שקרים שימנים מספרים לעצמם על אותנטיות

מאת |

הימין הישראלי התאהב בסיפור לפיו הדו-קיום האמיתי עם הפלסטינים מתקיים בשטחים, בעוד השמאל חי בבועה מנותקת ונטולת ערבים. בפועל מדובר בפנטזיה המדמיינת שוויון בין סוהר לאסיר ומסגירה את חוסר המודעות הגרוטסקי שמייצר שכרון הכוח של הימין

אין דבר שאהוב על הימין בישראל כמו לאמץ את הביקורת הרדיקלית על השמאל הישראלי (והמוצדקת כשלעצמה), ולהפוך אותה למניפסט שמצדיק את השלטון שלו. בלי שום קבלות, כמובן. באופן מוזר הביקורת הזו הפכה למרכיב מרכזי בשיח של המתנחלים בענייני דו קיום והפלסטינים. הטיעון המופרך הולך כך בערך: בעוד תל אביב היא בועה של יהודים ליברלים עשירים שאוהבים ערבים בתיאוריה, בשטחים אנחנו הימנים רואים אותם באמת, כבני אדם וכשכנים. השמאל מדמיין הסכמי שלום ואידיליה עם אנשים שהוא לא מכיר, אבל הדו קיום של הימין הוא של בני אדם אמיתיים – שלפעמים שונאים ולפעמים לא, שעובדים וחיים ביחד אבל רוצים לשמור על התרבות הנפרדת שלהם, ובעיקר שרואים אחד את השני בגובה העיניים.

נשמע טוב, לא? רק שאם לחלק הראשון של הטענה יש איזושהי אחיזה במציאות (וגם היא מוגבלת, כי בתל אביב-יפו חיים ערבים, ויש בתי ספר משותפים ויש כלכלה ומסחר משותפים, אבל הכל בהקפים מצומצמים מדי), החלק השני הוא אגדה מגוחכת, שמסגירה בעיקר את חוסר המודעות הגרוטסקי שאליו שכרון הכח של הימין מוביל אותו.

תשאלו את הפלסטינים

כמו שהוכיחו זעקות השבר של הימין כנגד המזימה של צה"ל (הכח הכובש בשטח, כן?) לאשר בדיעבד או להתיר את בנייתן כמה אלפי יחידות דיור בודדות בקלקיליה בעשורים הקרובים, הדו קיום שהימין מדמיין בשטחים דומה מאוד לזה שחלמו עליו הלבנים ברודזיה: אנחנו יכולים לתקן אצלם את האוטו בזול, והם יכולים לעבוד אצלנו בלי זכויות. ובמשך שאר הזמן, שימשיכו להצטופף בערים ובמחנות שלהם. בהתאם, הוויכוח הפוליטי בימין הוא בין הקולוניאליסטים, שמוכנים למין אידיאליה מדומינת שכזו, לבין האפרטהיידיסטים, שחושבים שעדיף שיהיה סדר ושהשולטים והנשלטים לא ייפגשו אחד עם השני לעולם, לבין הטרנספריסטים, שמייחלים לנכבה השלישית בקול רם כעת.

למרות שאני גר בתל אביב פגשתי כמה פלסטינים בחיים שלי, ובאופן מפתיע, אף אחד מהם לא חשב שהגזענות האותנטית, הבוטה והאלימה, של הימין עדיפה על האפליה השמאלנית הסמויה. לכל היותר תיעבו את שתיהן.

ואגב, זה נכון שערבים והיהודים "רואים אחד את השני" בשטחים, אבל צריך לומר גם משהו על ההקשר שבו המבטים האלו מצטלבים: הערבים דחוסים בכבישים מתפרקים ובדרכי עפר, מאחורי חומות בטון וגדרות תיל, מצטופפים במחסומים שנראים כמו מכלאות בקר, והיהודים חיים בקהילות איכות חיים נחמדות, נוסעים במכוניות חדשות באוטוסטרדות מטופחות ומתעצבנים מכל עיכוב שולי שנגרם להם בגלל העם האחר. היכולת להתעלם מכל אלו היא אולי אנושית, אבל היא בהחלט לא משהו שצריך להתגאות ב"אותנטיות" שלו.

כמו שכתבתי כמה פעמים, אני לא חושב שיש משהו שהופך תל אביבי או מתנחל ספציפי לגזען או לדמוקרטי יותר. אם כבר, העובדה שהוויכוח הישראלי מסודר כל כך יפה לפי שבטים, מעמדות ומיקום גיאוגרפי מלמדת שלכל השיח הערכי והחינוכי בקהילות השונות יש הרבה פחות משמעות מאשר לגורמים אחרים. אבל צריך גם לומר משהו על תנועות פוליטיות והסיפור שהן מספרות לעצמן ולתומכיהן.

> הקריקטורה האנטישמית שהפיץ יאיר נתניהו נגד מני נפתלי וג'ורג' סורוס

בשנים האחרונות הימין בשלטון והציונות הדתית היא הכח הדומיננטי בימין. אז איפה האלטרנטיבה? איפה הדו קיום, או אפילו הצעד הסמלי הראשון בכיוון שלו? יהודי וערבי בשער שכם (סלימאן חאדר/פלאש90)

האידיליה שבין הסוס לרוכבו

לפני כמה שנים עשיתי כתבה על מובילי דעת הקהל ואנשי הציבור בימין שמאמינים בתפיסה דמוקרטית של מדינה אחת. הטקסט הזה עשה יותר רעש מכל דבר אחר שכתבתי, והיו פעמים שחשבתי לחזור למרואיינים המרכזיים, רק שאין באמת סיבה. שניים מהמרואיינים (אורי אליצור וחנן פורת) מתו, שניים (רובי רבלין וציפי חוטובלי) התקדמו, אבל חזון הדמוקרטיה הימנית לא התקדם במילימטר. אם כבר, הוא נסוג. אין תנועה ימנית לסיפוח ואזרוח, אין תפיסה של זכויות פלסטיניות, אין פיילוט לשיתוף פעולה באחת מערי הגדה, אין תנועה דתית משותפת, אין אלטרנטיבה ישראלית למודל שתי המדינות או אפילו לרשות הפלסטינית המושחתת והאלימה. לכל היותר יש כמה יוזמות מסחריות ואיזה מאבק איכות סביבה או שניים, שממש לא מסמנים תופעה רחבה יותר, ויש מתנחלים בודדים, ראויים להערצה, שלוקחים חלק בתנועות לא ימניות לשינוי.

ופה כן נעוץ הבדל מהשמאל הליברלי ואפילו מהאגפים מסויימים במרכז הישראלי. כשאלו מגיעים לשלטון, הם אכן מנסים להתקדם במתווה שתי המדינות שעליו הם מדברים. במקרה של ממשלת רבין, היה בתקופתה גם שיפור ניכר בזכויות של האזרחים הפלסטינים. ככה שעם כל הביקורת, היה קשר כלשהו בין הדיבורים למעשים. אבל בשנים האחרונות הימין בשלטון והציונות הדתית היא הכח הדומיננטי בימין. אז איפה האלטרנטיבה? איפה הדו קיום, או אפילו הצעד הסמלי הראשון בכיוון שלו? כל אלו מעניינים את הימין רק בתור עוד אבן שאפשר להשליך על היריבים הפוליטיים, והשוויון היחיד שהם מציעים לפלסטינים הוא זה שבין הסוהר לאסיר ובין הסוס לרוכבו.

> לוד עדיין מלקקת את הפצעים מפרובוקציית ראש העיר במסגד

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

עיתונאי ("העיר", ynet, מעריב, טיים אאוט, ומדי פעם גם מקומות אחרים). גר בתל אביב. כאן אפשר לקרוא אותי באנגלית.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf