ואם הפלסטינים יפיצו את תרבות המאבק הלא-אלים?

רגע לפני ההפגנות המתוכננות ב-5 ביוני מול הגדר בעזה, כתב אחמד אבו רתימה, מי שנחשב ליוזם "צעדת השיבה", מאמר פילוסופי. אם הפלסטינים יוותרו על המאבק המזוין, הוא אומר שם, הם גם יוכלו לנצח את הכיבוש וגם לבנות אדם חדש. תרגום מיוחד ל"שיחה מקומית"

א א א

מלחמה היא טרגדיה ויגון, דם ודמעות. מלחמה היא ילד שממתין לחזרתו הביתה של אביו בסוף היום כדי להתכרבל בחיקו ולשאול אותו מה הוא הביא לו, אך האב לא מגיע והילד מחכה עד לאינסוף. מלחמה היא לתלוש אוהבים מחיקם של אוהביהם, מלחמה היא נשים שמתאלמנות כשהן עודן צעירות, מלחמה היא אימהות ששוכלות את בניהן, מלחמה היא ילדים שנידונים לחיים ללא תמיכה.

כשבני האדם מילאו את הארץ, המלאכים היו מודאגים: "התָּשִׂים בה את אשר ימלאנה חמס וישפוך דם"[1], אך אלוהים ענה להם "יודע אני את אשר לא תדעו". אמת היא שבני האדם, מאז אדם הראשון עד ימינו, לא הפריכו את דעתם של המלאכים לגביהם. בני האדם עדיין ממלאים את הארץ חמס ושופכים דמים. זה מחייב אותנו להתעמק במשמעות תגובתו של אלוהים, איזה ידע יש לאלוהים שהמלאכים לא יודעים על בני האדם? מה הוא הידע הזה שעוד לא התגלה לנו עד יומנו?

האם מלחמה היא גורל שהאנושות אינה יכולה לברוח ממנו? או שאפשר לדמיין עולם חדש, שבו העמים מפסיקים להילחם אחד בשני ואנשים חיים יחד בשלום?

מה שהוליד את המלחמות בין בני האדם הוא ההתנגשות בין רצונותיהם. כל קבוצה ששה להוכיח את כוח הרצון שלה ומשמידה את כוח הרצון של הקבוצה האחרת. אם האויב מתעקש להתנגד – וזו ההתנהגות טבעית במצב כזה כי טבעי שגם לאויב יהיה כוח רצון – הקבוצה מנסה בכל כוחה לבטל את קיומו . ההתנגשות מגיעה לנקודת שיא שבה קבוצה אחת מבטלת את הקיום של הקבוצה השנייה ולשלוט לבדה. "והתרצו שניכם להשתרר על הארץ?"[2]

מצעד השיבה בעזה. "לכתר את האויב בכוח הרך" (צילום: אקטיבטיסלס)

מצעד השיבה בעזה. "לכתר את האויב בכוח הרך" (צילום: אקטיבטיסלס)

ההתנגשות הזאת בין רצונותיהם של בני האדם היא חלק בלתי נפרד מטבעם – "רדו והיו אויבים זה לזה"[3]. האדם מוסת בידי הכוח האלוהי שהעניק לו את הרצון להיות מיוחד וייחודי. אם בני האדם לא נלחמים אחד בשני על אוצרות ורווחים חומריים, הם נלחמים על דברים רוחניים,כמו  שליטה, שגם הם גרמו למלחמות רבות ולאבדן חייהם של מיליונים. לא בגלל עניינים גשמיים, אלא בגלל מוניטין וגאווה. היטלר חולל שואה בעולם ומה שהוביל אותו היה המוטו "דויטשלנד אובר אלס". בוש החריב את אפגניסטן והכריז שמטרת מלחמתו היא שאנשים יידעו שארצות הברית היא האימפריה הכי גדולה בהיסטוריה, ואבו ג'הל [4] התעקש להגיע לבדר כדי שכל הערבים ישמעו על קורייש וימשיכו לפחד מהם. כל קבוצה שמאיימת לפתוח במלחמה מכריזה שהמטרה שלה היא לשבור את כוח רצונו של האויב. כשמשפחה אחת רבה עם משפחה אחרת, המוכתאר מרים את דגל הכבוד כדי שאנשים יידעו מי אנחנו ומי הם. אותו הדבר לגבי פתיחה במלחמה שהעילה שלה היא לא כלכלית, אלא רוחנית ועוסקת בגאווה ושליטה.

ספורט במקום הרג

לכן, הדיון על עולם ללא מלחמה לא צריך להתחיל בחקירתן של שיטות לשינוי טבעו של האדם ולדמיין יצור אידאלי מהונדס גנטית. צריך להתחיל את הדיון בשינוי שיטות העימות כך שייקחו בחשבון את רצונם של האינדבדואלים ושל האומות להצטיינות ולניצחון. צריך להעניק משמעות חדשה לניצחון שלא מבוסס על ריקון האוצרות של האויב, אלא שיהיה כמו היריב במגרש הספורט שבו קבוצה אחת מנצחת והשנייה מפסידה מבלי שייגרם נזק חומרי לקבוצה המפסידה.

במדינות שבהן יש שלטון פוליטי בוגר, הרעיון הזה מתממש. המפלגות במדינות הללו ויתרו על המאבק המזוין בשביל להגיע לשלטון והקדישו את זמנן ליצירת תרבות חברתית ופוליטית חדשה, המתבססת על חילופי שלטון, חלוקת השלטון וקיומה של אופוזיציה דרך שיטות מחאה לא אלימות. במשטרים הללו האדם לא נהיה פחות אנוכי או פחות מרוכז באינטרסים שלו ורצונו הוא עדיין לנצח את היריב שלו, אך הכלים השתנו והוא כבר לא צריך להקים מיליציות חמושות ולעשות הפיכה. הוא יכול לארגן קמפיין בחירות שבו יעמוד לתחרות, לפקח על התנהגות השליט ולפרסם בחברה את הטעויות של אותו שליט. הוא יכול לתחבל תחבולות פוליטיות כדי לחזק את קשריו המפלגתיים, להרחיב את הבסיס הציבורי שלו ולזכות בתפקיד אליו הוא שואף להגיע.

השינוי בשיטות העימות אינו תוצאה של מוסריותו של האדם המודרני הלובש עניבות אלגנטיות ומתהדר בדיפלומטיות עדינה, שמאחוריה מסתתרת מפלצתיות של האדם שמוכן לאכול את בשרו החי של אחיו. אם תינתן הזדמנות לאדם המודרני לחשוף את טבעו, יתגלה לנו הנמוך בנמוכים. מה שמוביל את האדם המודרני לשנות את כלי העימות הוא המצב התודעתי הקולקטיבי והתפתחות המושגים האנושיים המשותפים, חיזוק יכולת העם לשפוט את מנהיגיו על ידי אי ריכוז של השלטון בידי קבוצה אחת וחלוקת השלטון, מה שמונע הנהגה בודדת של יחיד.

המעצמות שולחות את החלשים להילחם

עדות נוספת לנסיגת תרבות המלחמה היא היחסים בין המעצמות. רוסיה וארצות הברית למשל לא נאבקות מאבק מזוין אחת נגד השנייה. הן מתחרות בכלים פוליטיים, דיפלומטים, כלכליים ותרבותיים. מלחמה היום היא פעולה של חלשים שהמעצמות מניעות כמו חיילים במשחק שחמט, מחמשות אותם עד השיניים ומכוונת את הנשק שלהם כנגד אויבי המעצמה בצורה שמשרתת את האינטרסים שלה. אם החלשים עוברים את הגבול במשחק שתוכנן עבורם, מגיעים הטילים חוצי היבשות ומטוסי המלחמה כדי להחזיר אותם לגבולות המשחקים המותרים.

אם היינו מפיצים את תרבות המאבק הלא אלים וזכויות האדם והצדק, האם לא היינו נכנסים לעולם דרך שער התרבות, האמנות, התקשורת והחינוך? ככה לא נזכה רק בחופש, אלא שנרוויח דבר יותר חשוב, והוא בניית אדם חופשי וחיובי שבונה תרבות.

הגדולים אינם נלחמים פנים מול פנים כי הם מבינים את מקור הכוח האמיתי, הלא הוא להיות בעל ידע ושליטה כלכלית. הם מבינים את המחיר הגדול של המלחמות בעידן הנשק להשמדה המונית משום שהם חלק מרשת של יחסים כלכליים ופוליטיים, שקשה לוותר עליהם ולאבד אותם במקרה של מלחמה כוללת. ההימנעות מבחירה במלחמה בין המעצמות אינה מעשה מוסרי, אלא היא מעשה היסטורי הכרחי לאור השינוי במובנו של הכוח, ומשום שהקשרים הבינלאומיים הסתעפו בצורה שהופכת מלחמות ליקרות לכולם. הבחירה במלחמה הופכת לבחירה התאבדותית. עם זאת, זהו מדד חיובי שנותן לנו תקווה שהתרבות הזאת תתרחב לכלול את העמים שלנו המותשים ממלחמות ומהרס. יש תקווה שננצל את השינוי כדי להגדיר מחדש את המובן של כוח ושל נצחון ולחתור לעבר יצירת חיים וכלים להצטיינות אזרחית.

ניתן להשריש את תרבות השלום בין כלל בני האדם ולנטוש את המלחמה על ידי ייבוש הנהרות התרבותיים שמזינים את המלחמה ומוסיפים אש למדורתה. דלק המלחמה מבוסס על נקמה, פנטיות שבטית ואדנות, ודלק לשלום מבוסס על בניית האדם והעצמת השוויון והצדק. למדנו לקח מההיסטוריה אחרי שיפאן ליקקה את פצעיה, ויתרה על כבודה והכריזה על כניעה ללא תנאים לארצות הברית אחרי השמדתן של הירושימה ונגסקי. לאחר מכן היא מיקדה את עניינה באדם ובידע ובתעשייה. כך היא נכנסה לעולם מחדש, דרך שער המדע והידע ולא דרך שער המלחמה והנשק.

אני חושב שאם במקרה שלנו, הפלסטינים, היינו עוזבים את האפשרות של מאבק מזוין או שהיינו מגבילים אותו להרתעה, היינו מפנים זמן כדי לבנות שיטות חינוך חדשות ובתי חולים שיצילו חיי אדם, ומפעלים שיצילו את הצעירים מאבטלה. אם היינו מפיצים את תרבות המאבק הלא אלים וזכויות האדם והצדק, האם לא היינו נכנסים לעולם דרך שער התרבות, האמנות, התקשורת והחינוך? האם אז לא היינו מצליחים לכתר את האויב שלנו בכוחנו העדין? היינו מפוררים את גוש הכיבוש הגזעני על ידי חדירה איטית לעורקיו כמו מים שחודרים לאט ובצורה תמידית לסלע? האם בחירה זו לא תהיה יותר כלכלית ויעילה לבניית האדם? ככה לא נזכה רק בחופש, אלא שנרוויח דבר יותר חשוב, והוא בניית אדם חופשי וחיובי שבונה תרבות.

מה שאלוהים יודע לגבי האדם עדיין נמצא בגדר מסתורין שלא יצא לאור, והיצרים עדיין שולטים בהתנהגותו, אך הידע שאלוהים נתן לאדם והמאגרים העצומים בנפשו של האדם מראים את יכולת האדם לבנות עולם חדש שבו הרוח האלוהית מנצחת את מרות הכוח.

ואם שואלים מתי, אז הלוואי בקרוב.

אחמד אבו רתימה הוא מתאם "צעדת השיבה הגדולה", תושב עזה. המאמר הופיע באתר arabi21. תרגום דימה דראושה

[1] סורה 2: הפרה, פסוק 30. הקוראן. תרגום לעברית: אורי רובין, ספטמבר 2015.

[2] סורה 10: יונה, פסוק 78. הקוראן

[3] סורה 2: הפרב, פסוק 38. הקוראן

[4] אבו ג'הל (הבור) אחד המתנגדים הגדולים למוחמד במכה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
חיילים מובילים עצור פלסטיני בחברון. התמונות האלה כבר נצרבו בתודעה העולמית (צילום: ויסאם השלמון/פלאש90)

חיילים מובילים עצור פלסטיני בחברון. התמונות האלה כבר נצרבו בתודעה העולמית (צילום: ויסאם השלמון/פלאש90)

החוק למניעת תיעוד חיילים בשטחים מוכיח שהתיעוד עובד

גם אם החוק המטיל מאסר של חמש שנים על מי שמתעד את חיילי צה"ל "בכוונה לערער את רוחם" לא ימומש, עצם הכוונה העומדת מאחוריו מלמדת שאפילו ממשלת הימין מבינה שהכיבוש מכוער. ההסתרה שלו לא תעזור

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf