newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התביעה החשובה ביותר בארץ במאבק על חופש העיתונות

יאסר עוקבי פוטר מתפקידו כעורך מקומון בבאר שבע לאחר שפרסם כתבה על היעדר מיגון לבדואים במלחמה. בתביעה שהגיש עם ארגון העיתונאים נעשה ניסיון תקדימי לקבוע שיש דברים שחובה על עיתונאי לכתוב, ושבגללם אסור לפטרו

מאת:

בשבוע שעבר הגישו יאסר עוקבי וארגון העיתונאים בישראל תביעה בבית הדין לעבודה בבאר שבע נגד רשת "המקומון", בטענה שעוקבי פוטר שלא כחוק מתפקידו כעורך המקומון "שבע".

על פניו – זו עוד תביעה רגילה של עובד נגד המעסיק שלו, כמו עשרות אחרות שמוגשות לבתי הדין לעבודה ברחבי הארץ כל יום. בפועל, זו לדעתי התביעה החשובה ביותר להגנה על חופש העיתונות שנמצאת כרגע על שולחן בתי המשפט, ואולי החשובה ביותר מזה שנים רבות. על הפרק: השאלה האם ניתן לפטר עיתונאי על כך שביצע עבודה עיתונאית מהמעלה הראשונה, ולא צנזר את עצמו בשל תכתיבים שזרים לעיתונות ולתקנון האתיקה של מועצת העיתונות.

אבל רק לפני שאצלול לפרטי התביעה – גילוי נאות על חלקי בעניין. אתר שיחה מקומית היה הראשון לפרסם את העדות של יאסר עוקבי על פיטוריו מ"שבע" בזמן המלחמה האחרונה בעזה. מאז אותו פרסום אני מלווה את עוקבי מקרוב, במסגרת פעילותי בארגון העיתונאים, והשתתפתי בדיונים על הכנת התביעה – תביעה שבחלקה מסתמכת על פסקי דין שחייבו את קליטתי שלי חזרה לעבודה ב"מעריב" לאחר שפוטרתי משם שלא כדין. ארגון העיתונאים, שאני חבר במזכירות שלו, הוא צד לתביעה, ושניים מעורכי הדין בתיק ייצגו את הארגון גם בתיק בענייני מול "מעריב".

"הכתבה הסבה נזק מסחרי וציבורי"

ועכשיו לסיפור עצמו: יאסר עוקבי היה עורך המקומון "שבע" מקבוצת "המקומון" במשך עשר שנים ("המקומון" היא רשת בבעלות אלי עזור, כיום הבעלים של הג'רוזלם פוסט, הפוסט ומעריב). ביולי 2014, בזמן המלחמה, הצליח עוקבי להגיע להישג עיתונאי חשוב: ראיון בלעדי עם אלמנתו של עודה אל-וואג', אזרח בדואי שנפגע מרקטה שנורתה מעזה, בשל חוסר מיגון בכפרים הבדואים הלא מוכרים – הן מיגון של כיפת ברזל והן של מרחבים מוגנים. ביום בו פורסם הראיון הבלעדי (בעיתון שכתבת השער שלו עוסקת בחייל מנתיבות שנפל בקרב בעזה) זומן עוקבי לשימוע על ידי מנכ"ל הרשת, אודי פרידמן, וקצת לאחר מכן – פוטר.

במכתב הזימון לשימוע ובשימוע עצמו העלה פרידמן שורה של טענות, שכולן סובבות סביב פרסם הראיון עם חיתאב אל-וואג'. כך נכתב בזימון:

כולנו יודעים שבאר שבע נמצאת במלחמה שעוצמתה רק גברה השבוע. תושבי העיר חיים בפחד פיזי, עם בעיות פרנסה, עם עצבים חשופים. צריך לזכור שמדובר בשבוע בו החלה פעולה קרקעית כחלק ממלחמה לאומית… בשבוע שכזה, בחרת לכתבת המגזין הגדולה של העיתון את בעיית המיגון של הכפרים הבדואיים הלא מוכרזים ושל העיירה רהט. להזכירך שאנחנו כותבים לתושבי העיר באר שבע שנמצאים במלחמה תחת אש יום-יומית. האם זה הנושא השבוע? בוודאות אני יכול לומר לך שבשבוע שכזה, הכתבה הזאת הסבה לנו נזק ציבורי ומסחרי.

הפינג-פונג בשימועים ובתכתובת בין פרידמן לעוקבי נמשך עוד זמן מה, כשבשלב מסוים טען פרידמן שההתנגדות לפרסום כתבה שעוסקת במותו של אזרח בדואי אינה שלו – אלא של ציבור הקוראים, אך כאמור בסופו של דבר עוקבי פוטר.

> עורך המקומון בב"ש: פוטרתי כי כתבתי על היעדר מיגון בכפרים במלחמה

 

המקומון שבע. מימין: השער ב-24.7. משמאל, כתבתו של העורך יאסר עוקבי שהובילה לפיטוריו

המקומון שבע. מימין: השער ב-24.7. משמאל, כתבתו של העורך יאסר עוקבי שהובילה לפיטוריו

תפיסות גזעניות מהסוג החמור

בתביעה, שהוגשה על ידי עורכי הדין גילת ויזל-סבן, הקליניקות לזכויות המיעוט הערבי באוניברסיטת חיפה ועורכי הדין אמיר בשה ומורן סבוראי ממשרד בני כהן ושות, טוענים עוקבי והארגון שהפיטורים לא היו חוקיים, ותובעים פיצויי של כ-200 אלף שקל. העילה הראשונה לתביעה היא טכנית, ועוסקת בפגמים לכאורה בהליך השימוע. כתב התביעה גם מתייחס בקצרה לטענות האחרות של פרידמן, ומזכיר את הצלחותיו של עוקבי כעורך להעלות את היקף החשיפה של העיתון, את השבחים שקיבל על עבודתו, ואת העובדה שהעיתון אינו רק עיתון של באר שבע אלא של כל האזור סביבה גם כן.

שתי העילות הנוספות הן המעניינות באמת: טענה להפליה על רקע השקפה ועל רקע מוצא, וטענה שמדובר ב"פיטורין המנוגדים לחופש העיתונות, שעילתן מילוי, להבדיל מהפרה, של חובה אתית וחובה ציבורית", לשון התביעה.

עיקר הטיעון כאן הוא, למעשה, שעם כל הכבוד לזכותו של בעלים של כלי תקשורת לקבוע את הקו המערכתי שלו, יש סוגים של עבודה עיתונאית שחובה על העיתונאים לבצע, ושיש עילות פיטורים שקשורות לתוכן מערכתי שהן אסורות על הבעלים – ושזה בדיוק המצב בסיפורו של יאסר עוקבי.

עורך "שבע" עשה בדיוק את מה שחובה עליו לעשות כעיתונאי מקומי של באר שבע והדרום. הוא דיווח על האמת, אמת רלוונטית ביותר לתושבי האזור. סעיף 4 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות בישראל קובע כי "לא יימנעו עיתון ועיתונאי מלפרסם מידע שקיים עניין ציבורי בפרסומו, לרבות בשל לחצים פוליטיים, כלכליים או אחרים, וכן בשם חרם או איום בחרם מודעות". התקנון מתייחס מפורשות גם למצב מלחמה ומדגיש כי לסעיף זה יש "חשיבות מיוחדת בעת לחימה". "במלים אחרות", נכתב בתביעה, "מר עוקבי לא פעל רק מכוח השקפה הומניסטית וכמי שתומך בסיקור פלורליסטי, אלא מתוך ציות לחובות אתיות וציבוריות החלות עליו כעיתונאי וכעורך העיתון".

כתב התביעה מאשים את פרידמן בכך שהוא אימץ "תפיסות גזעניות או שבטיות מהסוג החמור", והסתמך עליהן כעל עילת פיטורים. ברור לגמרי שאף מו"ל של עיתון לא היה מעלה על דעתו לטעון שאסור לעסוק בהיעדר מיגון של אזרחים יהודים, ועל אחת כמה וכמה במקרי מוות של אזרחים יהודים, במיוחד בזמן מלחמה. בעיתון "שבע" עצמו התפרסמה כתבה שעסקה בהיעדר מיגון לשכונות של מהגרים ממדינות ברה"מ לשעבר, בזמן המלחמה, ואף אחד לא הניד עפעף. תפיסות גזעניות כמו אלה שהנחו את פרידמן, נטען בתביעה, אינן לגיטימיות גם אם הן אינן תפיסותיו של המעביד, אלא רק משקפות את הבנתו את הגזענות של קהל הלקוחות – כך בהסתמך על תקדימים משפטיים.

> יש ילדות שכיפת ברזל לא מחפה עליהן

יאסר עוקבי (צילום מדף הפייסבוק של עוקבי)

יאסר עוקבי (צילום מדף הפייסבוק של עוקבי)

לא העיתונאי היחיד – רק היחיד שמעז

ממש לא כל יום אנחנו רואים תביעה מהסוג הזה. לפני לא יותר מדי זמן ניהל ארגון העיתונאים שני תיקים בבית הדין לעבודה בתל אביב בניסיון להחזיר אותי לעבודה לאחר שפוטרתי מ"מעריב" בניגוד לחוק. בית הדין קיבל את שתי התביעות, וקבע שפוטרתי הן כניסיון של "מעריב" תחת שלמה בן צבי לפגוע בהתארגנות העובדים (שאני עמדתי בראשה), והן בשל דעותיי הפוליטיות – שנקבע שלא היו רלוונטיות לעבודתי בעיתון, ולכן אין להביא אותן בחשבון כעילת פיטורים. (חשוב להדגיש ש"מעריב" כיום, שחולק בעלים עם "המקומון", אינו קשור ל"מעריב" של שלמה בן צבי, שקרס במרץ 2014).

מה שבית הדין לעבודה נדרש לקבוע במקרה של יאסר עוקבי הוא דרמטי הרבה יותר. כאן יש ניסיון לקבוע באופן משפטי לא רק שעמדות פוליטיות אישיות של אדם אינן עילה לפיטורים, ולא רק שיש כתבות שמותר לכלי תקשורת לפרסם (כמו הכתבות שעליהן מגנים מפני תביעות לשון הרע, כמו במקרה בג"ץ אילנה דיין לאחרונה) – אלא שיש כתבות שחובה על עיתונאי לפרסם, ושפרסומן מקנה לו הגנה מפני פיטורים.

"כל עוד לא מיצב העיתון את עצמו במוצהר כשופר למפלגה או לזרם חברתי-פוליטי מסוים (כלומר כסוג של ביטאון מפלגתי או אידיאולוגי), הרי שאין כל חולק, כי עליו לציית לכללי האתיקה העיתונאית ולדווח על דברים שראוי שיגיעו לידיעת הציבור", נכתב בתביעה. ועוד:

בנסיבות קיצוניות בהן הכלי הניהולי של פיטורים הופך להיות כלי לסתימת פיות ו/או לכפיית עיוורון סלקטיבי למציאות, זקוק העיתונאי להגנתו של בית המשפט, לשם שמירה על חירותו המקצועית כעיתונאי והגנה על יכולתו למלא את חובותיו המקצועיות (כששמירה זו עצמה מהווה רכיב חיוני ביותר להגנה על הדמוקרטיה). במיוחד בעתות קשות של מתחים חברתיים קשים, לא יכולים כללי האתיקה העיתונאית לעמוד לבדם. הם זקוקים לעזרת המשפט… למותר לציין, כי הגנה זו לא נועדה אך לעיתונאי מבצע הפעולה, אלא קודם כל ובעיקר להגנה על האינטרס הציבורי הרחב.

"יאסר הוא לא העיתונאי היחיד בישראל שמפוטר רק בגלל שביצע את תפקידו כהלכה, או שחי תחת החשש התמידי הזה, אבל הוא אחד היחידים שהיה מספיק אמיץ כדי ללכת עם זה עד הסוף", אמר ל"הארץ" יו"ר ארגון העיתונאים, יאיר טרצ'יצקי, על התביעה הזאת, וצדק.

יום יום עיתונאים מוותרים על סיפורים טובים וחשובים, שחובתם לדווח עליהם, משיקולים פסולים. זה ויתור שנתפס כצורך הישרדותי בשוק עבודה קשה. אם יאסר עוקבי ינצח בתיק הזה – נוכל לתת לאותם העיתונאים קצת יותר ביטחון כדי לעשות את עבודתם טוב יותר.

***

כשפניתי עם הפרסום המקורי של סיפורו של עוקבי לאודי פרידמן הוא ביקש שלא להגיב על הדברים. לפניית עיתון "הארץ" אתמול הגיב פרידמן שאינו מכיר את התביעה ואינו יודע במה מדובר.

> גל פיטורי המלחמה: בית הדין החזיר עובדת שפוטרה בשל חשד להסתה בפייסבוק

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf