חמישים שנות טיוח ושקרים: התקשורת הישראלית בשירות הכיבוש

מאת |

אם אזרחי ישראל היו יודעים את מה שמתחולל מאחורי הפרגוד של הכיבוש אחרי 67', האם המציאות הייתה נראית אחרת? לא בטוח. התקשורת הישראלית לא זכתה מעולם לאמון הציבור, שרצה לקרוא דיווחים העולים בקנה אחד עם פחדיו

מאת: יזהר באר

לפי המודל הדמוקרטי-ליברלי-אוטופי, נניח לרגע כי לכל אזרח הייתה נגישות לידע מלא על המציאות הסובבת אותו. בעולם כזה, היו הישראלים יודעים הכל על מה שנעשה בשמם בשטחים שנכבשו ב 67', מה היה קורה אז?

בחודשים האחרונים אני עסוק בהפקת פרויקט רדיופוני על השנים הראשונות אחרי 67' ברצועת עזה, במסגרת סדרת הפודקאסט שלי פרות קדושות-מיתוסים ישראליים. לצורך התחקיר ראיינתי, בין השאר, שניים מהמושלים הצבאיים שהופקדו על עזה בראשית שנות השבעים. באותה תקופה ביצע צה"ל בעזה מעשים קשים, שאילו היו נתקלים במצלמות בצלם (שלא היה קיים אז), העולם היה קם עלינו.

סא"ל איני עבאדי, שהיה אז המושל הצבאי של נפת עזה גער בי על לשוני המכובסת כששאלתי אותו על "פעולות השיטור" של צה"ל בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ברצועה; "אלה לא היו פעולות שיטור… זה היה טרור! טרור ישראלי נגד אזרחים!", כמעט צעק עלי. "ואני ניהלתי אותו!", הוסיף. כמה עיתונאים ישראלים היו מעיזים לדבר כך, אז והיום, שלא לדבר על פוליטיקאים?

> המחיר הכלכלי הבלתי אפשרי שגובה מאיתנו הכיבוש

תרומות

בקבוק שמפניה עבור הרוג; גזוז בלבד עבור שבוי

לא צריך להיות ספק, בשנתיים-שלוש הראשונות אחרי 67' כבר היו הישראלים צריכים לדעת לאיזו צרה עמוקה מכניסה אותם "החזקת השטחים", לו מתווכי המידע העיקריים – העיתונאים והתקשורת המקומית – היו מעבירים את האינפורמציה נכוחה.

במהלך התחקיר לסדרה נחשפתי למעשים קשים, חלקם לא ידועים, שביצע צה"ל בעזה, בהוראתו של אלוף פיקוד הדרום דאז, אריאל שרון. בראיון עם אלוף (מיל.) יצחק פונדק, המושל האזרחי של עזה וצפון סיני באותם שנים, הוא סיפר לי על אסיר כבול שנלקח מבית הכלא בעזה על מנת להצביע על מקום מחבוא של נשק שהסתיר בפרדס. לאחר שחשף בפני חוקריו את מקום המסתור הם ירו בו למוות. כששאלתי את שני המושלים דאז אם מדובר במקרה יחיד הם השיבו בשלילה; היו מקרים לא מעטים כאלה, סיפרו.

באחד מדו"חות המודיעין הפיקודיים שהוגשו אז לפונדק, בתוקף תפקידו, הוא קרא: "יחידתנו רדפה אחרי מחבל מבוקש בשאטי. הלה ברח אל אחד הבתים. היחידה פרצה אחריו, פרקה ממנו את נשקו והרגה אותו בבית". פונדק סיפר כי שמע את שרון מבטיח לפיקודיו בקבוק שמפניה בעבור מחבל הרוג. אבל מי שייקח מחבל שבוי יקבל רק גזוז. פונדק עצמו, אגב, שהפריע לשרון להתנהל כפי שרצה, כונה על ידו בפורומים הצבאיים "המחבל" (ב"ה" הידיעה).

בנוסף להוצאות להורג ללא משפט, הרס צה"ל באותם שנים אלפי בתים ללא סיבה, גירש אוכלוסיות שלמות, ערך מסעות ענישה קולקטיביים לאוכלוסיה האזרחית, בקיצור – ביצע פשעי מלחמה, שמערכת הביטחון שמרה עליהם כעל סוד כמוס והצנזורה הצבאית הקפידה למנוע את פרסומם. שוברי השתיקה הראשונים היו אז חיילי נח"ל, שנחשפו להכאות של גברים, נשים וילדים באלות ובשוטים, שראו חיילים בוזזים כסף ורכוש וזורעים הרס חסר הבחנה בבתים. ארבעה חיילי נח"ל מזועזעים כתבו לגולדה, לדיין ולבר לב.

כבר ביום בו התקבל המכתב הוזעקו החיילים המוחים לשיחה עם הרמטכ"ל, ומיד אחר כך הוחלט למנות קצין חוקר בדרגת אלוף משנה אשר יבדוק את טענותיהם (כל מי שמשווה תגובה זאת ליחס כלפי שוברי השתיקה של היום אצל מקבלי ההחלטות שלנו עושה זאת על אחריותו בלבד).

"השעה אינה יפה לטפיחה עצמית על הכתף", כתב ב"הארץ" עמוס אילון ("הישראלים", "רקוויאם גרמני"),  וטפח לעצמו על השכם; "דומני שאין הרבה צבאות בעולם, שבהם התגובה על מכתב-תלונה דומה תהיה כה מיידית ובדרג כה גבוה… ראויה לציון העובדה, שהיה זה מכאניזם צבאי-פנימי שהביא להתעוררות המצפון המטכ"לי".

כשהתקשורת שותקת, קל לנו להיות מהטובים

במהלך פעילות צה"ל "למיגור הטרור" בפיקודו של אריאל שרון נסגרה עזה בפני עיתונאים ישראלים וזרים. כשנפתחה יצא אליה אילון יחד עם כמה עיתונאים אחרים ותיאר "רימונים וחולירע, מעשי-זוועה ומעצרים המוניים, הפגנות אלימות ומכות, אבנים וקללות… ושוטים". הוא אישש את הטענות שהשמיעו לוחמי הנח"ל. "בתים אחדים נראים כלאחר רעידת אדמה", כתב.

בעקבות ועדת החקירה הודה הרמטכ"ל, חיים בר לב, כי "היו מעשים חריגים" והחליט על נזיפה אדמיניסטרטיבית כלפי שני קצינים בכירים והעמדה לדין משמעתי של מספר חיילים. הרוב המוחלט של הישראלים האמין למפקדי הצבא שמדובר רק בעשבים שוטים והכיבוש זה עניין של מצוקה שולית, לכל היותר.

אחרי שהמידע שחשפו הנחלאים אושר וגם אחרי שאילון תיאר את אשר ראו עיניו ושמעו אזניו, בחר מאמר המערכת ב"הארץ" לשבח את התגובה הצה"לית הזריזה והביע תקווה לימים טובים יותר; "יש להביא בחשבון כי גם להבא עלול הצבא להיתבע למלא תפקידים שאינם קרביים אלא גובלים יותר עם תפקידים משטרתיים… צעדי הרמטכ"ל טיהרו את האווירה. הסקת המסקנות המעשיות כנ"ל עשויה למנוע כישלונות בעתיד".

באין תקשורת: שחזור אזרחי לאירועי אום אל חיראן שחשף את שקרי המשטרה

investigation 4_Hebrew from Forensic Architecture on Vimeo.

ומה יכול להיחשב כישלון? סופר "הארץ", עמוס אילון, שאחראי, אגב, על המצאת המושג העברי "מכבסת המילים", עזב לימים את ישראל, "הפשיסטואידית", לדבריו, מאוכזב ומיואש מהסיכוי כי תשתחרר אי פעם מקללת הכיבוש ומת בשנת 2009 בניכר, בטוסקנה.

אחרי ששככו תופי הניצחון של 67' (ושמא לא שככו מעולם), התיישבנו על המזוודות למשך 50 שנה וחיכינו לקץ הכיבוש, שמעולם לא הגיע. ובזמן הזה קראנו, שמענו וצפינו בסיפור הפשוט והמצונזר על עצמנו שסיפרו לנו המתווכים – כלי התקשורת, סיפור שהוא כ"כ פשוט שבא לבכות. ומכיוון שהוא כ"כ פשוט נסכם אותו במשפט אחד: בקטטה הלא סימפטית והמתמשכת המתנהלת במזה"ת בין ה- Good Guys לבין ה-Bad Guys  אנו לעולם משתייכים אל הקבוצה הראשונה. ואם יש חריגים הרי הם עשבים שוטים שיש לטפל בהם כראוי על מנת למנוע "כישלונות בעתיד" (ניתוח רציני יותר של זרמי המעמקים של התקשורת הישראלית ביחסה לסכסוך ניתן למצוא במחקר "קשב" אין עם מי לדבר – אין מה לעשות).

הקמת בצלם ושוברים שתיקה: המידע היחיד מהשטח

חדלונם של כלי התקשורת בהעברת תמונת המציאות המלאה של הכיבוש והשלכותיו הביא ללידתם של ארגוני חברה אזרחית, שהביאו מידע שלא ניתן היה למצוא בעיתונות המרכזית.

ארגון  בצלם, שנוסד ב 1989, בראשית האינתיפאדה הראשונה, לא היה בא לעולם אילו העיתונות הייתה מספרת את הסיפור האמתי על המתחולל בשטחים בשנות האינתיפאדה הראשונה. במשך שנים ארוכות לערוץ 1, ערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל אז, לא היה כלל כתב בשטחים ומקור המידע העיקרי על המתרחש שם שלא הועבר מטעם דובר צה"ל היה בצלם. במסגרת כללי המשחק שהיו נהוגים בשנים בהן כיהנתי כמנכ"ל בצלם (1991-1997), ועל מנת שלא להתבזות, הצבא היה משגר פעם או פעמיים בשנה בחשאי שליח מטעם דו"צ לבדוק את נתוני בצלם. צה"ל סמך על המידע שפרסם הארגון יותר מאשר על מה שפורסם בעיתונות ויותר מאשר על הנתונים הבעייתיים שהחזיק הצבא בעצמו. אחרי שהצבא היה מעדכן את הנתונים שלו בהתאם למידע שקיבל מבצלם, היה דובר צה"ל מתפנה לתקוף בפומבי את חוסר האמינות של הארגון.

ארגון שוברים שתיקה, שנוסד בשנת 2004, לא היה נולד אם התקשורת הישראלית היתה מטיבה לספר את הסיפור האמיתי על המתרחש בשטחים לאחר חיסול תהליך אוסלו. כך גם קמו ארגונים נוספים כמופע אזרחי אלטרנטיבי לאור חדלונה של העיתונות החופשית. אבל "שוברים שתיקה" ו"בצלם" וארגוני זכויות האדם האחרים, וגם אותם עיתונאים מחויבים שירדו לשטח ושלחו דיווחי אמת, לא היו מסוגלים לשנות את התמונה הגדולה.

> הכיבוש הפך את המזרחים מקורבנות של הציונות למשת"פים שלה

אור השמש לא פגש את מסכי הטלויזיה בישראל. צלמי עיתונות בגבול עזה (צילום אילוסטרציה: יוסי זמיר, פלאש90)

אור השמש לא פגש את מסכי הטלויזיה בישראל. צלמי עיתונות בגבול עזה (צילום אילוסטרציה: יוסי זמיר, פלאש90)

המידע שהתקשורת וארגוני החברה האזרחית מביאים יכול להאיר עיניים רק אם הציבור נחוש להשתמש בו למטרה זו. אבל הציבור בארץ רוצה לקרוא דיווחים העולים בקנה אחד עם דעותיו הקדומות ופחדיו. לפיכך, המחשבה על מה שעשוי היה לקרות לנו אם התקשורת הייתה מעבירה לציבור בשעת אמת את כל המידע על המתרחש ברחבי האימפריה הישראלית החדשה שקמה אחרי 67', ומציגה בפניו את העלות האמיתית; הכלכלית, המדינית והמוסרית של הנשיאה בעול הכיבוש, מביאה אותי להרהור של כפירה.

"שלום מגיע לאלה שפיתחו את היכולת לתפוש אותו", אומר לואיס אורנה לקוהן, ב"יוצרי האלים" של פרנק הרברט. לכן, יש להניח, למרבה הצער, שהתמונה במזרח התיכון לא הייתה משתנה באופן מהותי גם אילו המתרחש בשטחים היה מסוקר אחרת.

הסקרים מראים כי גם היום רוב הציבור בישראל נותן אמון בצה"ל יותר מכל מערכת ציבורית אחרת (82% בסקר הלמ"ס שפורסם ב-2016). מערכת המשפט קיבלה רק את המקום הרביעי. ואילו אמון הציבור בתקשורת (לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה) נמצא נמוך יותר מכל מוסד אחר (28.4% אצל היהודים). ככה זה כאשר לפי אותו מכון 80% מהיהודים בישראל מאמינים באלוהים ו- 67% סבורים שאנו העם הנבחר. וככה זה כאשר מחצית מהיהודים רוצים לגרש את אזרחי ישראל הערבים מהמדינה (לפי סקר מכון פיו האמריקאי, 2015).

החברה הישראלית, כמו חברות באזורי סכסוך אלימים אחרים, היא חברה מגויסת ואל תבלבלו לה את המוח עם מסרים מורכבים. מיליטריזם, מנטליות של מצור, סימון ביקורת כבגידה, שנאת מיעוטים, פולחן המסורת, ניצול מצוקה חברתית ואנטי אינטלקטואליזם הם חלק מהסממנים של חברה שהולכת ונעשית פשיסטואידית, כפי שחש אילון, לפני שעזב לטוסקנה. חברה כזאת, מפתחת מערכת של אמונות, עמדות ורגשות שהולמת את תנאי הסכסוך. היא מציבה מטרות לקיום הסכסוך ומגבשת להן הצדקות, עושה לעצמה האדרה מוחלטת – ומציגה את עצמה כקורבן של אותו סכסוך. היא שוללת מהחברה היריבה צלם אנושי ומפתחת מוטיבציה להילחם בה. הדבר האחרון שחברה מגויסת כזו מעוניינת בו הוא עוד כמה בשורות רעות שעלולות להטיל דופי באמון הציבור. או כפי שהטיב לתאר זאת קרל פופר – הידע תמיד הוא סופי, האי-ידיעה תמיד היא אין-סופית.

יזהר באר היה עיתונאי בשטחים, כיהן כמנכ"ל בצלם והוא מנכ"ל קשב ויוצר סדרת הפודקאסט פרות קדושות – מיתוסים ישראליים. לאחרונה עלה פרק ראשון מתוך שבעה בפרויקט מיוחד של "פרות קדושות", שכותרתו: "עזה – הסיפור הלא מוכר".

> כולנו רוזמרי פריצל

חמישים שנים יותר מידי

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זהו הערוץ הכללי של "שיחה מקומית", מקומם של מאמרי האורחות והאורחים שלנו, של יוזמות קבוצתיות באתר, לייב בלוגינג בארועים מיוחדים, הודעות מערכת ועוד.

נשמח לקבל הצעות לכתבות ומאמרים, תמונות וסרטונים. אפשר לקרוא את מדיניות הפרסום שלנו בעמוד האודות, ולשלוח לנו מיילים לכאן: info@mekomit.co.il

כתבות ומאמרים המתפרסמים בערוץ מייצגים את כותביהם בלבד, ולא את דעות חברות וחברי "שיחה מקומית" או את דעות העורכים.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf