כותבת אורחת: אפרת כהן בר

קובעי המדיניות בישראל מתעלמים כבר חמישים שנה מהעובדה שירושלים היא גם עיר. המדיניות הלאומית והעירונית שלהם, בנוגע לירושלים, לא קשורה למרחב אורבני אלא נובעת מטבלאות מינהל האוכלוסין.

כבר בשנות השבעים של המאה הקודמת קבעה ממשלת ישראל יעד אוכלוסין לפיו בירושלים יהיה רוב יהודי שלא יפחת משבעים אחוז. היעד נקבע פחות או יותר בהתאם לגדלי קבוצות האוכלוסין שהתגוררו בתוך הגבולות המוניציפליים-המורחבים-החדשים של העיר שנקבעו בסוף המלחמה ב-67'. כך, מראשית ימי הכיבוש הישראלי של ירושלים המזרחית, הוכפפו מערכות הממשל לשירות מטרת העל של השגת המאזן הדמוגרפי.

מאז, כבר חמישים שנה, משמש תחום התכנון המרחבי בירושלים כלי מרכזי בשירות מדיניות המאזן הדמוגרפי. קרי, תכנון שמצד אחד מגביל את התפתחות הכפרים והשכונות הפלסטיניות ומצד שני מקדם בניית שכונות/התנחלויות ישראליות מעבר לקו הירוק.

ואולם, למרות כל זאת, מדינת ישראל נכשלה בהשגת היעד הדמוגרפי שלה בירושלים, כשכבר היום חלקה היחסי של האוכלוסייה הישראלית ירד לכ-60 אחוז. ומכיוון שכך, כמו בכל פעם שהמדינה נכנסת לחרדה וכשמשהו מערער על מוחלטות השלטון הישראלי בירושלים, שוב צצות יוזמות לשינויים בגבולות ירושלים.

מאזן דמוגרפי בטבלאות האקסל בלבד

הפעם מדובר בשתי יוזמות – יוזמה אחת מתמקדת בצמצום גודלה היחסי של האוכלוסייה הפלסטינית באמצעות הפרדת השכונות המצויות מצידה המזרחי של חומת ההפרדה מהרשות המוניציפלית של ירושלים, והקמת מועצה מקומית נפרדת עבורן. יוזמה שנייה מתמקדת בהגדלת חלקה היחסי של האוכלוסייה הישראלית באמצעות הרחבה מנהלית של עיריית ירושלים אל ריכוזים גדולים של מתנחלים בשטחי סי לשם יצירת עיריית גג ששמה יהיה ירושלים. על פי ההצעה לתושבי אותן התנחלויות תהיה זכות בחירה כפולה, בחירה למועצה המקומית או האזורית במקום מגוריהם ובנוסף גם בחירה לעיריית ירושלים.

למעשה, מבחינה מרחבית שתי היוזמות האלה אינן משנות דבר, שכן מתנחלי מעלה אדומים, גבעת זאב וגוש עציון לא יעברו להתגורר בירושלים ותושבי כפר עקב, ראס ח'מיס ומחנה הפליטים שועפאט לא יעזבו אותה. אף אחד לא יזוז ממקומו. ובכלל, השכונות הפלסטיניות שנדונות להפרדה מירושלים כבר מופרדות בפועל מאמצעות מכשול ההפרדה. ואותו מכשול הפרדה, בצירוף כבישים עורקיים, כבר ממילא מחבר את ההתנחלויות שהזכרנו לעיר. אז לכאורה שני המהלכים האלה חסרי משמעות במרחב ומשמעותן סימבולית בלבד בטבלאות האקסל ובהודעות לעיתונות שתפרסם העירייה לקראת יום-ירושלים הבא. כלומר, בטבלאות יורחבו קטגוריות ויצומצמו אחרות, ושם יושג המאזן הדמוגרפי.

ובכל זאת יש כאן מקום לדאגה, ומי שצריך לדאוג הם בעיקר תושבי ירושלים, אלה שאוהבים אותה ורוצים להמשיך לחיות בה, בין אם הם ערבים ובין אם יהודים. שתי היוזמות החדשות אבל בעיקר היוזמה להקמת עיריית גג גדולה, מהוות פגיעה משמעותית במעמדם של תושבי ירושלים כולה. בכל עיר אחרת התושבים בוחרים את נציגיהם במועצה מתוך שאיפה להשפיע על מקום מגוריהם ומתוך תקווה לעשותו טוב יותר עבורם. ואולם, לפי ההצעה להקים עיריית גג, לתושבי ירושלים יהיו שותפים שאינם מתגוררים בה ואינם בהכרח חולקים את אותם רצונות וצרכים.

האמת היא שהפעם תושבי ירושלים הישראלים צריכים לדאוג יותר, מכיוון שהתושבים הפלסטינים כבר התרגלו לכך שקולם אינו נשמע ואילו הישראלים עדיין רגילים שכן. יתרה מזו, מצבם העגום של תושבי ירושלים המזרחית, יכול להוות משל לחיים בעיר ללא השפעה על המדיניות שלה, לחיים במקום בו בעל אינטרסים זרים הוא הקובע את ההווה ואת העתיד שלך.

> נתניהו והימין מבקשים להיפטר מהסרח העודף

הבדלי האינטרסים בין תושבים של עיר לבין תושבים של הפריפריה שלה הם מהותיים, וזו הסיבה בגללה לכל רשות מוניציפלית יש מועצה נבחרת ובחירות נפרדות. למשל, תושבי רשות מוניציפלית יכולים להעדיף השקעות בחינוך ובגינות משחק בעוד שנושאים אלה כלל אינם מעניינים את תושבי הפריפריה של אותה עיר. האחרונים אולי יעדיפו דווקא שדרוג כבישים עורקיים שיובילו אותם מהר יותר למרכזי התעסוקה והמסחר. תושבי העיר אולי יעדיפו פיתוח רחובות מסחריים ושדרות עירוניות הנעימים להליכה רגלית, בעוד שתושבי הפריפריה יעדיפו קניונים עם מגרשי חניה נרחבים.

הטרגדיה של ירושלים: "סמל לאומי" על חשבון התושבים

בעבר כבר הוקרב המרקם האורבני של ירושלים על מזבח פרויקט הכיבוש הלאומי, זה קרה לא מזמן, רק לפני חמישים שנה. כבר עם בניית השכונות/התנחלויות הישראליות הראשונות – רמות, גילה, נווה יעקב, תלפיות מזרח – מיד אחרי המלחמה ב-1967 הוקרבה האורבאניות הטובה של העיר למען השגת יעדים לאומיים. השכונות החדשות פוזרו בקצוות המרוחקים של השטחים שנכבשו וצורפו לירושלים, באופן שייצר עיר גדולה ומפוזרת. אלפי בתי מגורים נבנו סביב מגרשי חניה כשרק כבישים רחבים מחברים אותם אל העיר.

גם היום ארבעים-חמישים שנה אחרי בנייתם, הכבישים האלה לא הפכו לרחובות ושכונות הלוויין המנותקות נותרו נטולות איכויות עירוניות, מלבד האיכות המפוקפקת של עמידה בפקקים. ירושלים, במובן האורבני, עדיין מלקקת את פצעיו של הפרויקט הלאומי ההוא.

> בתמונות: המחאה העממית בירושלים שניצחה את נתניהו

עיריית הגג המוצעת כעת, ומתן זכות בחירה כפולה רק לתושבי ההתנחלויות הסובבות את ירושלים, מהווה פגיעה חמורה בתושבי העיר. כשראש הממשלה וחברי הכנסת התורנים מדברים על הרחבת ירושלים לכל רוחות השמיים הם בעצם מוותרים על ירושלים כמרחב אורבני – כעיר. כשהם בונים ומאדירים את ירושלים כסמל – עיר בירה ועיר עולם, עיר יהודית ישראלית ו"מאוחדת" – הם מוותרים על ירושלים כעיר של חיים.

אבל ירושלים היא קודם כל עיר, עיר שחיים בה א.נשים שדואגים לפרנסה, ששואפים לבית, שמגדלים ילדים, שפוגשים חברים, שמזדקנים, שרוצים גם לבלות. לאותם א/נשים שירושלים היא הבית שלהם, ושלמרות הקשיים הם מצליחים קצת לחבב אותה, מגיע לגור בעיר טובה אינטנסיבית ותוססת. עיר שמישהו השקיע מחשבה כדי שהחוויה היומיומית של החיים בה תהיה טובה יותר.

אפרת כהן-בר היא אדריכלית בצוות ירושלים המזרחית ובצוות עירוניות וצדק חברתי בעמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון.

> המגנומטרים הלכו, הכיבוש נשאר