ביחס לכישלון תהליך השלום.

גישת הייאוש: "ישראל קבעה יותר מדי עובדות בשטח, מאות אלפי ישראלים חיים מעבר לקו הירוק ואת ירושלים אי אפשר באמת לחלק. אבד הכלח על פתרון שתי המדינות". אלא שהאמת היא שאין בנמצא עובדות בלתי הפיכות. פינוי התנחלויות, ויתור על הבית, הוא אכן דבר קשה אך אם ישראל תגיע למסקנה שהחלופה גרועה יותר היא תפנה גם תפנה את המתנחלים. הסיבה שכיום אין רצון ישראלי לפינוי התנחלויות היא בדיוק פער הכוחות הגדול שמאפשר לישראל לשלם מחיר מינימלי על המשך הכיבוש. אם נשנה את פערי הכוחות, המצב הקיים יהיה הרבה פחות נוח וחלופת פינוי ההתנחלויות תהפוך ליותר אטרקטיבית. במצב דברים כזה המתנחלים עלולים אפילו למצוא את עצמם מושא לשנאה שכיום הציבור הישראלי מפנה לשמאל. בי לפחות, הדבר לא יעורר שמחה לאיד.

גישת החלופות המדיניות: "כל המחשבה שאפשר להגיע להסדר של שתי מדינות היא טעות של אליטות שמתעלמות מהרצון האמתי של שני העמים. ליהודים קשר עמוק לשטחי יהודה ושומרון, פלסטין היא כל השטח בין הירדן לים. העוול אותו צריך לתקן הוא הנכבה של 48' לא הכיבוש של 67'". טענה זו של מצדדי המדינה האחת ושל התומכים ברעיון הקונפדרציה יכולה לתת מענה לוויתור הראשון מבין השלושה שתיארנו לעיל (הוויתור על הבית) ולהציע דרך להימנע ממנו. היא מתעלמת לחלוטין מהוויתור הזהותי ומהוויתור על שליטה. הן פתרון המדינה האחת והן הפתרון הקונפדרטיבי מעצימים את האיום שבשני ויתורים אלו. לגבי הטענה ששני העמים לעולם לא יסכימו לחלוקת הארץ היתה נכונה – אפילו במצב המשברי של היום הסקרים לא תומכים בטענה הזו. אני עצמי איני סבור שהיא נכונה – עדיין נותרו שני הוויתורים האחרים, ויתורים שהם לא פחות כבדי משקל מחלוקת הארץ. מצדדי הפתרונות המדיניים החלופיים לא מסבירים איך להתגבר על הסירוב הישראלי לוותר את שני הוויתורים הללו. בפועל, הנכונות הישראלית לוויתור תבוא רק בעקבות שינוי בפער הכוחות. אבל כשהשינוי הזה יקרה, יתכן שגם פינוי התנחלויות והגעה להסדר של שתי מדינות יהיו אפשריים.

חמישים שנים יותר מידי

הגישה הפרגמטית: "מאחר שאין אופק להסדר מדיני צריך להתמקד בשיפור תנאי החיים של הפלסטינים". לרגל ביקורו של טראמפ הודיעה הממשלה על "הטבות כלכליות" לפלסטינים כאילו מדובר בצעד בונה אמון. רובי ריבלין זוכה להערכה משמאל כשהוא מדבר על ריבונות ישראלית בלעדית תוך יומרה לדאגה אנושית לתנאי החיים של הפלסטינים. בכל הנוגע לירושלים גישה זו זוכה ללא מעט תומכים שמנסים לשים בצד את הסוגיות הלאומיות-מדיניות ולהתמקד בתשתיות, כבישים, תקציבי חינוך ומרחבים משותפים בעיר "המאוחלקת". אלא שבפועל, הגישה הפרגמטית דורשת מישראל לעשות את הוויתור הזהותי וגם לוותר על מידה של שליטה. שכן זכויות אדם וכוח פוליטי כרוכים זה בזה. השלטון הישראלי שמבוסס על דיכוי מחייב פגיעה בתנאי החיים של הפלסטינים. ודאי שכך הוא הדבר בירושלים שהיא עיר דו-לאומית שמתאמצת מאוד להציג את עצמה כעיר יהודית. השגתם של חינוך ברמה נאותה, פתרונות דיור, מרחב ציבורי בטוח וכדומה תיתן לפלסטינים גם את הכוח לדרוש זכויות פוליטיות. כלומר, גם הגישה הפרגמטית תצטרך במוקדם או במאוחר להידרש לפערי הכוח בין ישראל לפלסטינים ולראות כיצד היא מתגברת על ההתנגדות הישראלית לשוויון זכויות.

אין בדברים הללו כדי לפסול לא את הפתרון הקונפדרטיבי (או פתרון המדינה האחת) ולא את הגישה הפרגמטית. אם יש לי ביקורת על גישות אלו היא נוגעת ליומרה שלהן להוות חלופה ראלית לפתרון שתי המדינות: לסירוב שלהן להודות ששינוי יקרה רק כשנצליח להתגבר על הרצון של חלקים גדולים וחזקים בציבור הישראלי לשמר את המצב הקיים. בלי להתמודד עם פער הכוחות בין ישראל לפלסטינים, ייכשלו גישות אלו בדיוק כמו שנכשלו הניסיונות להגיע להסדר של שתי מדינות. המחשבה שדי בהחלפת המטרה (קונפדרציה מכאן או שיפור תנאי החיים מכאן) כדי להצליח היכן שתומכי שתי המדינות נכשלו היא התעלמות מסוכנת מהמכשול האמתי בפני שינוי שאתו אנחנו חייבים להתמודד. אם נכון להיום נדמה שגישות חדשות אלו משיגות הישגים, הרי זה בעיקר בגלל שהן גישות חדשות שהישגיהן הראשוניים עדיין לא מהוות איום על מי ששואף להשאיר את המצב הקיים פחות או יותר כפי שהוא. אין לנו זמן לחכות עד להתפכחות שתגיע כאשר גם גישות אלו יחסמו, ההתמודדות עם פער הכוחות היתה צריכה להתחיל מזמן.

התפקיד שלנו בשינוי מאזן הכוחות

יתכן שהקורא חושב כעת שקשה להעלות על הדעת תסריט שבו יחסי הכוחות מתהפכים והפלסטינים הופכים לצד החזק בסכסוך. אלא שאין שום צורך להיפוך כזה. מספיק להקטין את פער הכוחות עד שהוא יאפשר לפלסטינים לגבות מחיר מישראל על סרבנותה. וגביית מחיר כזו אפשרית גם כשהפלסטינים נותרים הצד החלש בהרבה: די אם נזכור שהאינתיפאדה הראשונה אילצה את ישראל להיכנס לתהליך מדריד, הביאה לעליית ממשלת שמאל והולידה את הסכם אוסלו עם ההכרה הישראלית באש"ף. חמאס, שעצמתו כלל אינה בת השוואה לזו של צה"ל, גרם לישראל לפנות התנחלויות ולסגת מעזה. נכון שבשני המקרים היו מעורבים גורמים נוספים – פנים-ישראליים ובין לאומיים – אך ללא גביית המחיר הפלסטינית דבר לא היה משתנה.

כיצד אם כן מקטינים את פער הכוחות? אפשר לחזק את הפלסטינים או להחליש את ישראל. והנה, כבר באמירה פשוטה לניסוח זו אנחנו מגלים את גודל האתגר. האם "להחליש את ישראל" זו קריאה שאנחנו יכולים להזדהות איתה ומשימה שאנחנו באמת רוצים לקחת על עצמנו? ניסוח חלופי ורך יותר יהיה לחזק את הפלסטינים ולהפוך את הכיבוש לפחות נוח לישראל.

יש כל מיני דרכים להתקדם לקראת יעדים אלו. אפשר למשל:

  • להקטין את הלגיטימציה של המצב הנוכחי ומשמריו.
  • להגדיל את המשאבים שישראל נדרשת להשקיע על מנת להתמודד עם המשך הכיבוש.
  • לפעול לחיזוק הפרט, הקהילה והחברה הפלסטינית.

לעומת זאת, פעולות שמגדילות את הלגיטימציה, חוסכות לישראל משאבים או מחלישות את הצד הפלסטיני, מרחיקות אותנו ממטרה זו.

עניין הלגיטימציה ושלילתה מקושר בדרך כלל לפעילות מול גורמים מחו"ל. זה אולי המקום לומר שהציפייה – הן של השמאל הישראלי והן של הפלסטינים – להתערבות בינלאומית שתחסוך לנו את הצורך להתמודד עם פער הכוחות לא הוכיחה את עצמה. אפשר גם לומר שמשקל היתר שניתן לגורמים הבינלאומיים תורם להחלשת הכוחות המקומיים שמתנגדים מהמשך המצב הקיים.
אם כן, סוגיית הלגיטימציה רלוונטית גם ביחסים הפנים ישראלים. למשל, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, נהנה עד לא מזמן מתמיכתו –הנלהבת – של מרבית הציבור הליברלי בירושלים. בלי התמיכה הזו הוא לא היה נבחר לראשות העירייה. ציבור זה שרובו מעוניין בסיום הכיבוש ומצביע מהמרכז שמאלה, העניק תדמית של מתינות ואפילו ליברליות למי שתומך בפעילות ההתנחלות של אלע"ד ועטרת כוהנים, הגביר מאוד את הריסות הבתים בעירו ומתעקש להזניח 140,000 מתושבי עירו שגרים בשטח המופקר של השכונות שמעבר לגדר.

להפסיק לתת לגיטימציה לניר ברקת כרוך בתשלום מחיר. היו מי שרצו בשנים האחרונות לצאת נגד המדיניות של ראש העירייה בסוגיות הקשורות למזרח העיר, אך הורתעו מהסיכון לאבד תקציבי עירייה וסנקציות אחרות שמעשה כזה כרוך בו. אם כן, אנחנו צריכים למצוא את הדרכים לעודד, לתמוך ולפצות במי שאנו רוצים שיפסיקו לתת לגיטימציה לשלטון.

תרומות

מעמדה של הרשות הפלסטינית, והקשר עם האירופאים

שני גורמים עיקריים מסייעים היום לישראל לקיים כיבוש דה לוקס. הרשות הפלסטינית חוצצת בין ישראל לכשני מיליון פלסטינים. ישראל לא נדרשת לספק להם את צרכי הפלסטינים, ואת הזעם הפוליטי שלהם הם מפנים בעיקר נגד הרשות. הרשות יכולה להפסיק לשרת כך את ישראל. הרשות גם יכולה – או עלולה – לקרוס. לקריסת הרשות תהיינה תוצאות קשות ואי אפשר להמליץ על קריסה כזו כלאחר יד. אבל כל מי ששבוי באשליה המייאשת שהכיבוש כאן להישאר צריך להבין שהשליטה הישראלית הרבה פחות יציבה ממה שהיא נראית: היא ניצבת על כרעי התרנגולת של רשות פלסטינית מאוד לא אהודה, שמאבדת את שאריות הלגיטימציה שלה בכל יום שעובר.

הגורם השני שמסייע לישראל לתחזק את הכיבוש הן מדינות אירופה. כן, אותן מדינות דמוניות שישראל כה אוהבות להשמיץ מממנות את הרשות הפלסטינית ושלל פרויקטים הומניטריים. בתי חולים, תשתיות כבישים ופרויקטים שמספקים תעסוקה – את כל אלו היתה ישראל נאלצת לממן אלמלא נדיבותן של מדינות זרות. פרויקט ביוב במימון גרמני שבמסגרת הפרדיגמה של אוסלו נתפס כחלק מבניית המדינה הפלסטינית שבדרך, מהווה במצב הנוכחי סיוע גרמני להמשך השליטה הישראלית. צריך לאתגר הרבה יותר את הפן הזה של המעורבות האירופאית בסכסוך.

מה לגבי חיזוק הפרט והקולקטיב הפלסטיני? אלו נמצאים בשפל של חולשה שיש לה סיבות והצדקות רבות. האם בכלל יכול להיות לנו (פעילים וארגונים ישראלים) תפקיד בשינוי מצב זה? האם אנחנו, בני הקולקטיב הכובש נחזק את העם הכבוש?

לכל הפחות אנחנו יכולים לזהות שחלק מהפעילות הטובה והחשובה שלנו תורמת דווקא להעמקת החולשה הפלסטינית. עתירות משפטיות, ניהול קמפיינים, פניה לתקשורת ורתימת גורמים בינלאומיים – כל אלו נעשים בידי בעלי מקצוע, מומחים ועמותות (כמו זו שאני עובד בה). כיום, התושב והקהילה הפלסטינים שישראל פוגעת בזכויותיהם  משליכים את יהבם על עמותות ומומחים ובעצם מוותרים ומודרים מלנהל מאבק שבו יש להם תפקיד אקטיבי שלא לומר מוביל. הדבר מעודד פסיביות ומונע את הלימוד וההעצמה שמתרחשים מהשתתפות והובלה של מאבק. מדובר במצב בעייתי פי כמה, לאור העובדה המתסכלת שרבים מהמאבקים המשפטיים והציבוריים שמנהלות העמותות אינן מסתיימים בהצלחה.

> מערכת החינוך לא המציאה את הכחשת הכיבוש

פעילים פלסטינים, ישראלים ויהודים אמריקאים מתעמתים עם החיילים שהגיעו כדי לפנות את המאחז בפעם השניה. "צומוד, מחנה החירות". הכפר סארורה הגדה המערבית, 25 במאי 2017 (צילום: אחמד אל-באז אקטיבסטילס)

פעילים פלסטינים, ישראלים ויהודים אמריקאים מתעמתים עם החיילים שהגיעו כדי לפנות את המאחז "צומוד" בפעם השניה. הכפר סארורה הגדה המערבית, 25 במאי 2017 (צילום: אחמד אל-באז אקטיבסטילס)

בקרב הרבה עמותות קיימת מודעות לבעייתיות של התמקצעות המאבק וניסיונות לתת לכך מענה. בכל זאת אני חושב שאנחנו יכולים לעשות יותר כדי לוודא שהפעילות שלנו היא לא על חשבון הסמכות והכוח (ה-autonomy) הפלסטינים. למשל, עלינו לשאוף שכל פעולה משפטית שלנו תהיה מלווה בפעילות נמרצת של הקהילה עליה אנחנו מגנים ושלא יווצר מצב של שגר (את העורך דין) ושכח.

במאמר מוסגר, גם מאבק ה-BDS, שהוא יזמה פלסטינית ונהנה מתמיכה פלסטינית רחבה, תורם תרומה להחלשה של החברה הפלסטינית. הציפייה שמדינות העולם הן אלו שיכריעו את הכלכלה הישראלית בעוד הציבור הפלסטיני הרחב ממשיך לצרוך תוצרת ישראלית, לעבוד בישראל ובעצם פטור מלפעול באופן אקטיבי כדי לשחרר את עצמו היא לא נטולת בעיות.

האם אנחנו מחויבים מספיק?

לסיום, הדברים שכתבתי כאן כמובן אינם שלמים. בוודאי שהתיאור שלי של דרכי פעולה אפקטיביות הוא ראשוני ביותר ונדרשת חשיבה רבה כדי לצקת לדברים עוד תוכן מעשי. אבל לפני שממשיכים בכך עלינו לעצור ולשאול את עצמנו האם אנחנו אמיצים מספיק ללכת בדרך הזו. הפנמת הכישלון של פרדיגמת תהליך השלום וחזרה אמתית של הפלסטינים אל דרך המאבק תחייב את מחנה השלום הישראלי לצאת מאזורי הנוחות שלנו. כמה מאלפי המפגינים בכיכר רבין יהיו מוכנים להגיע להפגנה בבית לחם? כמה מאתנו מוכנים לעבור מהפגנות מחאה שקל להתעלם מהן, למאבק אמתי של פעולות ישירות נגד מעשי השלטון ושגרת החיים בהתנחלויות? יש כאן מחירים רבים לשלם. יותר מכך, מטרתו של המאבק תהיה הרי לערער את היציבות הנוכחית, ואבדן יציבות הוא דבר מפחיד שיהיו לו מחירים רבים. מאחר שעם כל קריאות השבר שעולות מהמחנה שלנו על ריסוק הדמוקרטיה והמשך הכיבוש, היציבות הנוכחית מעניקה לנו פריבילגיות רבות, יש לנו הרבה מה להפסיד.

יכול להיות שהפחד מפני מחירו של השינוי הוא שמקבע את מחנה השלום בפרדיגמה שאנחנו יודעים שאבד עליה הכלח. אם נפנה את המבט מדרכי הפעולה שהורגלנו אליהן אל סוגיית פערי הכוח, נצטרך אולי להודות שהמאמצים והמשאבים האדירים שאנו משקיעים כלל אינם מתמודדים עם בעיה מרכזית זו שהיא המחסום העיקרי לשינוי המצב. אז נצטרך לשאול את עצמנו עד כמה אנחנו מחויבים לסיום הכיבוש ואלו מחירים אנחנו מוכנים לשלם. רק כשנשחרר את עצמנו ממה שעוצר אותנו נוכל לפעול בצורה אפקטיבית לסיים את הכיבוש.

אביב טטרסקי הוא חוקר בעמותת עיר עמים

> הכיבוש הפך את המזרחים מקורבנות של הציונות למשת"פים שלה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

היוזמה משאירה את תושבי עזה נתונים לחסדיהן של אותן ממשלות המסייעות למתקפה הישראלית על הרצועה. חוף העיר עזה, 13 ביוני 2019 (צילום: חסן ג'די / פלאש90)

"הומניטריות מהכורסה": הכשלים של מסדרון הסיוע הימי לעזה

חמישה וחצי חודשים לתוך המלחמה, תושבי עזה זקוקים לסיוע משמעותי שיאפשר להם לשרוד. היוזמה האמריקאית להקמת מסדרון ימי תסייע בכך בטווח המיידי, אך היא מתעלמת מסיבת היסוד לאסונה של עזה: שליטת החנק הישראלית ארוכת השנים  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf