דעיכתה של ההתנגדות הבלתי חמושה הפלסטינית וקצת תקווה לשינוי

לפני כעשור זו הייתה ההבטחה הגדולה של המאבק הפלסטיני: הפגנות עממיות ולא חמושות נגד הגדר, ההתנחלויות והכיבוש. ספר חדש בוחן למה הדרך הזו לא סחפה את הציבור, ואיך היא יכולה עדיין לייצר תקווה לשינוי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: תמנה בונטה

זה עשוי להיחשב כמחקר האקדמי המקיף, הרגיש ורב-התובנה ביותר בנושא ההתנגדות העממית הפלסטינית: בספרם החדש – "מחאה עממית בפלסטין – עתיד לא ודאי של התנגדות בלתי-חמושה" – מציגים החוקרים מרואן דרוויש ואנדרו ריגבי ניתוח מצוין וקריא של ההתנגדות הבלתי-חמושה לכיבוש הישראלי, והסיבות לכך שזו לא הפכה לתנועת המונים עממית.

בתוך ניתוח זה שזורה הצעת המחברים להבין את ההתנגדות הפלסטינית הבלתי-חמושה כממלאת תפקיד אסטרטגי, שפותח אפשרויות לזהות אסטרטגיות חדשות ואפקטיביות יותר – ובכך נותן פוטנציאל לתקווה.

מה נשתנה מהאינתיפאדה הראשונה

"נולדנו באינתיפאדה הראשונה. גווענו בשנייה. אולי עכשיו אנחנו נולדים מחדש", נכתב כבר בעמודיו הראשונים של הספר. מלים אלה מתארות את רוח התקווה בקרב חלקים ניכרים של האוכלוסייה הפלסטינית בעקבות גל ההתנגדות העממית הבלתי-חמושה להקמת גדר ההפרדה וההתנחלויות, שצמח בשנים לאחר האינתיפאדה השנייה.

אבל בחלוף עשור, בשנת 2014, כשמרואן דרוויש ואנדרו ריגבי הגיעו לבחון את המצב השטח, הם גילו את מה שכבר ידוע לכל: חרף כמה סיפורי הצלחה, ההתנגדות הבלתי-חמושה של פלסטינים לא הצליחה להתפתח כתנועת המונים של התנגדות אזרחית לכיבוש הצבאי הישראלי. במקום זאת, התנגדות בלתי-חמושה בפלסטין מופיעה ב"כיסי התנגדות מקומיים […] כתגובה לאיומים מידיים לשלומם ואורח חייהם של תושבי המקום", כפי שכותבים השניים. האמונה שהתנגדות עממית מסוגלת להביא לסיום הכיבוש הישראלי כבר הפכה מזמן לאכזבה ולרגשי תסכול בקרב קהילת הפעילים הפלסטינים והאוכלוסייה ככלל.

> צפו: מאות מפגינים ציינו 11 שנות מאבק עממי נגד הגדר בבלעין

ילדים משתתפים בהפגנה לא אלימה מול חיילים בכפר מעסרה, 2008 (חגי מטר)

ילדים משתתפים בהפגנה לא אלימה מול חיילים בכפר מעסרה, 2008 (חגי מטר)

בראיונות שערכו המחברים עם למעלה ממאה פעילים ופוליטיקאים פלסטינים וישראלים, עולה שהפעילים הפלסטינים מודעים לגמרי לחולשה הבסיסית של תנועת ההתנגדות האזרחית. הם מצביעים על שבר פוליטי בין מפלגות ובתוך תנועות, על חוסר באסטרטגיה כוללת, על העדר תיאום בין רשתות פעילים מתחרות, כמו גם העדר אמון בהנהגה בכל רמה שהיא.

כדי להבין את מקור החולשות האלה מנתחים דרוויש וריגבי שלבים שונים של ההתנגדות הפלסטינית הבלתי-חמושה מאז סוף המאה ה-19, על רקע התנאים שהיו דרושים לקיום תנועת התנגדות בלתי-חמושה בת-קיימא. כמה מהתנאים האלה – כמו תחושה חזקה של סולידריות ואחדות, רשתות מאורגנות-היטב של ארגונים מבוססי-קהילה והנהגה מאוחדת – היו קיימים במהלך האינתיפאדה הראשונה. אולם, כותבים השניים, "תנאים אלה התפוררו ונשחקו במשך שני עשורי תהליך אוסלו כך שכבר לא נותר הבסיס הסוציו-פוליטי ההכרחי לתנועת המונים של התנגדות עממית".

דרוויש וריגבי מזהים, אפוא, שלושה תחומים עיקריים המאתגרים את ההתנגדות הפלסטינית הבלתי-חמושה כיום. ראשית, הפירוד הגיאוגרפי בין קהילות פלסטיניות שיצר תהליך אוסלו, התרוששות כלכלית, הפיכתם של ארגונים קהילתיים לעמותות (NGO-יזציה), והתפכחות מאוכזבת של הציבור מהרשות הפלסטינית ומההנהגה הפוליטית המפוצלת. כל אלה שחקו כל תחושה משמעותית של סולידריות בקרב הפלסטינים.

שנית, במקום גוף מאוחד להנהגת המאבק, כפי שהתקיים באינתיפאדה הראשונה, ישנם כיום גופי תיאום שונים בתנועת ההתנגדות האזרחית, המגלים יריבות ארגונית ומתחרים על פעילות, על בולטות באמצעי התקשורת, ועל מימון.

שלישית, אין אסטרטגיית התנגדות עממית אפקטיבית כוללת שחברי התנועה יכולים לחלוק, איזשהו חזון חיובי או דרכים להשיג אותו. חלק מאתגר זה, כפי שמצביעים המחברים, הוא העובדה שהמטרה האסטרטגית של הפעלת לחץ ישיר על האוכלוסייה הישראלית כבר אינה אפשרית.

כריכת הספר "מחאה עממית בפלסטין", הוצאת פלוטו

כריכת הספר "מחאה עממית בפלסטין", הוצאת פלוטו

בומרנג של אופטימיות

ניתוחם של החוקרים את הדינאמיקה הקודמת והנוכחית ואת האתגרים הניצבים בפני התנגדות פלסטינית בלתי-חמושה הוא משכנע, ומשרה פסימיות לא מעודדת. אף על פי כן, השניים כן רואים בסיס לתקווה בסולידריות הגוברת של שחקנים מחוץ לזירה המקומית. כך, הם מציעים הבנה של ההתנגדות הפלסטינית הבלתי-חמושה כחלק משרשרת השפעה, שבה גורמים מבחוץ משפיעים על הציבור הישראלי ועל מקבלי החלטות.

הרעיון הוא פשוט: כרגע, ההתנגדות הפלסטינית הבלתי-חמושה אינה מסוגלת להניע את החברה ואת מקבלי ההחלטות בישראל לסיים את הכיבוש. עם זאת, היא מסוגלת להשפיע על גורמים חיצוניים בעלי סולידריות, המשפיעים בתורם על החברה והממשל במקומותיהם, על עמותות לא-ממשלתיות, ועל הקהילה הבינלאומית. אלה, בתורם, מסוגלים להשפיע על הציבור ומקבלי ההחלטות בישראל.

באופן אידיאלי תהליך כזה אמור להפעיל את מה שדרוויש וריגבי מכנים "תבנית הבומרנג": היות שהממשלה והחברה בישראל אינן מגיבות להתנגדות הפלסטינית הבלתי-חמושה באופן הרצוי, הפעילים "'משליכים בומרנג' לעבר גורמים ורשתות חיצוניים ומביישים את מדכאיהם, בתקווה שהבומרנג ישוב ויפגע במטרה בצורה של לחץ בינלאומי, במיוחד מצד בנות-ברית בינלאומיות של המשטר המדכא".

המחברים טוענים בצדק כי שרשרות השפעה כאלה כבר קיימות, במיוחד בתנועת החרם (BDS), מאז 2005. עם זאת, כדי שתבנית הבומרנג תצליח, יש לטעת תקווה לא רק בשחקנים חיצוניים. ההתנגדות הפלסטינית בלתי-חמושה, הסולידריות הבינלאומית, ממסדים פיננסיים וממשלות צריכים כולם לתרום את חלקם בהפיכת הכיבוש ליקר מכדי שישראל תמשיך לקיימו. מעניין לציין שבמסקנותיהם בסוף הספר מציעים המחברים המלצות אך ורק לחלק הפלסטיני של השרשרת הזו.

מרואן דרוויש ואנדרו ריגבי מהססים לצפות ליותר מדי מהצלחת "תבנית הבומרנג". עם זאת, מעצם ההבנה של השרשרת הזאת הם מגישים לקוראים לא רק השקפה אסטרטגית משכנעת לסיום הכיבוש על ידי התנגדות בלתי-חמושה, אלא גם תרומה חשובה להתמודדות עם רגשי התסכול בשורות ההתנגדות העממית. המשמעות של הבנת ההתנגדות הפלסטינית הבלתי-חמושה כחלק אחד בלבד משרשרת ההשפעה היא שאנו מתרחקים מהמחשבה שהתנועה נכשלה כי לא הביאה לסיום הכיבוש, ובמקום זה מתחילים להבין את ההתנגדות העממית כמי שממלאת את תפקיד משליך הבומרנג.

אם ההתנגדות הפלסטינית הבלתי-חמושה תחליט לראות את עצמה יותר במשקפיים האלה, היא תוכל להתקדם ביתר יעילות על בסיס הניסיון הקיים בפעילות ובדברור. זה עשוי להיות דחף רב-ערך עבור פעילים פלסטינים בתהליך בניית האסטרטגיה ובהגדרת התפקיד שלהם – ואף לשמש קרקע פורה לתקווה.

> האלימות במזרח ירושלים מבטאת את חולשת החברה הפלסטינית

חייל עוצר מפגין עוטה מסכת מרטין לותר קינג, חברון (יותם רונן / אקטיבסטילס)

חייל עוצר מפגין עוטה מסכת מרטין לותר קינג, חברון (יותם רונן / אקטיבסטילס)

החתיכות החסרות בפאזל

מכיוון שמדובר בספר המתמקד במחאה עממית בפלסטין, צודקים אולי מרואן דרוויש ואנדרו ריגבי כשהם מנתחים את ההתנגדות הפלסטינית. עם זאת, חבל שהם לא מנצלים את המידע רב-הערך שאספו על האקטיביזם הישראלי, על סוכנויות סיוע הומניטארי בינלאומיות ופעילי סולידריות בינלאומית באותו אופן פורה ורב-השראה שבו סקרו את ההתנגדות הפלסטינית.

לדוגמה, המחברים משתמשים בתנאים להיווצרות תנועות התנגדות בלתי-חמושה בת-קיימא אך ורק בקרב הפלסטינים, ולא של בקרב תנועות ישראליות ובינלאומיות לסולידריות או בסוכנויות סיוע הומניטארי. באופן דומה לניתוח המשובח של ההתנגדות הפלסטינית, ניתוח הסיבות לכך שפעילים ישראלים או בינלאומיים נכשלו עד כה בבניית תנועה בת-קיימא שתביא לקץ הכיבוש – יכול היה לספק דחיפה משמעותית לפעילים ישראלים ובינלאומיים ולסייע לתהליכי התכנון האסטרטגי שלהם.

בנוסף, המחברים סוקרים לעומק את הדינאמיקה בתוך תנועות ישראליות, את סוגי המעורבות שלהן ואת האתגרים הניצבים בפניהן, כמו גם את התרומה ואת הבעייתיות שבמעורבות הסוכנויות ההומניטאריות הזרות. אולם המחברים יכלו גם להרחיק מעבר לתיאור השחקנים ותורות הפעולה, ולפרוש הצעות מהותיות יותר לפעילים ישראלים, לגופי סולידריות בינלאומיים ולסוכנויות סיוע כיצד להגדיר ולפעול יותר ביעילות במסגרת תבנית הבומרנג.

עם זאת, דרוויש וריגבי הצליחו לפרסם את הניתוח הטוב ביותר הקיים כיום של תנועת ההתנגדות העממית הפלסטינית נגד הגדר וההתנחלויות. הם מציעים רעיונות משמעותיים לדיון בתנועה הפלסטינית וגם פוטנציאל לתקווה. מכאן, הספר "מחאה עממית בפלסטין" מומלץ ביותר לפעילים פלסטינים, ישראלים ולפעילי סולידריות בינלאומיים. כעת יש לראות אם וכיצד יאמצו אלה את הרעיונות שבספר וישתמשו בהם כדי לעבור מתפיסת כישלון עצמי להבנה אסטרטגית שונה את תפקידם בסיום הכיבוש הישראלי. מייאוש לעבר תרחיש של תקווה לשינוי.

ספרם של מרואן דרוויש ואנדרו ריגבי, "מחאה עממית בפלסטין – עתיד לא ודאי של התנגדות בלתי-חמושה", יצא באנגלית בהוצאת פלוטו בסוף 2015, וניתן למצוא אותו כאן.

תמנה בונטה מעורבת ביוזמות לא אלימות בשטחים הפלסטינים הכבושים מאז 2011. היא פעילה במסגרת הגרמנית KURVE Wusrow לתמיכה, הכשרה ורישות של פעולות לא אלימות. הפוסט נכתב במקור באנגלית, ותורגם על ידי טל הרן. המקור האנגלי פורסם באתר 972+

> "אין לנו סיכוי להביס את הישראלים בעזרת אלימות": ראיון עם מנהיג פלסטיני

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

ואולי הם אלה ששכחו מה זה ״להיות יהודי״? נתניהו עם דרעי, בנט וישראל כץ בפתח אחת מישיבות ממשלת הימין האחרונה של נתניהו (מארק ישראל סלם/ פלאש90)

ימין או שמאל: מי באמת שכח מה זה להיות יהודי?

לא רק שהסיסמה של הליכוד ״ביבי או טיבי״ חושפת את מידת הגזענות וההדרה שהימין דרדר אותנו אליהן, היא גם מנוגדת לערכים מרכזיים ביהדות. 36 פעמים חזרה התורה על מצוות אהבת הגֵר, יותר מכל מצווה אחרת. חבל שבימין מתעלמים מזה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf