השמאל היהודי הוא משתתף במאבק הפלסטיני, לא שותף

קל מדי לפעילים בשמאל היהודי להפריד בין פלסטינים "כבושים" בחברון ופלסטינים "מוחלשים" ביפו. אלא שבשני המקומות מתנהל אותו מאבק בקולוניאליזם, ומי שמוביל אותו הם בני העם הכבוש

מאת:
השאירו תגובה
א א א

שני אנשים עומדים בהפגנה ביפו. אחד פלסטיני והשנייה יהודיה. הפלסטיני קורא "יפו ערבייה פלסטינייה!" ("יפו ערבית-פלסטינית!"). היהודייה לא אוהבת את זה. היא מבקשת לעמוד בצד עם הפעיל הפלסטיני ולהסביר לו את פשר המחאה. היהודייה שוטחת את טענותיה ומבהירה שמבחינתה מדובר במחאה משותפת ואין מקום לקריאות "יפו ערבייה" כמו שאין מקום לקריאות "יפו יהודייה". הפלסטיני מסביר לה שהוא לא מסכים, לא להגדרת הפגנה משותפת ולא לוויתור על קריאות יפו ערבייה ומבהיר שזו נקודה עליה הוא לא יוותר.

על פניו, עד כאן מדובר בסיפור רגיל של שמאל חד"שניקי המוחה כנגד שימוש בקריאות לאומניות לכאורה בהפגנה "משותפת" לתפיסתו. אלא שמה שקרה לאחר מכן חושף את המטען הרגיש עליו אותו טיעון יושב.

> שביתת הרעב: עדכונים על ההפגנות, מצב העצירים המנהליים ותגובת המדינה

באותו ערב, מאוחר בלילה, התפתח דיון בקרב הפעילים הפלסטינים סביב אותו מקרה, ובדיון הוחלט שהפלסטינים ימשיכו באותו קו בהפגנות הבאות. כתוצאה מכך אחת הפעילות הפלסטיניות החליטה לפרסם פוסט בפייסבוק, בו היא מבהירה שבהפגנות הבאות הפלסטינים לא יוותרו, ומי שלא מוצא חן בעיניו לא חייב להשתתף. הפוסט גרר המון שיתופים, תגובות בעד ונגד ובקיצור – שמחה וששון מהסוג המרפד את כיסיו של מר צוקרברג.

הפעילה היהודיה ניסתה להתגונן בשם חופש הביטוי, למרות שברור שהעניין כאן הוא לא חופש הביטוי. נבהיר כאן שעבדכם הנאמן מעריך את אותה פעילה, ואף מחבב אותה. אלא ש"הבית" הפוליטי בו גדלה תמיד היה בעייתי ודי מנותק מהמציאות ולעתים אף חוטא לנרטיב ולמטרה הפלסטינית, וכאן נעוץ מקור הבעיה.

השמאל היהודי החד"שניקי (ההבדלה ממפלגת חד"ש מכוונת) תמיד אהב לחנך, עד כדי כך שקשה למצוא פעילים פוליטיים פלסטינים ללא בטן מלאה עליהם בשל כוויות עבר. המקרה הנוכחי ממחיש את חוסר יכולתם של הפעילים לראות מעבר לסקאלה המעמדית המרקסיסטית, תוך התעלמות טוטאלית ומוחלטת מההיסטוריה ומהמציאות הקיימת. ניסיונות החיבור הנשנים בין המאבק הפלסטיני למאבקים אחרים בחברה הישראלית, כמאבקי האתיופים למשל, הם דוגמא לגימוד הבעיה ואף חוטאים למטרה הפלסטינית ומזיקים לה.

יפו, חברון – אותה מהפכה

ההדיפה הגסה-משהו שספגה אותה פעילה מובנת. הדור החדש של הפעילים הפלסטינים כבר לא מפחד, ולא מוכן שיגמדו את מאבקו. רוב השמאל הישראלי מעדיף להתייחס למאבק הפלסטינים בתוך גבולות 48' כמעיין מאבק של מיעוט אתני מוחלש נגד מוסדות המדינה הגזעניים, שאם רק יתנו לו יותר תקציבים בעיותיו ייפתרו.

שימו לב להתנשאות המובנית בגישה זו – אין הגדרה יותר מתנשאת מהמילה "מוחלש": חזק כובש חלש, ואת זה כולם יודעים. ההתייחסות לחלש כאל מוחלש מקרבנת אותו ומונעת ממנו להכיר את בעיותיו האמיתיות ולהתמודד איתן, ולמעשה זה מה שמחליש אותו. החזק יתנשא על החלש ויגיד שזה לא אשמתו, הרי החלישו אותו, ולכן הוא יתיימר להגן עליו – והנה ההתנשאות.

בעיה נוספת עם גישה זו היא הניתוק הגס מהמרחב הפלסטיני הכולל והספירה הערבית סביבנו. למי שמעדיף לטמון ראשו בחול, צריך להזכיר שהפלסטינים הם לא מיעוט. לאותו שמאל יש רצון לראות את מיליון וחצי הפלסטינים החיים כאן כחלק אינטגרלי ממדינת ישראל, ואת אחיהם בגדה במדינה משלהם. חוסר ההבנה, חוסר האמפטיה ועצימת העיניים אל מול האמת ההיסטורית מקוממים ומרגיזים. עם זאת, אין בכך כדי להגיד שלא צריך לפעול במסגרת מוסדות המדינה הכובשת, וכן לנסות ולשפר את המציאות, אלא רק שאסור לפעול במנותק מההקשר הרחב של כיבוש עזה והגדה.

> אני יהודיה פלסטינית, או לפחות בדרך להיות

בהפגנות חד"ש בתל אביב, מתייחסים לכיבוש כאל משהו שהחל במלחמת ששת הימים, כאילו שסבא שלי קיבל את גזל אדמותיו ואת גירוש קרוביו בנכבה בזיקוקים ומסיבות. בהפגנות אותה מפלגה בצפון לעומת זאת, עם רוב פלסטיני, יתייחסו לכיבוש כמתמשך מאז 48' ועד היום (מה שנכון לגמרי).

לפיכך, קריאות "יפו ערבייה" או "יפו פלסטינייה" לא שונה מקריאות "חברון פלסטינית" שאותן פעילי שמאל מאוד אוהבים לקרוא. התעלמות מהגזענות, אפליית התושבים היפואים הקיימת כתוצאה מהכיבוש ההיסטורי והתייחסות לכולם כשווים אל שווים מעוותת את המאבק ודורשת מהפלסטינים באופן מובהק ומפלה לוותר על האמת ההיסטורית.

זאת ועוד, השוואת ההתנגדות לאותן קריאות להתנגדות לסיסמאות "יפו יהודייה" של הימין הליברמני היא מגוחכת במקרה הטוב. בשונה מהימין, בקריאות הפלסטיניות כאן אין גזענות ואין שום כוונה לגזענות. הדבר משול להאשמות פעילי זכויות האזרח השחורים בארה"ב של שנות השישים בגזענות על ידי הרפובליקאים. די בהקבלה זו כדי להבין את מידת הגרוטסקיות.

אותם פעילים פלסטינים, גם אם מבינים את התנהגותם, לא חפים לגמרי מאשמה ואין להצדיק קריאות מתלהמות להרחקת פעילים יהודים מהפגנותיהם. הפעילה היהודיה סיפרה על פעילים רבים שפנו אליה באופן אישי וביקשו ממנה להמשיך ולהגיע להפגין ביחד. אלו צעדים מתבקשים ויפים, גם אם לא ממש נעשו בפומבי.

על הפעילים הפלסטינים להבהיר – הם אלה המובילים את המאבק הרחב, וכרגע בהשתתפות יהודית. למה השתתפות ולא שותפות? המקרה האחרון הבהיר שגם פעילים יהודים עם קילומטראז' נכבד של עשייה עדיין מסרבים להכיר במקומם ההיסטורי ככובשים קולוניאליים (גם אם הם ממש אוהבים ערבים). כל עוד זה לא ישתנה, רחוקה הדרך מבניית מאבקים משותפים אמיתיים לסיום הכיבוש ושוויון אמיתי של כל בני האדם מהנהר לים.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"אנחנו הקורבן המיידי". חיילים בעיסאוויה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בעיסאוויה לא צריכים את הדיכאון שלנו – אלא פתרון מיידי בשטח

מדוע ישראל סימנה דווקא את עיסאוויה כיעד להתעמרות שיטתית ושרירותית? תושבים אומרים כי הסיבה היא שתהליך הישראליזציה שעובר על שכונות אחרות בירושלים פחות מורגש בה. והתוצאה של דיכוי הפלסטיניות היא מצוקה נפשית של שכבת גיל שלמה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf