בנימין נתניהו באמת מעוניין במשא ומתן לשלום

אבל רק במשא ומתן. בלי שלום. לנצח. כשנתניהו מדבר בסיסמאות על שתי מדינות שלעולם לא יתקיימו, השמאל צריך להניף דגל לבן מעל הפתרון הזה ולהתחיל לקדם חלופה אחרת

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבים אורחים: דרור עתריה ואייל הראל

בהתבטאות חריגה שזכתה לכותרות מעטות, הציעה לאחרונה חברת הכנסת ציפי לבני לערוך משאל עם שיכריע בין היפרדות מן השטחים הכבושים ובין סיפוח שלהם. מדובר ברעיון מרתק, אלא שהוא מתעלם מן העובדה שהעם בישראל כבר הכריע נגד האפשרות הראשונה מבלי שנתן כלל את דעתו לאפשרות השנייה.

מזה שנים ארוכות שהשמאל ניגף באופן עקבי ובהפרש גדל בפני הימין האידיאולוגי בישראל. אפילו מפלגות שאינן ציוניות, כדגל התורה ואגודת ישראל, הפכו לחלק מן המקשה הטבעית של המחנה הלאומי. יחד עם זאת ובאופן מפתיע, כעומק מובהקות נצחונו של הימין בקלפי כך נרשמת עליה עקבית במוכנותם, שלא לומר התעקשותם, של מרכיביו הפוליטיים לנגן על מיתרי תהליך השלום והחזרה לשולחן המשא ומתן.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ' נהג לומר שהוא מאמין שהמשיח י-בוא. משיח שבא הוא משיח שקר, מפני שמהותו של המשיח הוא שהוא "יבוא". לשון עתיד. לעולם. בפרפרזה, אמונתו של הימין בישראל בתוצאות תהליך השלום היא כאמונתו של ליבוביץ' בביאת המשיח. הוא י-בוא. לעולם. ואכן, אותם נציגי ימין, ובהם ראש הממשלה, המתנגדים באופן עקרוני וטוטאלי לקיומה של מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל חוזרים על המנטרה הקדושה שהפכה ברבות הימים לנקודת שיווי משקל אסטרטגית בשיח היהודי במדינת ישראל: משא ומתן. תהליך – כן, תוצאות – לא.

> מעשה באישה שסירבה לקום ברכבת הקלה

בנימין נתניהו מסייר ליד חומת ההפרדה בדרום הגדה המערבית (חיים צח, לע"מ)

לא להתבלבל: ישראל שולטת גם מהצד השני. בנימין נתניהו מסייר ליד חומת ההפרדה בדרום הגדה המערבית, השבוע (חיים צח, לע"מ)

איזה צורך, אם כן, משרת ניהולו של משא ומתן תמידי לקראת הקמתה של מדינה פלסטינית עבור אותם אלה שאת קיומה הם שוללים מכל וכל? איך קרה שנציגי הממשלה הימנית ביותר בישראל, על כל מרכיביה, שבים ומאשימים את הרשות הפלסטינית בסרבנות לקדם תהליך מדיני בו בזמן שהם מתנגדים להשלכות תוצאותיו?

נראה לנו שהלהט לדבר על תהליך מדיני נובע מהרצון הפנים-קבוצתי של מצביעי הימין ומנהיגיו לשמור על ארשת ערכית ודמוקרטית: קיומו של תהליך מדיני מול הפלסטינים מאפשר ומתחזק מבחינה משפטית וערכית את קיומו של הכיבוש. שהרי כיבוש הוא מצב ביניים במטוטלת הזמן שבין קיומה של ישות מדינית נפרדת ובין סיפוח מלא. קיומו של מו"מ על גורל השטח מדגיש את זמניותו. ואם המצב זמני – ניתן ואף צריך לקיים בשטח שלטון צבאי כפי שמורה אותנו הדין הבינלאומי, תוך הכפפת האוכלוסייה המקומית למערכת חוקים נפרדת במקביל לשלילת זכויות יסוד בסיסיות.

להתמקד בדמוקרטיה

הפסיכופתולוגיה המאופיינת בצורך לאחוז בכל בדל של נורמטיביות מתחדדת, למשל, בבהלה האוחזת בראשי הימין בכל פעם שהצעות לסיום הסכסוך מועלות על הפרק. האינסופיות של המצב הזמני היא נשמת אפה של הדמוקרטיה הליברלית בכאילו במדינת ישראל, והמדינה תלחם על שימור הזמניות עד נשמת אפה האחרונה. כי אין ספק, אפילו לפי רוב גוש הימין, שזה לא מוסרי להיות גזעניים ושלא דמוקרטי לנהל משטר על בסיס הפרדה אתנית. כך שהדרך היחידה גם להיות גזענים וגם לנהל משטר על בסיס הפרדה אתנית מבלי להוציא את ההמון השפוי מאזור הנוחות שלו היא באמצעות טשטוש המציאות. גדעון לוי קורא לבריה הזו: "צודקת בחלון הראווה שלה, ומבצעת פשעים הרחק מעיני כל".

בה בעת, השמאל מסרב מצדו להכיר במציאות הפוליטית שהתהוותה בישראל. הוא תומך כמובן בהקמתה של מדינה פלסטינית. הוא סבור, ובצדק, שכישלון התממשותה יוביל לקיצו של החלום הציוני –  בין אם בדרך של מדינה דו-לאומית דמוקרטית (וחיסול ההגמוניה היהודית) ובין אם בדרך של מדינה דו-לאומית לא-דמוקרטית, המשמרת את ההגמוניה היהודית בכלל השטח. עבור אותם אלה בשמאל ובמרכז, חלון ההזדמנויות של שתי המדינות עומד להסגר. לעולם.

> עשרות עצירים ואסירים פלסטינים שובתים רעב

שוטר מג"ב הודף פלסטינים במחסום קלנדיה, יולי 2016 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

משטר צבאי נצחי. שוטר מג"ב הודף פלסטינים במחסום קלנדיה, יולי 2016 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בדיקה אריתמטית פשוטה תגלה שעל אידיאולוגיית השמאל בדבר שתי מדינות אבד הקלח. אין שום קונסטלציה ריאלית שמחברת בין יאיר לפיד, כחלון והרשימה המשותפת לכדי קואליציה אפקטיבית שאחריתה הקמת מדינה פלסטינית. לא יקרה. וגם אם יקרה, מפעל ההתנחלות המשגשג בגדה המערבית הוא עובדה מוגמרת. 5,000 מתנחלים בגוש קטיף רסקו חצי מדינה.  50,000 שייאחזו בקרנות המזבח בגדה זו מלחמת אזרחים. בשורה התחתונה – הסיפור גמור.

הגישה החולמנית של השמאל בישראל, לא זו בלבד שאיננה תורמת כלום להקמתה של מדינת פלסטין, אלא שהיא מתדלקת את הפנטזיה של הימין בדבר קיומה של וילה דמוקרטית ליברלית במרחב שהיא בעלת תפקיד מכריע ביציבותו של הימין בשלטון.

וכאן גם המפתח לשינוי אסטרטגי במרחב: ערעור שיווי המשקל בדרך של נטישת פנטזיית המדינה הפלסטינית. על השמאל להרים דגל לבן במאבק האבוד ממילא ולהתחיל לקדם דיון על היום שאחרי: דמוקרטיה – כן או לא.

ובשאלה על עתידה הדמוקרטי של ישראל, קווי המתאר משתנים בצורה דרמטית. כי במשוואה הזו המבנה המסורתי של הימין מתפרק באופן טוטאלי: הימין הפופוליסטי ברשות בנימין נתניהו מאבד במקרה הטוב את פלטפורמת התירוצים עליה הוא רוכב ובמקרה הרע נכנס לניגוד עניינים עם תומכיו בימין הקיצוני המקדמים אג'נדה של סיפוח מינוס זכויות לפלסטינים. כנגדו מתגבש רוב מוצק התומך בקיומה של דמוקרטיה ליברלית ובתוכו חלקים נכבדים מאבירי הימין, כראובן רבלין, בוגי יעלון, משה ארנס ורבים אחרים. קיימים אפילו חלקים בשוליים הימניים התומכים בהתלהבות במודל הסיפוח המלא (לרבות מתן זכויות לפלסטינים) ובהם פייגלין, גליק וחוטבלי.

קשה להעריך מה תהיינה תוצאות של מהלך שביסודו יכריז השמאל על מות תהליך השלום ויפנה לעסוק בהשלכות של סיפוח השטחים הכבושים. קשה גם להמעיט בעוצמת הפוטנציאל. מלחמת יום הכיפורים הוציאה את ישראל מאזור הנוחות הביטחוני שלה וסללה את הדרך להסכם השלום עם מצרים. נטילת הקורה מבין עיני הציבור עשויה להוציא את ישראל מאזור הנוחות הערכי שלה. כך או כך, מהלך שכזה הוא האמצעי האופוזיציוני האסטרטגי היחיד שנותר ברשות השמאל העשוי לנער את ישראל ולחלץ אותה מחיי האשליה.

ד"ר דרור עתריה הוא מתמטיקאי ואיש הייטק. עו"ד אייל הראל הוא איש עסקים. השניים מתגוררים בברלין

> איך יראה פתרון המדינה האחת של הימין?

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"להיפגש עם פלסטינים בספרות זה הרבה פחות מאיים". ערב ההשקה ל"בלשון כרותה" במכון ון ליר (צילום באדיבות הוצאת "מכתוב")

בלשון כרותה ובוטחת: הקובץ הגדול ביותר של פרוזה פלסטינית בעברית

האנתולוגיה "בלשון כרותה", המקבצת את יצירותיהם של 57 סופרים פלסטינים בעברית, מאתגרת הן את המבט האוריינטליסטי הישראלי והן את ההסתייגות הערבית מפני נורמליזציה תרבותית עם ישראל. "הבנתי שליהודים, דווקא ליהודים, אני צריכה לספר את הסיפור שלי"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf