newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לאט לאט, התיאטרון הפלסטיני חוזר לקדמת הבמה

פסטיבל התיאטרון הפלסטיני חזר והתקיים בשבוע שעבר לאחר הפסקה ארוכה. הדרך עוד ארוכה והקשיים עוד מרובים, אך המשך התמיכה של הרשות הפלסטינית בתרבות חשוב וקריטי

מאת:

אמנות וספרות הם הוכחה להישרדות. יתרה מזו, הם הוכחה לקיום חיוני, אקטיבי ואפקטיבי.

ב-25 באוקטובר התקיים פסטיבל התיאטרון הפלסטיני. הוא התחדש לאחר הפסקה ארוכה שנמשכה יותר משני עשורים.

פלסטין אינה מקרה חריג בזירה הערבית מבחינת פעילות התיאטרון. ארצות ערב עברו, ועוברות עדיין, תקופת שפל תרבותי ואמנותי. אולם הרשות הערבית לתיאטרון החליטה לחנוך את תמיכתה בפסטיבלים לאומיים ערביים בתמיכה בפסטיבל התיאטרון הפלסטיני. זאת לצד תמיכתה בפסטיבל התיאטרון הערבי, המתקיים זו השנה ה-12 ברציפות בחסות השיח' סולטאן אל-קאסמי, שליט נסיכות אל-שארקה במפרץ, שמאמין בתפקיד התיאטרון בהחייאת תנועת האוריינות הערבית.

על אף התרסקות התיאטרון בגלל המצב בפלסטין במשך 70 שנים של נכבה, הפלסטינים הצליחו לצבור תשתית אמנותית יצירתית ומשפיעה בפלסטין ומחוצה לה. שני אירועים השפיעו לטובה על התרבות והאמנות בפלסטין. הראשון הוא נוכחותו של אש"ף בביירות, שכוננה מעין ישות מורָלית עבור פלסטין. שם הקים האמן ח'ליל טאפש את להקת התיאטרון של אש"ף, שהפכה ללהקת התיאטרון הלאומי הפלסטיני. במרוצת הזמן עלו כמה הצגות תיאטרון מצליחות ובהן "משפטו של האיש שלא נלחם", שכתב המשורר הסורי ממדוח עדואן. הצגה זו הדהדה בעוצמה לא רק בעולם הערבי אלא גם ברבות ממדינות אירופה, כשייצגה את פלסטין בפסטיבל התיאטרון הערבי שנערך ברבאט בשנת 1974. אחרי הצגה זו הועלתה ההצגה "הכיסא", שהייתה קפיצת מדרגה עבור התיאטרון הפלסטיני ועבור התיאטרון הערבי בכלל.

האירוע השני הוא הקמת הרשות הפלסטינית בשנת 1994. משרד התרבות הפלסטיני עודד את אנשי התיאטרון הפלסטיני והניח אבני פינה חשובות לתיאטרון הפלסטיני המודרני. שני האירועים הללו קיבלו השראה מתנועת האוריינות התרבותית ששררה בפלסטין לפני 1948, אותה תנועה שהכיבוש הישראלי השתדל לגמד מיומו הראשון.

בעשורים האחרונים אורגנו בפלסטין כמה פסטיבלים מקומיים ובינלאומיים לתיאטרון. פסטיבל אל-קודס נחנך בשנת 1991 אך נפסק בשנת 2000. כך אירע גם עם פסטיבל אל-קודס לתיאטרון בובות, שנערך בכמה סבבים מצליחים בתיאטרון הלאומי באל-קודס (אל-חכואתי לשעבר). בראשית דרכו בשנת 1994 ארגן משרד התרבות הפלסטיני את פסטיבל תיאטרון הילדים, שהתקיים לצד פסטיבל עכו ופסטיבל שפרעם. אמנים פלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה השתתפו בפסטיבלים רבים, ערביים ובינלאומיים, מאז שנות השבעים.

כדי שפסטיבל התיאטרון הלאומי הפלסטיני יתפתח וישגשג דרושים כמה תנאים. ראשית, במישור ההשכלה הגבוהה דרושה הכשרת שחקנים, במאים ובעלי מקצועות עזר. כאן אפשר לציין כי גרעין של תיאטרון נבנה בימים אלו באוניברסיטת ביר זית.

שנית, חיוני לשלב את המודעות לתיאטרון בתוכניות הלימודים במערכת החינוך, באמצעות לימודי דרמה או טקסטים ספרותיים והגברת המודעות והאוריינות בכל הקשור לתיאטרון ולעוסקים בו. משרד החינוך הפלסטיני מייחס חשיבות גדולה לתיאטרון בית-ספרי ומפתח אותו בשיתוף פעולה עם הרשות הערבית לתיאטרון, במיוחד בכל הקשור לבניית תוכנית לימודים.

לצד זאת דרוש ציוד, שיפוץ ופיתוח של התיאטראות הקיימים, ובנייה של תיאטרון בכל עיר. יש לקדם את ביקורת התיאטרון, התרבות והאמנות בתקשורת הפלסטינית, להחזיר את הקהל הנוטש ולמשוך קהלים חדשים. על משרד התרבות, האוניברסיטאות, התיאטראות והאיגודים המקצועיים הרלוונטיים לעודד כתיבה לתיאטרון. כן יש לעודד תיעוד ארכיוני ומחקר.

זה 32 שנים אני צופה בתיאטרון הפלסטיני. בנערותי, בשנת 1987, באתי לירושלים כדי לראות את ההצגה "האופסימיסט" בתיאטרון הלאומי באל-קודס. הייתי סטודנט ומבקר קבוע בתיאטרון במצרים, ולאחר מכן חזרתי למולדת וממנה יצאתי לארצות רבות בחיפוש אחר התיאטרון. פסטיבל התיאטרון הפלסטיני הוא הזדמנות לעוסקים בתיאטרון, מכל הגילאים ומשלחי היד, להיפגש, להכיר, ליצור שיתופי פעולה ולהדגיש את השפעת האמנויות בעיצוב האישיות שלנו.

תחסין יקין הוא סופר ופובליציסט פלסטיני. המאמר המלא התפרסם ביומון הפלסטיני אלאיאם. גרסה זו מתפרסמת במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: צאלח עלי סואעד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf